פניתי למאיה ועופר כדי לשמוע מהם על המסע המרתק לגבעת-חיים איחוד. 

מאיה שקדי-חגי, בתם של בלהה וגידי שקדי, הגיעה לגח"א עם אמה מקיבוץ יד-מרדכי בגיל שנתיים, גדלה פה וחילקה זמן רב בין האורווה והמחול. אחרי שנת שירות בפנימייה שיקומית בתל-אביב, שירתה בצבא כמש"קית ת"ש בבא"ח נח"ל, שם הכירה את עופר – בן יגור שאמו במקור מגח"מ, כך שהיה בסביבה הרבה לפני שהכיר את מאיה.  

אחרי הצבא גרו כשנה ביגור ומאיה עסקה במחול, בסדנה להכשרת רקדנים בחיפה, בזמן שעופר עבד בניידת שידור שצילמה אירועי ספורט ומוסיקה. לאחר מכן טיילו בהודו וניו זילנד וחזרו לארץ ללימודים. 

מאיה למדה עבודה סוציאלית בספיר ולאחר מכן סיימה תואר שני בטיפול ממוקד טראומה באוניברסיטת תל אביב. "התחלתי לעבוד בהוסטל לבריאות הנפש ועבדתי גם עם אוכלוסיות שנחשפו לטראומה ותחלואות כפולות וגם במרכז להתמכרויות במסגרת שיקום האסיר". 

עופר למד כלכלה ומנהל עסקים בבן גוריון ובמקביל עבד במשרת סטודנט באינטל קריית גת. בסיום הלימודים עברו לתל אביב ועופר החל את דרכו בסטארט-אפ צעיר שעסק בשירותים דיגיטליים לחברות קמעונאיות ויצרנים גדולים. החברה הצליחה מאוד ועופר ניהל צוותי עבודה ופיתוח וכן ופרויקטים בארץ ובחו"ל.  לאחר כארבע שנים, קיבל הצעה לנהל את פעילות החברה באסיה, כולל רילוקיישן בסינגפור.  

"היינו הורים צעירים מבולבלים עם תינוקת ראשונה", הוא משחזר. "לי בכלל היה בראש מעבר לאירופה או ארה"ב ולא חשבנו על אסיה. החלטנו ללכת על זה ולצאת להרפתקה המשפחתית ובבת אחת השתנה כל הנוף ומצאנו עצמנו במדינה בה כולם מדברים אנגלית במבטא סיני כבד". 

מאיה: "לא היה לי מושג כמה רחוק זה, גיאוגרפית ומנטלית. בראש שלי זה היה עניין של שנה-שנתיים וחזרה לקיבוץ כמקום אידיאלי לגדל ילדים ליד ההורים שכבר אז התגעגעתי אליהם וגם לחברות שלי ולקהילה שזכרתי לטובה ורציתי להיות חלק ממנה. רק התחלתי להבין מה היא אמהות ולא היה לי קל שם, ללא 'פינה חמה' של הקיבוץ, לקח לי זמן לבנות את הפינה החמה שלי וזו הייתה גם הזדמנות לשבור תבניות בהן הייתי שבויה שנים".  

עופר מספר כי הם "התגלחו" כמעט על כל נושא חדש. "ללא כל נסיון בהורות או טיפול בילדים, המזרח היה חדש ובלתי צפוי וחייב הסתגלות משפחתית, תפקודית ומקצועית מהירה, עם תינוקת בת שישה חודשים ללא מערכת תמיכה משפחתית או אחרת".  

מאיה: "הכל שם אורבני, מתקדם, נקי ונוצץ, כמעט ביוני. העבודה של עופר דרשה נסיעות רבות והיוותה קפיצת מדרגה בשבילו. בלעדיו, עם אלמה על המנשא, הסתובבתי ברחבי האי עם המתווכת לחפש דירה. ללא שינה בלילה, להסתובב בעיר החמה והלחה זה היה פשוט מתיש. הייתי צריכה ללמוד להשתמש בתחבורה ציבורית, למצוא מקום לגור, לרהט בית, לעבוד מול הבנק ולעשות קניות בסופר. הכל היה חדש ושונה. אבל יש שם קהילה ישראלית חזקה ומגובשת, מה שעזר לי מאוד". 

לאחר כמה חודשים הם התייצבו בדירת הקבע, עם עוזרת נהדרת מהפיליפינים שגרה איתם ועזרה עם אלמה ובכלל למאיה והפכה לחלק מהמשפחה.

"היא הייתה 'אוויר לנשימה' עבורי במיוחד כשעופר היה בנסיעות וטיסות הרחק מהבית. לקח לי זמן לסמוך עליה ולשחרר, כי במידה מסוימת היא גידלה את אלמה מגיל שמונה חודשים. גם כשעופר היה באי הוא היה מגיע בערב, כך שלא יכול היה לעזור הרבה", נזכרת מאיה.  

כשהמצב נרגע, מאיה חיפשה את עצמה והחליטה לשלב תחביב גדול וללמוד הוראת פילאטיס. "המורה שלי ממש לחצה עלי לעשות קורס מדריכות פילאטיס, כדי שאוכל להחליף אותה בהקדם וכך החל חלק משמעותי מחיי שם. לאחר שעשיתי מספר קורסים בתחום, לימדתי פילאטיס ומצאתי בזה הרבה עניין וסיפוק. הקמתי עסק ולמרות חששותיי, לימדתי באנגלית והיה לי טוב עם זה. שמתי את העבודה הסוציאלית בהקפאה ודרך ההדרכה, יצרתי קשרים עם אנשים מדהימים מכל העולם, תוך הרחבת המעגל החברתי שלנו באופן משמעותי. עכשיו אני גם מבינה איך התחום הזה משתלב עם הטיפולים בטראומה שאני מעבירה, כעת כשחזרתי יותר לעבודה הסוציאלית בארץ". 

בסינגפור אין כפרים ואין חקלאות, אין פארקים טבעיים אך יש גנים בוטניים מדהימים. זו ארץ הגדולה אך במעט מגוש דן ובה אוכלוסייה בגודל של ישראל. הבנייה מתוכננת מאוד וידידותית לתושב והנקיון "הוא משהו שלא-מן-העולם הזה". 

המשפחה גרה בקהילה הבינלאומית והמקומיים גרים בדיור ציבורי ברמה ממש טובה. "עד כמה שהתרשמנו – אין שם עוני ואין פשע. הכל מסופק לאזרח, החל מדיור, חינוך, בריאות ועד תעסוקה ותרבות ללא דופי. אנשים עובדים קשה, אך מתוגמלים בהתאם". (הערת מערכת: סינגפור היא אוטוקרטיה. מבחוץ הכל נוצץ, אך מבפנים פחות. את העניינים מנהל אגרוף ברזל, כאשר כל סטייה חברתית, התנהגותית או פוליטית מטופלת בידי האגרוף הזה).

"אלמה הלכה לגן דו-לשוני – אנגלית וסינית, שהיה לימודי מאוד ולא מספיק חווייתי לדעתנו, בניגוד למקובל בקיבוץ. היא הסתקרנה והייתה מגיעה מהגן עם שאלות שהם לא תמיד ידעו לתת להן מענה. הגן מתוקתק ואין שם מצבים בהם הגן סגור מסיבות של מחלת אנשי צוות, שביתות או נסיבות מיוחדות שאנחנו מכירים כאן. רק בקורונה היה חודש ללא גן".  

לאחר כשנה וחצי בסינגפור פרצה הקורונה והסיטואציה השתנתה משמעותית. בפועל, היא קודם כל אילצה את כולם להישאר לעבוד מהבית.  

עופר: "כך גם נחסמה האפשרות לטייל שחיפשנו ברילוקיישן ועליה חלמנו כשעברנו לשם. העבודה מהבית והקורונה הכניסה אותי למעין מנהרה שהיה בה קידום מקצועי אך הקשתה עלי מאוד. היו ימים שלמים שלא יצאתי מחדר העבודה שלי". 

מאיה: "בשנתיים הראשונות, לא הגענו לישראל, הרבה בגלל הקורונה וזה לא היה פשוט, כשבלהה וגידי הגיעו פעם אחת לביקור לפני הקורונה. לאחר הכניסה להריון השני בתקופת הקורונה, לא יכולנו לטוס והיה לי קשה מאוד עם הגעגועים למשפחה ולארץ. כשבאנו לביקור של שבועיים (שנמשכו חודשיים) הבנתי אפילו טוב יותר כמה המשפחה והארץ חסרות לי". נורי נולדה בשנת 2021 בסינגפור, מיד אחרי שכל המשפחה יצאה מבידוד של שבועיים בחדר במלון.  

עופר: "באותה העת נכנסה החברה בה עבדתי לקשיים כמו כל עולם ההייטק. לא הייתה התפתחות משמעותית והתחלנו לקצץ בכח האדם וכך, לאחר כמעט שמונה שנים של עבודה בחברה, סיימתי שם ויצאתי לדרך חדשה".  

כאמור, בסינגפור קיימת מערכת אגרסיבית מאוד עם משמעת קיצונית. אסור להתווכח או לקרוא תגר על הכללים. "אתה מקבל המון, אבל גם מקריב לא מעט והרבה פעמים הייתי שואל את עצמי מה עדיף בחיים".  

בעוד שלעופר היה ברור שהוא לא נשאר שם, למאיה היה קשה יותר הוויתור על החיים שבנתה שם. "ההחלטה לחזור בשלב בו התקדמתי בעבודה בפילאטיס ונוצרו לי אפשרויות נוספות להתפתח שם כשהבנות 'מסודרות' – הייתה קשה. היה גם קשה לנתק את הקשר הקרוב והחם של הבנות עם החברות מהגן ובמיוחד מהמטפלת שלהן. אך הכיוון היה ברור: אמנם הייתה לנו חבורה של אנשים מדהימים שהיו העוגן החברתי שלי שם, אך עדיין זה לא קרוב למשפחה וחברים בארץ ובקיבוץ". 

הם עברו לתאילנד ובילו כחצי שנה על האיים. "הבנות נכנסו לגן תאילנדי, מאיה עשתה הרבה יוגה וקיבלנו את המנוחה שהיינו צריכים אחרי ריצה מטורפת", מספר עופר. "כשעברנו דרך קופנגן בדרכנו לישראל, פגשנו שם ישראלים רבים שנמצאים שם כבר מתקופת המחאה החברתית ואחרים שהרגע הגיעו וחיפשו מפלט מהקשיים בישראל. כל הזמן אמרו לנו 'למה אתם חוזרים?'. היינו ממש חריגים בכיוון שלנו לישראל ובשלב מסוים חשבנו שאולי באמת אנחנו משוגעים".  

כשחזרו נכנס עופר שוב להיי-טק ומיה שבה לקריירה בעבודה סוציאלית במרכז "הילה" לטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בנתניה. היא גם ממשיכה בהדרכת פילאטיס, מתמקצעת בשני התחומים ומקווה לשלב ביניהם מתישהו בעתיד.  "יש לנו כאן מעגל חברתי הכולל משפחה, חברים, שכנים וקהילה קרובה שהרגישו לנו הבית ותחושה זו הופנמה מהר מאד גם אצל הבנות". 

עופר עדיין ממליץ למי שיכול – לעשות את הגיחה לחו"ל, לראות עולם ולצאת מהבועה כדי לחוות ברמה האישית והמשפחתית. "את אלמה זה הפך לגמישה וסתגלנית, דבר שהקל עליה במעברים ופתח לה את השקפת העולם לשוני וסיטואציות אחרות כבר מגיל צעיר מאוד". 

במלחמה הצטרף לכיתת הכוננות בגח"א לאחר שלא נקרא למילואים. "היה לי קשה מאוד לשבת על הגדר והפעילות למען היישוב עזרה לי להשלים עם עצמי. הכרתי חברים ותושבים מהקיבוץ ונזכרתי מהר מאוד מה היה כל כך חסר לי בשנים בחו"ל. זו גם הזדמנות טובה לשבח את כיתת הכוננות והאנשים הפועלים בה. מהר מאוד הצלחנו להרים מערך הגנה מתפקד הכולל ציוד ואימונים ברמות גבוהות. עד עכשיו אני מופתע לטובה ממספר המתנדבים, שהגיע ליותר מ-60, מה שמעיד על כוחה של הקהילה והאכפתיות של האנשים". 

לאחרונה הוא סיים את עבודתו בחברת המחקר והחליט לעשות שינוי. "הכיוון החדש שלי מתמקד בנפש וברצון להנגיש ולשפר את הדרך בה אנו עוזרים לעצמנו ולאחרים. אני מקווה לאפשר יישום והטמעה של טכנולוגיות מתקדמות בעולם הטיפול הנפשי והשיקומי, כשבימים אלה אני מקדם כמה פרויקטים ויזמויות עסקיות וחברתיות בתחום. אחת מאותן יוזמות היא עמותת 'אנפה', היוזמה שקמה בקיבוצנו לטיפול בטראומה ופוסט-טראומה אצל חיילי מילואים ומעגלי החברה השונים המושפעים מהמלחמה".  

מאיה: "כעת, כשאנחנו כאן, אחרי כל מה שעברנו, אני מרגישה שאין לי מקום אחר מלבד ישראל ואני יודעת, כמו שידעתי תמיד, שגבעת חיים היא הבית שלי וכאן אני רוצה לגדל את ילדיי. חייבים לשמור על מה שיש כאן. אני חוזרת לקיבוץ בתחושה של הודיה על מה שאנחנו מוצאים פה, בקיבוץ וכחלק מזה". 

עם מיה בבוסתן דובדבנים בחצר

בחלקים הקודמים של סדרה זו הוצגו סיפוריהם של ירון ברון, אשר לאחר קריירה מגוונת כרקדן בינלאומי, נהג גמלים ומנהל לוגיסטי קבע את מקום מושבו בבדפורד, אנגליה, איציק נחמני, איש עסקים מוכשר המתגורר באיי בהאמה, מיכל שגיא, מעצבת פנים, ומדריכת הורים בשיטת אדלר המתגוררת במלבורן, אוסטרליה, טל בירן, אשר לאחר נדודים באירופה, ארה"ב וצפון הודו, הקימה בית-ספר אנתרופוסופי בעמק וקבעה את ביתה בגבעת חיים ושי חן שעבר בין כל קיבוצי עמק יזרעאל והשתקע לבסוף בגניגר.

סיפורנו הנוכחי מתמקד במאור כהן (אמנם מהמחזור שמעלינו, אבל כאמור בפרקים קודמים היינו כתה מצורפת). מאור היא בתם של ביל ונעמי כהן, אחות לירדן, מעיין, דנה ודותן ז"ל. היא גרושה ואמא למיה (19) ואלה (15). לפני שנה היא חזרה להתגורר בקיבוץ עם בתה אלה, אחרי שהות של 21 שנים בחו"ל, מהן 13 שנים באיזור הספר באלסקה ושמונה שנים בצפון מדינת וושינגטון (בעיירה פורט טאונסנד בפנינסולה האולימפית).

אני אומר למאור כי למרות שפוגשים אותה הרבה בכלבו, בשבילי הקיבוץ ובגינת הכלבים, הרי שרבים ובעיקר אלו שהגיעו ב-30 שנים האחרונות, לא באמת יודעים מי היא, למי היא שייכת ובעצם כלום אודותיה. אז אולי כדאי להתחיל בהתחלה.

"נולדתי בקנזס להוריי ביל ומינה. אמי הייתה ישראלית, שפגשה את אבי במהלך ביקור בארה"ב. הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים: ירדן ואני. אמי נפטרה כשהייתי בת שנה וחצי ואבא החליט להגשים את תכניתם המשותפת, לעלות לארץ ולהתיישב בקיבוץ וכך הגענו שלושתנו לגבעת חיים בתחילת שנות השבעים. כאן פגש ביל את נעמי וכשהייתי בת ארבע הם התחתנו ואני זכיתי באמא, שתי אחיות גדולות (מעיין ודנה) וקצת לאחר מכן באח צעיר ואהוב, דותן.

גדלתי בקיבוץ של שנות השבעים: לינה משותפת, כתה מצורפת, הרבה שעות באורווה ובסה"כ תחושה של חופש. בנעורים עבדתי קצת בסיוע לישישים בקיבוץ (מה שיהפוך למשמעותי בהמשך) את בית-הספר סיימתי כבר בכתה י"א והחלטתי לצאת לשנת שירות מוקדמת, בקיבוץ חולית (קיבוץ במועצה אזורית אשכול שהוקם תחילה בחצי האי סיני והועתק לפתחת שלום – י.א.) שם עבדתי בגד"ש ולאחר שירות צבאי מקוצר גרתי כשנתיים באנגליה ולאחר מכן חייתי בתל אביב בין 1991-2001. למדתי אמנות במשך ארבע שנים ב"קלישר", עיצבתי חלונות ראווה, ערכתי תרגומים לטלוויזיה, עבדתי כברמנית ברוקסן וחייתי את העיר. לאחר כעשור הרגשתי "תקועה" והחלטתי להגשים חלום ישן ולנסוע לאלסקה.

יום מוצלח של קטיף שנטרל

פגשתי אנשים נהדרים

התחלתי בסן פרנסיסקו, שם עבדתי משך חצי שנה בטיפול בישישים (כאמור, התמחיתי ב"איזולטור") כדי לחסוך כסף למסע ומשם המשכתי לאלסקה. קניתי כרטיס פתוח למעבורת ששטה לאורך חופי אלסקה, עם אפשרות לרדת ולעלות בכל תחנה. בכל ספרי המדריכים נאמר שכדאי להגיע מוקדם, לפני תחילת עונת התיירות, אבל כנראה שעשיתי טעות בתכנון, כי הגעתי מוקדם מדי. כל ההוסטלים היו סגורים ועדיין היה קר מדי לישון באוהל. קלטתי את זה כבר בתחנה הראשונה אליה הגעתי ולא ידעתי מה לעשות, כי התקציב לא איפשר לי לחזור וגם לא להישאר במלון יקר. אבל בכל מקום באלסקה יש מקלחות ציבוריות וגם מכבסות אוטומטיות בתשלום, עכשיו נשאר לפתור רק את נושא הלינה. למזלי, בזמן שעשיתי כביסה, התחלתי לדבר עם איזה 'לוגר' ותיק שהיה נחמד מאוד והזמין אותי לסעודת חג הפסחא בביתו של אחיו ומשפחתו.

פגשתי אנשים נהדרים. הם התירו לי להקים אוהל בחצרם ונשארתי אצלם מספר ימים. כך גיליתי שאפשר לטייל באלסקה תוך הסתמכות על טוב ליבם של המקומיים ותמורת בישול ושטיפת כלים. היו לי הרפתקאות מדהימות דרך אנשים שהכרתי במסגרת זו. בין השאר זכיתי להטיס מטוס מעל ערבות אלסקה, רחצתי במעיינות חמים טבעיים, ראיתי טבע פראי ופגשתי אנשים נפלאים.

כשהגעתי לקצה מסלול המעבורת בג'ונו, עיר הבירה, התקיים שם בדיוק פסטיבל מוזיקה גדול. הכרתי אנשים מהקהילה היהודית ודרכם גם את לאונרד (לן) מי שלימים היה לבעלי. החלטתי לעבוד קצת על סירת דייג, אבל המפגש הבלתי אמצעי עם המוני הדגים האומללים שנועדו לעלות על שולחנם של בני האדם לא התאים לאישיות שלי. פרשתי והמשכתי לחפש כיצד להתפרנס (להזכירך הייתי כבר בת 32). בכל אותו הזמן לן המשיך לחזר אחרי. הוא היה מבוגר ממני בשנים רבות ובהתחלה זה קצת הרתיע אותי, אבל בהמשך נכבשתי בקסמיו, עברנו לגור יחדיו והיו לנו 14 שנים שחלקן היו נהדרות.

גדל בגינה

אל איזור הספר

גרנו בהיינס, עיירה של כ- 1,500 נפשות. הבתים מפוזרים על פני שטח ענק מאוד ולמעשה, בעמק בו נמצאת העיירה גרים כ-2,500 איש בשטח הגדול ממדינת ישראל. זה כמו לחיות בתוך נשיונל ג'אוגרפיק: שקט מושלם, המופרע רק על ידי הנהר, אוושת הגלים, אריות הים והציפורים. הסיכויים לפגוש דוב בחצר ביתך, גדולים יותר מהסיכויים לפגוש את שכנך

לן היה רופא משפחה ובנוסף לעבודתו במרפאה הציבורית הייתה לו קליניקה בבית. אחרי ארבע שנים וכשמיה הייתה כבר בת שנתיים, התחתנו (ביל ונעמי באו לחתונה). כיום מיה בת 19 ומתגוררת בבלינגהם, העיר הכי צפונית בחוף המערבי של ארה"ב. היא free-spirit, ילדה של סירות ומים וטיולים שהצליחה היכן שאני פרשתי והייתה סקיפרית על סירת דייג משך שני קייצים. כיום היא לומדת להיות ספרית.

כשלוש שנים וחצי לאחר מכן נולדה גם אלה (15) שחזרה עמי לישראל ולומדת כעת ב"מעיין שחר". מאחר שהמקום נידח ורחוק מאוד ולמרות שבעלי היה רופא, כמו כל אשה הרה באיזור הספר, נסעתי בשבוע ה-38 להריון במשך ארבע שעות במעבורת לעיר הגדולה הקרובה כדי ללדת בבית יולדות מסודר. יש תקופות שדרכי הגישה סגורות למשך זמן ממושך, אז צריך לצאת בזמן.

נשר צעיר

כפי שהוזכר, המקום שגרנו בו הוא איזור ספר אמיתי, כמו בספרים ובסדרות (מישהו אמר חשיפה לצפון?). יש ספינת אספקה שמגיעה פעם בשבוע במידה ומזג-האוויר מאפשר ויום לפני הגעתה, כל המדפים בסופרמרקט ריקים. כמו כולם שם, הרבה מהאוכל שלנו גידלנו בעצמנו וליקטנו במהלך חודשי הקיץ, כאשר מזג-האוויר והאור מאפשרים. בחודשי הקיץ יש 20 שעות אור ביום ובמשך ארבע שעות נוספות מעין דמדומים. מצד אחד זה דופק את השעון הביולוגי, אבל בשביל הירקות והצמחים זה נהדר, הם עושים פוטוסינתזה 20 שעות ביום וגדלים כמו על סטרואידים. היינו מלקטים ומייבשים פטריות, אוכמניות, תותים וגרגרים שונים. היה לנו בוסתן דובדבנים ושדה תותי בר מאחורי הבית. בעלי הרופא, היה מספק שירותי רפואה למקומיים תמורת בשר צייד (בשר אייל או דוב, שאני פחות אוהבת) דגים טריים ומעושנים, היה לנו כלוב סרטנים שהיינו מושים עם סירת המפרש שלנו ואני גידלתי את הילדות ואת האוכל לחורף.

בחושך מול הדב

זה אמנם נשמע קסום, אבל בכל פעם שהבנות יצאו לחצר, הייתי צריכה להזכיר להן מה עושים כשנתקלים בדב (מרימים ידיים גבוה, כדי להיראות גדולים ונסוגים לאט בהליכה לאחור או באייל הקורא (מטפסים על עץ או מתקן גבוה). כשהן היו ממש קטנות אף פעם לא השארתי אותן לבד על הדשא בחוץ ללא השגחה כי יכול להגיע נשר ולחטוף אותן (באמת). היה מקרה שטיילתי עם הכלבה בחוץ. כבר היה סוף הקיץ והיה חשוך ופתאום מנצנצות מולי זוג עיניים ומתרומם גוש ענק – דב! כמובן שבאותו רגע שכחתי את הפרוטוקול ורצתי בצווחות הביתה. למזלי הוא לא רדף אחרי.

בשנה האחרונה שלנו באלסקה, היה דב שהתלהב משדה התותים שלנו והיה מגיע על בסיס קבוע. ניסינו להבריח אותו עם סירים ומחבתות אבל זה לא ממש עשה עליו רושם. החורפים שם קשים מאוד, אז לרוב היינו באים לנפוש בארץ (או בהוואי). גם הקיץ, עם 20 שעות אור ביממה גורם לך לשכוח לנוח.

דב נהנה מתותים בחצר האחורית

אלו היו חיים מלאים מאוד אבל בגלל המרחק ממרכזי הערים, אין מבחר גדול של תרבות פנאי כמו הופעות, קונצרטים, קולנוע וכו'. בנוסף, הבנות שלי היו הילדות היהודיות היחידות על פני מאות קילומטרים. אני לא דתייה ולא שומרת מסורת, אבל כשאתה חי בחו"ל, הרבה פעמים הקהילה היהודית מספקת איזה קשר שורשי שהיה חסר לנו שם. הבנתי את זה רק אחרי זה כשעברנו ליבשת ארה"ב.

אחרי המעבר לפורט טאונסנד והגירושין, הייתי אם יחידנית וכדי להתפרנס חזרתי לטפל בישישים, כשבמקביל החלטתי לחזור ללימודים. עשיתי תואר שני וכיום אני מטפלת זוגית ומשפחתית עם התמחות בטיפול באמנות. זה גם מה שאני עושה כעת בקיבוץ (יש לי קליניקה שפתחתי עם גליה אסטליין, גם היא מטפלת באומנות, במקום אורן זיו שעזב לפורטוגל). אני ממשיכה לצייר וליצור וכשגרנו בחו"ל היו לי מספר תערוכות קבוצתיות ואפילו תערוכת יחיד במוזיאון. ציורים שלי תלויים בחדר האוכל ואפשר לראותם גם באתר שלי (www.maorcohen.com).

חזרתי לפני שנה ובסה"כ טוב לי מבחינה משפחתית וחברתית. טוב לי ומעניין לי בעבודה שלי ונעים ללכת בשבילים ולפגוש בני כיתה ומכרים מהעבר.

חסר לי מאוד טבע פראי בישראל בכלל, כלכלית לא פשוט כאן וגם הצפיפות כאן שונה מאוד ממה שהורגלתי אליו, אבל אני לא רוצה שיצטייר מזה שלא טוב לי. אני שמחה מאוד שהבת שלי מצאה חברים וחברות מהסביבה ואני אוהבת שהיא יכולה להסתובב כאן בחופשיות. אני מאחלת לה שתמשיך להיקלט בצורה טובה ולהינות מהחיים הבריאים שיש כאן.

לקיבוץ אני מאחלת שיצליח לצלוח את השינויים בצורה כזו שתשאיר כאן קהילה בריאה ואיזו אחווה בין האנשים החיים כאן. לעצמי אני מאחלת שאצליח להתפרנס כאן בכבוד ולהמשיך למצוא עניין מקצועי ואישי בעבודה ובחיים.

אני מיושן.

אולד סקול, אולד פאשן בכל רמ"ח אבריי, מאמין בכל לבי במה שלמדתי מקדמת דנא ומשתדל ליישם זאת בכמה שיותר מתחומי החיים, בטח ובטח בעבודת העיתונאות. אני דוגל בעבודה עיתונאית של פעם, כזו שיורדת לשטח, מתחת לפני השטח וחשה את המציאות בכל החושים, ללא אמצעי תיווך.

מכיוון שכך, הרי שעם הסנונית הראשונה אשר בישרה על תחילת תקופת ההרצה של המחלבה המשודרגת של דנה ותמיר פרץ, לא היססתי: בבוקר מקפיא עליתי על האופניים (הישנות) שלי ודיוושתי בעוז אל עבר הנקודה השוכנת בפאה הצפון-מערבית של מכון החליבה.

השתחלתי אל התור ובפנים כבר פעילות ערה, אנשים בוחנים, טועמים ובודקים כשמעבר לוויטרינה הזוג הצעיר חותך, מייעץ, מכוון ובעיקר שמח. כשהגיע תורי לא היססתי – טעמתי מזה, גם מזה ולבסוף לקחתי את ההיא בת השנתיים וגם גורגונזולה חריפה אבל כאמור, עיתונאות אמיתית עושים כמו שצריך, מה שאומר שעלי להקריב הכל ולנסות על עצמי את תוצאות התחקיר.

לקראת ארוחת הצהריים נערך הניסוי: קערת הבולונז המהבילה המתינה בסבלנות, בעוד אני חותך וקורע וזורה מעליה חתיכות נכבדות מההיא בת השנתיים. כאשר התנוססה גבעה יפה בת שנתיים מעל ערימת הבולונז (ראו תמונה מצורפת) מזגתי בירה קרה והתיישבתי לעשות עבורכם את העבודה. נכון, עבודה קשה – אבל עבור קוראי העלון אני, כאמור, נותן את הכל. מה זה הכל? ליקקתי כל מילימטר מהצלחת ומה אומר ומה אגיד לכם? עיתונאות קלאסית במיטבה ! מאוחר יותר הטבעתי גם את הגורגונזולה בבריכת שמן זית סורי ורק חלה טרייה סייעה לי במלאכה הסיזיפית וכפויית הטובה של ייבוש כל הבריכה הזו.

אה, איך הגבינות? שירה צרופה.

"מותג בוטיק אקסקלוסיבי, כזה שנשאר קטן אבל חזק בתודעה", כך מאפיינים דנה ותמיר את החזון. זו התשובה שלהם כשאני פוגש אותם בשעת לילה מאוחרת ושואל איך ייראה הפרוייקט בעוד עשור. "אה", הם נזכרים ומוסיפים "שיהיו לנו גם חיים. ושנהיה מאושרים".

רגע, אני מתעניין – היום אתם מאושרים? מתברר שכן.

למי שפיספס, להלן תקציר הפרקים הקודמים והדרך אל האושר: "הכרנו באוסטרליה ואחרי שטיילנו וחזרנו, הלך והתברר לנו שאנחנו רוצים לייצר אוכל", מספר תמיר. "למדתי ביוכימיה וטכנולוגיה של המזון ברחובות ושם התכווננתי לנושא ייצור הגבינות. התחלתי לעבוד ביעקבס ואז נסענו לאיטליה, ללמוד ולהתנסות בתהליכי ייצור הגבינות. כשחזרנו כבר ידעתי שתהיה לי מחלבה לייצור גבינות ושזה יהיה פה. התחלתי לעבוד עם אתי בגחלבה ובתחילת 2020 החלפתי אותה".

כאמור, כבר מההתחלה הם כיוונו גבוה, אבל לא הכל הלך חלק. "למרות שהבהרתי בצורה ברורה לכולם שאני רוצה ביזנס והלכתי על זה בכל הכח, הרי שבמשך יותר משנה דברים לא זזו ולא התקדמו, כי לא הייתה אוזן קשבת בהנהלה ולא נוצר שיתוף פעולה".

ואז הגיע סיזל.

"השינוי הגדול הגיע עם מינויו של סיזל למנהל העסקי. הוא הבהיר לי מראש שהוא הולך איתנו ולא סתם הולך, אלא בפורמט של הגדלת העסק. ההתגייסות שלו הייתה טוטאלית והנה, הוצאנו רשיון ייצור מזון בתוך ארבעה חודשים, מה שלעיתים  לוקח שנים. היום גח"א ואנחנו שותפים 50-50 בהשקעות וברווחים".

מתברר כי גם בעשור השלישי של המאה ה-21, יצרן גבינות צריך לעבוד קשה. "בכל בוקר אני במחלבה כבר בחמש וחצי, מחכה לסיום החליבה ואז מתחיל לעבוד ולייצר. זו עבודה פיזית קשה, בידיים, מכיוון שזה תהליך מסורתי, אין טריקים ואין קיצורי דרך ואין מכונות. ככה הצרכן מקבל גבינה ובתוכה את הנפש של הגבן אשר יצר אותה. אני נמצא שם 11 שעות ביום, לעיתים שוכח לאכול, כי זו ממלכה עם חוקים ברורים מאוד – זה דבר חי. כל עונה מורגשת ומאופיינת מכל זווית ואספקט".

לתמיר יש נקודה חשובה שהוא רוצה להדגיש. "דנה היא המנוע של העסק הזה. היא תמיד הסתכלה על החלום המשותף שלנו מלמעלה וכשהיה קשה והיו לי הרהורי כפירה, היא זו שדאגה להתוות את הכיוון וידעה שהכל יסתדר בסופו של דבר ושיהיה מי שיבין אותנו ויילך איתנו". ביומיום דנה אחראית על השיווק, השיווק הדיגיטלי, התנהלות מול הקיבוץ ובכלל על האדמיניסטרציה השוטפת.

עם ההצלחה, התרחב גם מעגל המשימות. "יש לנו המון שליחויות והפצה", היא מספרת. "את כל השליחויות אנחנו עושים עדיין עם הסיאט שלנו ולאחרונה התרחב מעגל הלקוחות שלנו: אנחנו עובדים עם טובי השפים בארץ ועם מעדניות מובחרות. חשוב להזכיר שבמחלבה שלנו יש 10 אחוזי הנחה לחברי הקיבוץ".

חוץ מזה – בתור זוג צעיר והורים לתינוקת, הם נמצאים בתור לשכונה ג' ורוצים לבנות פה בית. אנחנו ממשיכים לדבר על השוק הישראלי הקשה, על חוסר ההיכרות של הקהל הישראלי בכל הקשור לתרבות הגבינות, על כמות מול איכות ואז כולנו כבר צריכים ללכת לישון. כשאנחנו נפרדים, אני מבטיח להם ולי, להמשיך ולבדוק את ההתפתחויות בחנות שלהם, כי ככה זה בעיתונאות חוקרת: תמיד עם היד על הדופק והגורגונזולה.

מתוך בני ובנות שכבת "רקפת" (ילידי 1977) חמישה מצטרפים לשכונה: ניצן פרינץ, תמר ישראל, יותם זיו, עילי ברנע ואני. פנייתי לכל אחת ואחד מהם/ן להתראיין נענתה מיידית בחיוב ולמרות עומסי היומיום, מצאנו בקלות מועד למפגש והתכנסנו אצל יותם לשיחה על העבר, ההווה והעתיד.

תציגו את עצמכם.

ניצן (בתם של יוני ונירה פרינץ): "אני נשואה לאייל, יש לנו שלושה ילדים: ניל (16 וחצי) דין (13) וסולי (11). אנחנו גרים בגן יאשיה, רוצים מאוד לחזור לקיבוץ ומחכים לזה. אני עובדת בגן עדן שנקרא 'שיווי משקל' (מרכז להתפתחות ילדים) בחרב לאת ואייל עובד גם בהובלות וגם עם היבואן של 'רדבק' בארץ".

תמר (בתם של אשר ובתיה ישראל): "ירדן ואני חזרנו לקיבוץ לפני שלוש שנים בתקווה גדולה ומתוך רצון להיות ליד המשפחה כשאני קוראת לזה 'לחזור הביתה'. ירדן הוא בנם של ביל ונעמי כהן, אח של דנה, כך שגם הוא חזר הביתה. יש לנו שלושה ילדים: אליה (עוד מעט 15) אופיר (12 וחצי) וכרמל (7 וחצי). אני אחות מיילדת ב'הלל יפה' וירדן עובד בחברה המייבאת חלקי אוטומציה".

יותם (בנם של יהושע ומירהל'ה זיו): "אני נשוי ללירון, חזרנו לגור בקיבוץ בדיוק לפני ארבע שנים ויש לנו ארבעה ילדים: שחר (3) ועוד שלוש בנות – זוהר עולה לכתה א', אורי עולה לכתה ב' ונועם עולה לכתה ד'. לירון היא רופאת ילדים במרפאה בלהבות חביבה ואני מנהל את אגף הקהילות בארגון 'מיתרים' העוסק בחיים משותפים לדתיים וחילונים. בנוסף, אני עוסק בתרבות יהודית, כשערוץ עשייה מרכזי בהקשר הזה הוא עיסוק בכתביו של מאיר אריאל כולל הרצאות, הופעות ומפגשי לימוד".

עילי (בנם של דוד ז"ל וענת ברנע): "נשוי לשירה. חזרנו לגור בקיבוץ לפני ארבע שנים, מה שאִפשֵר לנו להספיק להיות פה עם אבא שלי, חצי שנה לפני שהוא נפטר. יש לנו שלושה ילדים: עמית, עולה לכתה ב', שקד (5 וחצי) ואביב בן שנתיים. שירה רופאה, עומדת לסיים תת-התמחות בגריאטריה ב'מאיר' ואני מתכנת בחברת Qualcomm, חברת הייטק אמריקאית שיושבת בחיפה".

אני, רועי (בנם של אילן ז"ל ונאוה אסטליין), נשוי לגליה, מטפלת באמנות ולנו שלוש בנות: נעה (14 וחצי) שירה (11 וחצי) ומָיה (9 וחצי). אני חבר בסגל בית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. חזרנו לגור בקיבוץ לפני שלוש שנים וחצי.

צילום: עדנה ארזי

מה גרם לכם לרצות לבנות בשכונה ג'? למה עכשיו?

כולם: "הרצון לחזור הביתה".

עילי: "מבחינתי, חזרנו כדי לגור פה בקיבוץ, לאו דווקא בשכונה. זה הבית".

תמר: "אני מתחברת מאוד למה שעילי אומר. זה בדיוק זה. הקיבוץ הוא הבית ואני מחוברת לכל דבר פה".

ניצן: "המגורים בקיבוץ מאפשרים להתקרב להורים וגם ליהנות מכל מה שהוא מציע, זו ממש תחושה של קאנטרי, יש את הבריכה ויש אפשרויות לספורט. אני אוהבת מאוד את השבילים והתרבות נעימה מאוד פה, אני לוקחת ממנה הרבה גם לעשייה בתרבות שבה אני מעורבת בגן יאשיה. לגדל פה ילדים קטנים זה חלום ועכשיו, כשהילדים שלי גדלו, אני מודעת ליתרונות הרבים הנוספים שיש פה עבורנו וגם לבני הנוער שיכולים לעבוד באינסוף ענפים. זה הבית ואני מחוברת אליו בשכבות רבות. אני חולמת שהשכונה תפתח לי אפשרויות לחזור לקשרים שהיו פעם".

צילום: עדנה ארזי

יותם: "אני מעולם לא הצלחתי לחשוב על שום מקום אחר שאני רוצה לחיות בו חוץ מגבעת חיים וכל מקום אחר נראה לי תלוש. לי אין תחושות רָעוֹת מהקיבוץ. לא יכולתי להישאר לחיות פה כמו שהקיבוץ היה ומזה הלכתי, אבל נשארתי בקשר עם הקיבוץ כל השנים בצורות רבות והקשרים שלי עם האנשים מכל הגילאים כאן הם עמוקים. אני מחובר פה לשורשים ורק פה אני מרגיש בבית. מי עוד בארץ יכול להגיד שהוא מחובר לשורשים של שלושה דורות במקום בו הוא חי? שסבא שלו בנה את המקום, ההורים שלו טיפחו אותו וכיום הוא חי בו עם הילדים שהם כבר דור רביעי במקום הזה? אלה שורשים שכמעט לא קיימים בחברה שלנו היום ואני יודע להעריך את זה הרבה יותר מדברים אחרים. זה המקום שלי, זה הבית".

ניצן: "אני נורא שמחה שיותם לא עוצר ואומר, 'אבל'. כלומר, הוא לא מסייג ואומר שהוא אוהב את המקום, 'אבל'… למרות שבשלוש-ארבע השנים האחרונות האווירה פה השתנתה, אני בכל זאת שומעת את החיבור העמוק בדברים שכולנו פה אומרים".

יותם: "אני משתדל שהתחושות הפחות טובות יהיו נקודתיות, לחבר להן פָּנים. יש אנשים שזה כבר לא יהיה איתם אותו הדבר, לצערי, אבל בגדול אני מרגיש שרוב האנשים בקיבוץ רוצים אותי כאן, אוהבים אותי ואני אוהב אותם".

ניצן: "הרוב רוצה את השכונה לטובת כולם, לטובת הקהילה ולטובת הקיבוץ, זה אפילו לא עניין אישי".

תמר: "אני יודעת מאוד להעריך את העטיפה, את ההיכרות עם כולם. החלום שלי לחזור לגור בקיבוץ נולד ביום שהבת הגדולה שלי נולדה. גרנו עשר שנים ביישוב קציר ותמיד רציתי לחזור. תמיד הרגשתי שם 'חדשה', אף על פי שהיו לי שם חברות ויש שם אנשים מקסימים והיה לי בית מקסים וחצר מהממת, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה לייצר את עומק החיבור שאני מכירה מהחיבור לקיבוץ. ערגתי לקיבוץ, זה הסטנדרט שהיה לי ולא הפסקתי להתגעגע".

עילי: "ואחרי שחוזרים לגור פה, אי אפשר לחזור אחורה".

צילום: עדנה ארזי

ההתרגשות במפגש ניכרת: החיבורים, השורשים, הציפייה להמשך והמעורבות. אני שואל על המעורבות הזו ועל הקשר לתחושת הבית העמוקה. כולנו נולדנו וגדלנו כאן, אני מזכיר להם. כולנו תורמים ותרמנו בצורות רבות לאורך השנים בהשתתפות באירועים ובארגון חגים, כולל בחג המשק השנה וברבים שהיו לפניו, בוועדות ובמסגרות החינוכיות. עד כמה חשובה לכם המעורבות בקהילה? אני שואל.

עילי: "מבחינתי, זה חלק מלהרגיש שייך. אם אתה משתתף, אתה מרגיש שייך יותר וזה יכול להיות בהיבטים רבים. אני, למשל, הייתי חלק מלהקת הריקוד בחגים של הקיבוץ ואני לא בטוח שזה תורם למישהו משהו, אבל זה בטוח תורם לי ולתחושת השייכות שלי".

תמר: "זה בהחלט תורם, עילי. זו בדיוק קהילתיות. זה יוצר חג וזה יוצר תרבות".

ניצן: "זה גם תורם לילדים שרואים אותך. אני אוהבת שהילדים רואים אותנו תורמים ושייכים".

יותם: "אנשים נוטים לפעמים לשכוח שקהילתיות היא לא דבר 'קיים', אלא משהו שעושים, משהו שיוצרים. באירועים בהם אנחנו תורמים ומעורבים, שם נוצרת ההזדמנות לשיחות והיכרויות עם אחרים. הרי מתי השיחות הללו מתרחשות? כשסוחבים יחד כסאות. אתה לא יכול לרצות שתהיה קהילה בלי לתרום לה וזה משהו שברור לעומק לכל היושבים פה".

ואז, כשמנסים לתקוף את בוני שכונה ג' בדיוק על המקום הזה?

עילי: "זה כל-כך הזוי וכל-כך תלוש, שזה אפילו לא פגע בי".

יותם: "אותי זה הפעיל. רציתי להתנגח עם מישהו על הדבר הזה. בסיטואציות הללו יש בי תמיד התלבטות, כי מצד אחד אני מרגיש שאסור להיגרר, אבל מהצד השני אני מרגיש שאי אפשר להשאיר את הזירה בלי מענה".

ניצן: "אני מרגישה לא בנוח וחבל לי שההורים שלנו חווים את זה. אני מקווה שאנשים יֵדעו לשמור על שיח נעים ומכבד, כך שיתאפשר לאנשי דור המייסדים שהשקיעו ובנו מסורת כל-כך יפה, ליהנות מפירות ההצלחה ולחוות אותם עם ילדיהם ונכדיהם".

תמר: "יש משהו מעליב מאוד בזה שה'אחים' שלך – כלומר, בני כתה שלך, אנשים שגדלת איתם – יוצאים ככה נגדך".

עילי: "מבחינתי, כל עוד הדברים נכתבים באופן ענייני, יש בזה טעם, אבל ברגע שכותבים דברים שאין בינם לבין המציאות קשר וברגע שמעמידים תנאים או מאיימים, זה פחות לגיטימי".

על רקע זה, כשבסופו של דבר רוב גדול הצביע בעד קבלה לחברות של בוני השכונה, איזו משמעות הייתה לזה מבחינתכם?

יותם: "ההצבעה על הקבלה לחברות נקשרה במאבק על השיוך. במצב 'נורמלי', לא היה בכלל קשר בין הדברים, אבל כל המאבקים של בנייה או לא בנייה הפכו להיות, בטעות, מול הבונים עצמם. נוצר מצב שיש 'מתנגדים' לשכונה ויש את הרשומים לשכונה והמאבק על הבנייה הוא כאילו ביניהם. למרות זאת, עובדה שרוב האנשים הצליחו לעשות את ההפרדה ולנתק בין הדברים ולכן אפשר בהחלט להגיד שתוצאות ההצבעה היו משמחות מאוד".

תמר: "זה היה מחמם לב מאוד וגם האיחולים אחר כך, באופן אישי. היה לי יום הולדת באותו יום ולא הבנתי למה כל-כך הרבה אנשים אומרים לי מזל טוב", היא צוחקת.

צילום: עדנה ארזי

מה אתם מאחלים לקיבוץ ולעצמכם?

תמר: "זה יישמע בנאלי, אבל אהבת חינם. שנדע להיות חכמים וטובים אחד לשני".

ניצן: "שנדע לקבל אחד את השני. לא להפסיק ליזום ולעשות טוב. לשמור על זה".

עילי: "אני מאחל לקיבוץ שימשיך לפרוח ושידע לשמור על לכידות".

יותם: "אני מאחל לנו שהעניין הזה של שכונה ג' ייפתר כבר ונוכל להמשיך הלאה, שאפשר יהיה להתעסק גם בדברים אחרים ולראות שיש הרבה דברים טובים שאפשר לעשות יחד. בנוסף, אני מאחל לקיבוץ שידע לפעול גם למען הסביבה הרחבה יותר בתוכה הוא מתקיים".

לאחר המפגש, אני מרשה לעצמי לערוך נבירה מהנה בארכיון הקיבוץ העשיר. לחפש חומרים ממהלך חיינו פה בקיבוץ. הקריאה מעלה דברים שאמרנו, בני כתת רקפת, לקראת סיום שנת בר-המצווה שלנו בקיץ 1990. בדיון על ההכנות להצגת בר-המצווה, אמרנו: "אנחנו כתה גדולה וזה לטוב ולרע. יש יותר ילדים ויש יותר גיוון ויש בזה לפעמים טוב ולפעמים רע". נראה שכבר אז הבנו משהו על האתגר שבגיוון. המשכנו והסברנו, כי "בהכנת הצגה כזו יש אחריות קולקטיבית וכשאחד לא מבין את זה, הוא מקלקל לכל הכתה. במקרה כזה, קשה אתו אבל גם אי-אפשר בלעדיו". זה, כנראה, הסיפור כולו. נסיים באיחולי שנה טובה ונאחל לכולנו לדעת להתבונן יחד בעבר, לחיות את ההווה ולהיות עם הפנים לעתיד.

"אתה יודע מה העניין כאן? סנטימנטים. לטוב ולרע, ההתנהלות מוכתבת כאן מסנטימנטים, מעבר לכל השיוך, ההפרטה, הכסף – הכל סנטימנטלי", קובע לפתע כפרי.
ליל קיץ מהביל, בירה קרה על המרפסת שלו, שמיכת כוכבים מעל, כמו באפריקה בה חי 17 שנים ואנו נמצאים בעיצומו של הראיון, כשלפתע נופל לו האסימון הזה. אבל רגע, לפני הסנטימנטים, בואו נחזור מהאמצע אל ההתחלה, שאצלו הייתה בכתת "שקמה" (ילידי 1971).
"בטח שזו הייתה ילדות מאושרת", הוא קובע נחרצות. "מכל מה ששמעתי מחברים שלי ברחבי העולם, הייתה לי ולנו את הילדות המאושרת ביותר פה בקיבוץ. תקופה של תמימות, של רגליים יחפות, חופש להסתובב בכל מקום, כשגם לגננת ולמטפלת יש מעמד כמו של ההורים. בכלל יש לי נטייה שאני עף עליה – אני זוכר רק דברים טובים, לא מתעסק בשאר". זה מתחבר עם הדמות שלו: תמיד חיוך על הפנים, תמיד מאור עיניים, תמיד יד מונפת בברכה.
"לצד החופש, כבר מגיל צעיר נתנו לנו אחריות וסמכו עלינו, במשק ביה"ס ובענפים ואלו אבני דרך שעיצבו אותנו, גם אם לא חשנו בזה אז", הוא נזכר. "כל החיים, זה הבסיס שלי, מה שקיבלתי כאן". הוא היה בשנת שירות בקיבוץ מיצר וריכז שם את הרפת ובצבא שירת בפלס"ר נח"ל, יחד עם זוהר שמיר באותו צוות (החבר הטוב משכבר הימים והשכן בקיבוץ מגיל אפס). אחרי הצבא הוא חזר לכאן, למעמד "עצמאות כלכלית".
"1994. הייתי מנהל הקטיף בפרדס, עם צוות של 20 עולות ועולים מרוסיה והודעתי שלא משנה מה – בקרנבל של 1995 בריו, אני משתתף. כך היה, נסעתי לדרום אמריקה עם עופר הורוויץ חברי מהכיתה. שעשינו חיים משוגעים שלושה חודשים ואחרי עוד שלושה חודשים של טיול לבד, נפגשתי עם זוהר שמיר בקוסטה ריקה ואז לארה"ב. זוהר נשאר שם מאז ועד היום ואני עבדתי גם בחוף המזרחי וגם במערבי". מאוחר יותר הייתה תקופה נהדרת באבטחת אחוזת ספרא בניס, צרפת יחד עם גלי שפע ז"ל ועופר הורוויץ. "היה קשה – בנות על החוף עם ובלי קיני, טיולים משוגעים, מונטה-קרלו ופורמולה 1".
אחרי שתפס אמריקה, הוא חזר בשנת 1996. "התחלתי ללמוד הנדסאי אדריכלות ברופין ולאחר מכן התחלתי לעבוד בחברה לטיהור מים במקום בן ברות", הוא מספר. "עבדתי קשה סביב השעון, חסכתי כסף אבל אז חטפתי שפריץ של סודה קאוסטית לעין והפסקתי לעבוד. באותה תקופה סיפר לי חבר שיש חילופי סטודנטים עם דרום אפריקה. התברר שאפשר לסיים לימודי אדריכלות שם בשליש משכר הלימוד בישראל. התלבטתי קצת, אבל מי שהייתה אז חברתי, ממש הכריחה אותי ליסוע כדי לא לפספס את ההזדמנות". מי שסייע להדליק אותו על דרא"פ היה חבר ואח מאומץ – השחיין הדר אברו שגדל והתחנך שם והכין את כפרי לבאות (הכרות עם בילטונג (בשר מיובש) ורוגבי – שני הדברים הכי חשובים במדינה).

למרות זאת, רועי לא שיער אז שהוא מתחיל פרק חיים משמעותי של 17 שנים
"שנת 2001, נחתתי בפורט-אליזבת, עיר חוף בסוואנה הדרום-אפריקאית. קיבלתי קצת לידים וטיפים מעמוס ורינה רשב"ם שהיו שם בשליחות והיינו חבורת ישראלים, במעונות סטודנטים שנבנו במיוחד עבורנו. עבורי, זו פשוט הייתה חוויית חיים, חשתי כאילו נולדתי שם".
מי שמכיר את כפרי, יודע לזהות את ההתלהבות שלו. "אפריקה זה המקור, יש שם קצב חיים וקצב מוזיקלי, ממש שירה שזורמת לך בעורקים, אני התאהבתי מייד ולא סתם חייתי שם 17 שנים, פשוט עפתי על אפריקה". בשנת 2003 הוא הפך לאדריכל מוסמך. "הייתה חגיגה גדולה, סיימתי את הלימודים וירדתי לקייפטאון, אחת משתי הערים המרכזיות של דרום אפריקה, שם עשיתי את הסטאז' במשרד שניהלו אדריכלית אוגנדית ובן זוגה הגרמני. זו הייתה תקופה נהדרת, הכרתי והתחברתי עם המקומיים, הייתי הולך לבארים שם שותים אלכוהול תוצרת בית, מנגנים ושרים והייתי מאושר. בשבתות הלכתי לחופים המדהימים של קייפטאון (לצד של האוקייאנוס ההודי כמובן כי האטלנטי קפוא) לגלוש גלים ולצפות במשחק רוגבי עם בירה ובילטונג, או 'בראיי' (על האש) אצל חברים".
פה ושם היו חולפות מחשבות על הקיבוץ. "מדי פעם הרהרתי במחשבה על חזרה לקיבוץ, אבל אז הכרתי בחורה ישראלית, בת למשפחת יורדים, הפכנו לזוג ובשנת 2012 שמנו פעמינו ליוהנסבורג, שם היא למדה משפטים ואז התחתנו. אלו היו שנים אינטנסיביות מאוד, התקבלתי לחברת ארכיטקטורה גדולה ואז התחלתי גם לצלול לעומק אפריקה, כי נשלחתי למדינות שונות מטעם העבודה".
כפרי לוקח עוד לגימה ארוכה מהבירה ומספר על חוויות שנראות לקוחות מערוץ "נשיונל ג'אוגרפיק", או לחילופין מסרט פעולה זול.
"נמיביה, למשל, ארץ יפהפייה, עם חופים מדהימים ודיונות חול, ג'ונגלים והמון חיות. יצאתי יום אחד לטיול בג'ונגל עם בחור גרמני. ככל שהעמקנו, שמענו רעש הולך ומתגבר ולפתע מצאנו עצמנו מוקפים במאות בבונים. הגרמני רצה להימלט, אבל לי היה ברור שזה ייגמר רע ולכן לקחתי מקל גדול, התחלתי להכות איתו בשיחים מסביב ולהשמיע קולות חזקים, כי ידעתי שאם נברח, הם עלינו. בסופו של דבר נחלצנו, מותשים אבל עם חוויה אדירה. חבר מהלימודים לקחת אותי איתו לבנות קניונים בניגריה, ארץ עשירה מאוד ומלאה בפשע ומוות. היינו מסתובבים שם בשיירות ג'יפים שנוסעים מהר מאוד, כשלפנינו ומאחורינו רכבים עם מאבטחים מקומיים, שתוך כדי נסיעה יורים צרורות באוויר מהקלצ'ניקובים שלהם – בקיצור, חוויות שאתה לא יכול למצוא באף מקום חוץ מאשר באפריקה".
בשנת 2017 תם הפרק הזוגי. "חזרתי לקייפטאון, התגרשנו ולא חשבתי שאחזור לארץ, כי הייתה לי עבודה טובה והחיים היו במסלול שנראה לי מצויין. אבל בסוף 2017 באתי לביקור בארץ ונפגשתי עם יורם כפרי, בן הדוד שלי שהוא בעל משרד אדריכלים. בשיטוט בפייסבוק שלו, נתקלתי בבחורה יפהפייה שהתברר שעוסקת בתיאום אדריכלי. שאלתי מי זו ויורם אמר לי – מה אתה לא מכיר? קוראים לה רביד גרינשפן, היא מהקיבוץ שלך".

רגע אחרי הצעת הנישואין

השאר היסטוריה, אבל נספר לכם אותה.
"רביד צעירה ממני בתשע שנים, כך שהכרתי אותה כילדה בקיבוץ. נפגשנו, נסענו ביחד לעין-כרם, חזרתי לדרא"פ ולאחר ארבעה חודשים, היא באה לעשרה ימים. זה היה כמו ירח דבש ושם היה לנו ברור שאנחנו רוצים לחיות יחד. חזרתי לקיבוץ ובמשך שלושה חודשים, כל יום הייתי אוכל ארוחת בוקר עם אבא ואמא, כשמדי פעם אבא היה מתקשר ומספר לי שהחיוך לא יורד מהפנים של אמא, שכל כך רצתה שאחזור הביתה". בדיעבד, היו אלו חודשי חייה האחרונים של מירל'ה ז"ל, שלא זכתה להכיר את מיקה, הבת של רביד ורועי. "היא ידעה שהעניינים הסתדרו וזה רק עניין של זמן וכנראה שחררה לגמרי והלכה לדאוג למישהו אחר בחיים הבאים", בטוח כפרי.
מאז שחזר לקיבוץ, הוא עוקב אחר כל המתרחש כאן והנה אנחנו מתחברים למשפט הראשון בראיון. "יש כאן בעיה רגשית, כי לאנשים יש סנטימנטים. זו לא עיירה שבאים אליה ועוזבים אותה, אלא מקום שאנשים מחוברים אליו בנימיהם. כן, הקיבוץ השתנה ומשתנה מאוד וזה קשה לאנשים לראות, להבין ולתפוס את זה", הוא מנתח כשאנחנו לוקחים לגימה אחרונה מהבירה. "אני בדעה שחייבים להתקדם, אבל לנסות לשמור על עקרונות של קהילה. אני רואה בקיבוץ בית, גם אם זה לא הבית של פעם כי אי אפשר להחזיר את פעם. צריך להבין ולקבל את האינדיבידואליזם בתוך המסגרת הזו ועם כל זאת, גח"א הוא אחד המקומות היותר טובים לחיות בהם".

"אני יודע שהייתה שמועה כזו במשך תקופה, אחרי שחזרנו לקיבוץ", הוא מחייך. "יש לי חברה שעוסקת ברכיבים אלקטרוניים ועבדתי גם כמה שנים בחברת 'גילת' לציוד לווייני, מה שהצריך אותי להסתובב בעולם. כנראה שמכאן מקור השמועות, אבל אני לא מוסדניק".

טוב, את הפינה הזו סגרנו, אז אולי לא איש "מוסד" אבל בשנים שהוא לא היה בקיבוץ, הוא הספיק להקים ביחד עם נירי רטר את השושלת (הנמשכת עד היום) של בני גח"א המאבטחים את הקהילה היהודית במינכן וגם להקים חברה המתמחה בנדל"ן בחו"ל.

צילום: עדנה ארזי

כאמור, אחרי 17 שנים בחוץ, הוא שב עם משפחתו לקיבוץ. "לא חזרנו מתוך איזו אידיאולוגיה גדולה", הוא מספר. "בדיוק פתחו את השכונה ואמרנו – מה יכול להיות? ננסה ומקסימום, אם לא יתאים, נמצא משהו אחר".

בהמשך לכך, הוא אומר שעד 2017, הוא נמנע מעורבות בחיי הקיבוץ וגם נמנע מהצבעות. "חשבתי שאני לא באמת שולט בחומר ושאם אני לא ממש חלק מהחיים פה, למה שאקבע למי שחי פה איך לחיות?".

אבל בשנים האחרונות זה השתנה. "אני דעתן", הוא מעיד על עצמו. "ואני גם לא חושב שניטרליות היא טובה ולכן התחלתי למלא תפקידים: הייתי שנתיים בוועדת ביקורת ואחר כך גם במועצה. התחלתי ללמוד את מה שקורה כאן, אבל לא רק במסגרות הרשמיות, אלא גם בשיחות עם חברי קיבוץ וערבי כיתה עם בני המחזור שלי וכך גיבשתי דעה על נושאים רבים".

הוא מסמן את הנושא המרכזי הבעייתי בקיבוץ של היום, לדעתו. "בין אם מבחינים בזאת, בין אם לאו, יש כאן זרם מרכזי שניתן לומר כי הוא סוג של דיקטטורה מחשבתית מסוימת, הגורם לך לחוש לא בסדר, אם אתה סוטה ממנו בדעה או במעשה. הביקורת שאתה מקבל אם אינך שייך לזרם זה, הופכת לא פעם לביקורת עצמית, אם אינך חזק מספיק לעמוד בה. גם אני הרגשתי את זה – כשהתמודדתי להנהלה, הופתעתי לקבל ידיעות על כך שהייתי בתוך 'רשימות חיסול' שנועדו למנוע את בחירתי. זאת ועוד: בעת סגר הקורונה גם הוגדרתי כבוגד ברעיון הקיבוצי, בעקבות פוסט שהעליתי".

כעת הוא חושב שיש אור במנהרה. "בשנה וחצי האחרונות יש שינוי", הוא קובע. "יש תזוזה לכיוון הפתיחות, יותר ויותר אנשים מעיזים להביע את דעתם גם כשהיא שונה מזו של הזרם המרכזי".

הוא אחד מחברי ההנהלה שהתפטרה בעת האחרונה, למרות שהוא התפטר עוד קודם לכן לאחר בחירתה של ליאורה, אשתו, למשרת יו"ר הקהילה. "לאחרונה התחלפו לא מעט אנשים בהנהלה והייתה תחושה שזו כבר לא ההנהלה שקיבלה את המנדט מהציבור. לכן, הוחלט שכולם יתפטרו, כך שניתן יהיה לבחור הנהלה חדשה".

בזמן שכיהן בהנהלה, הוא הספיק לגבש דעה. "זו לא הייתה הנהלה הומוגנית, היו שם ויכוחים רבים ולא תמיד הייתה הסכמה. מצד שני, בסופו של דבר, ההנהלה הייתה מתיישרת לפי מה שהביאו המנהלים. אני סברתי שההחלטות המהותיות צריכות להיות של ההנהלה ולא של המנהלים, אבל לא הצלחתי להנחיל את הראייה הזו, כך שלצערי, ההנהלה הפכה במקרים רבים לחותמת גומי".

אנחנו מדברים על כך שיש ניגוד בין העניינים המהותיים העומדים על הפרק בקיבוץ, לבין העובדה שיש תחושה שלא רבים מהחברים כאן מעורבים בנעשה.

פריחה במדרגות בית וינה. צילום: עדנה ארזי

"יש כאן גם וותיקים וגם צעירים יותר שבאו לחיות פה את חייהם מבלי רצון למעורבות גדולה בענייני הקיבוץ", הוא מאשר. "אני חשב שזה סופר-לגיטימי, כי בדרך כלל אלו שמעורבים, הם אלו שהעניין בוער בעצמותיהם. אני לא חושב שזה פחות טוב להיות לא מעורב וזה לא מפחית כהוא זה מהזכויות בקיבוץ. מצד שני, אני יכול לספר שליאורה קיבלה פניות רבות מאז שנבחרה לתפקיד, מאנשים שלא היו מעורבים עד כה וכעת רוצים".

אפרופו בחירתה של ליאורה. "אני חושב שהגדרת תפקידי המנהלים כאן אנכרוניסטית", הוא מדגיש. "יש כאן גוף ענק כמו קיבוץ גבעת חיים איחוד ומנהלים אותו אנשים בחלקיות משרה של חלקי ימים בשבוע. מדובר בתפקידי ניהול מורכבים לכל דבר ועניין הדורשים משרה מלאה של כל העוסקים בכך וזה משהו שחייבים לתת עליו את הדעת כבר עכשיו". זה מביא אותו להיזכר בנקודה חשובה נוספת. "אם לא תהיה פה מהפכה כלכלית במקורות ההכנסה של הקיבוץ, לא תהיה שום דרך לקיים פה משהו משותף. החל מזה שהשיוך דורש גב כלכלי חזק וכלה בהוצאות על פעילות משותפת לקהילה".

אז מה צופן העתיד למקום הזה? "אני לא נצמד לאידיאולוגיות גדולות. אני גם לא מתבייש לומר שאני קפיטליסט", הוא מסכם. "אני חושב שצריך לאפשר למקסימום האנשים לחיות כאן, מבלי להחליט על איזו דרך מרכזית וכן, אני חושב שלכל הפחות צריך לדבר ולדון על נושא הערבות ההדדית – עד היכן היא מגיעה? עוזרים לכל אחד – גם לזה שזקוק לכסף כי הוא חולה וגם לזה שהפסיד בהשקעה כושלת? ואני חושב שבסופו של דבר המציאות תכריע מה יהיה פה ולא איזה צוות שישב ויגדיר את צורת החיים פה".

"אני עמיתה בבית-ספר מנדל למנהיגות חינוכית", מספרת תמר. "זו תכנית של 20 מנהלות ומנהלים מובילים מכל תחומי החינוך מכל הארץ, שבמשך שנתיים לומדים וחושבים יחד איך נעשה, כל אחת בתחומה, שינוי בחינוך בישראל.

זה חלום שהתגשם ואני שמחה בו מאוד. אני חלק מקבוצה מגוונת שיש המורכבת מכל מה שיש בחברה הישראלית, אנשים שעשו שינויים חינוכיים וחברתיים גדולים במקום ממנו הגיעו ועכשיו לוקחים פסק זמן כדי להסתכל מחדש על הכל ולחשוב מה עוד ניתן לשנות לעומק. התכנית היא יוזמה של קרן מנדל בירושלים ולמרות המרחק אני נוסעת בשמחה.

הגעתי לתכנית אחרי שבע שנים במהלכן הייתי סמנכ"לית מועצת המכינות הקדם צבאיות, ארגון הגג של המכינות בישראל וחיפשתי כיוון חדש להשפיע בו. אני עדיין לא יודעת מה אעשה אחר כך אבל זה בטח יהיה קשור לנושאים בהם אני עוסקת תמיד: מחשבה פמיניסטית על שינוי חברתי, מנהיגות וכלכלה, נשים גברים ומה שביניהם, בתקווה לעשות שינוי לטובה במאזן החיים שלנו בתחומים האלה.

גדלתי כאן בקיבוץ, בקבוצת "דשא" ( ילידי 85') עם תמי הורוויץ המטפלת הידועה. בסוף י"ב יצאתי לשנת שירות בפנימייה הטיפולית "טוביה" בהרדוף ובצבא שירתתי כקצינה במסלול "שחקים" של חיל המודיעין. למדתי פסיכולוגיה וחינוך בירושלים ואחרי הלימודים התחלתי לעבוד במכינה קדם צבאית "אדרת", מכינה מעורבת לדתיים וחילונים במושב אדרת בעמק האלה. התחלתי כמנהלת תכנית חינוכית במכינה ואחרי תואר שני במנהל עסקים לניהול עמותות, נכנסתי לתפקיד מנהלת כספים ולאחר מכן יו"ר העמותה במכינה, משם עברתי למועצת המכינות, שם הייתי סמנכ"לית עד לפני שנתיים".

עכשיו תורו של דניאל. "אני מנהל אזור בחוגי סיירות של קק"ל, ארגון נוער שפחות מוכר פה בקיבוץ ובכלל במרחב הקיבוצי. מדובר במעין תנועת נוער שהעיקר בה הוא השימוש בטבע, בסביבה ובמיומנויות שטח ככלי חינוכי. כל הקבוצות יוצאות לטיול פעם בחודש וגם הפעולות השבועיות הן בחוץ, כשהרעיון הוא שהסביבה המקומית, הטבע והשטח הם הכלי החינוכי העיקרי המעצים ומפתח את הילדים ואת החיבור שלהם לזהות ולקהילה.

נולדתי בקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל, בן בכור במשפחה של שלושה אחים. בסיום התיכון יצאתי לשנת שירות ברשות שמורות הטבע במצפה רמון ואז התגייסתי ליחידת החילוץ 669, שם הייתי מפקד צוות. אחרי השחרור למדתי מדעי הקרקע והמים באוניברסיטה העברית בפקולטה לחקלאות ברחובות כשתוך כדי הלימודים, התחלתי לעבוד כיועץ סביבתי בחברת "אדמה" העוסקת בשיקום קרקעות ומקורות מים מזוהמים. עבדתי שם חמש שנים וכשעברנו לקיבוץ, היה לי ברור שאני לא רוצה להמשיך בתפקיד עסקי והחלטתי לעבור לעבודה בחינוך שתשלב את החיבור האישי שלי לשטח ולטיולים. כך הגעתי לחוגי סיירות, שם אני מנהל אזור בארבע השנים האחרונות. עד שהגעתי לגבעת חיים, שיחקתי תמיד כדורסל אבל כאן הבנתי שבגבעת חיים כדורסל לא מרשים אף אחד ואם לא אוכיח את עצמי בבריכה, אף אחד לא יסתכל עליי אז הצטרפתי לקבוצת הכדורמים של הקיבוץ".

ואיך הכרתם? "הכרנו בזכות חברה נחושה במיוחד. שבוע אחרי שהיא הכירה את תמר בקורס הקד"צ של מודיעין, היא החליטה שדניאל (שאותו הכירה מעמק יזרעאל) הוא המיועד לה. במשך שנתיים לא שיתפנו פעולה עם התכנית, עד שהיינו באותו זמן בקורס קצינים בבה"ד 1 ושם נעתרנו להפצרותיה שניפגש ונבדוק את השידוך. השאר – היסטוריה.

ככה שמאז הצבא אנחנו יחד, טיילנו יחד בחו"ל, גרנו שלוש שנים ברחובות בתקופת הלימודים של דניאל בפקולטה לחקלאות ואחר כך שלוש שנים במושב אדרת צמוד למכינה של תמר, עד שהחלטנו לחזור הביתה, לקיבוץ".

ולמה כאן? "שנה לפני שעברנו לקיבוץ, נולדה בתנו הבכורה שקד (היום כמעט בת חמש ואחותה יעל בת שנתיים). שנינו גדלנו בקיבוצים וכאשר נולדה שקד, היה לנו ברור שהמקום הכי טוב לגדל אותה יהיה בקיבוץ, בתוך קהילה, קרוב לטבע ועם חינוך כמו שאנחנו קיבלנו. כשנוצרה ההזדמנות בגבעת חיים, היה ברור לנו שכאן נרצה לחיות, קרוב לסבא חיימק'ה וסבתא אגי ורדי, להורים מוטי וסמדר זעירא ולכל המשפחה של תמר.

שמחנו שההזדמנות שהתפנתה היא דווקא ב"קיבוץ הישן". הבית שלנו נמצא בשכונה הצמודה לנווה נועם ("דרום מערבית" בטופס ההזמנה בכלבולית) שני בתים מההורים של תמר.

זו שכונה שהייתה שכונת הוותיקים של דירות הרווחה הצמודות לנווה נועם ובשנים האחרונות היא מתחדשת ומתמלאת במשפחות צעירות כמונו. אנחנו שמחים שהילדות שלנו גדלות בשכונה כזו, בלי גדרות ועם שביל ודשאים משותפים, שכונה קיבוצית מהסוג בו אנו גדלנו, עם מפגש והווי וחיים משותפים".

הם מאמינים בקהילה. "כשהגענו לקיבוץ, ידענו שאנחנו באים לקהילה וקהילה זה לא רק מגלשות מים בחג משק אלא גם דילמות וקונפליקטים הקיימים במקומות בהם אנשים קושרים את חייהם יחד.

בחרנו בזה ואנחנו מאמינים בזה גם היום, כשהרוחות נושבות לכל מיני כיוונים שלעיתים הם מנוגדים. אנחנו מאמינים בקיבוץ כקהילה דמוקרטית חיה, דמוקרטיה בה יש מקום למנגנונים וסדר ותקנונים וערכים של צדק ושוויון, אבל לא פחות מכך להקשבה, שיחה, אכפתיות וראייה של כל מי שחי פה, כל הקולות – הרועשים והשקטים יותר. אנחנו מאמינים ומקווים שהדרך לשיחה ולמפגש תמיד פתוחה כדי לסלול את הדרך להחלטות גדולות ולצמיחה מתוך הסדקים ומאחלים שבמהרה בימינו כך יהיה".

נפגשתי עם נורית לוי (מדיני) בליל קיץ חם, בעיצומה של שביתת העו"סיות (עובדות סוציאליות) מה שהפך את הראיון איתה לאקטואלי מתמיד. היא עו"סית בהכשרתה ובכל רמ"ח איבריה.

בת 42, בתם של רותי ושמאי מדיני, נשואה לאמיר ואמא לרותם (10) שקד (7) וגפן (5) ולפני שבע שנים חזרה המשפחה לגור בשכונה החדשה.

איך הגעת לתחום ומה מהות העבודה?

"אני עוסקת בע"ס כבר 15 שנים. את התואר הראשון בע"ס למדתי באוניברסיטת תל אביב ואת הקריירה התחלתי כרכזת שיקום האסיר באגף הרווחה של עיריית תל אביב. במשך שמונה שנים עבדתי בשכונת כפר שלם בדרום העיר והייתי אחראית על תכניות פיקוח לאסירים שהשתחררו בניכוי שליש מתקופת מאסרם כשמרכז העבודה היה ליווי משפחות האסירים (נשים וילדים). בשלב מסויים עברנו, אמיר ואני, לגור ברעננה אך המשכתי לעבוד בת"א.

במקביל לעבודתי, למדתי במסלול ישיר לדוקטורט. המחקר שלי עסק בהשפעות של מאסר אב על ילדיו והסתובבתי בכל רחבי הארץ וראיינתי ילדי אסירים. זה היה מאמץ מטורף אבל נהניתי מכל רגע.

כשעברנו לגור בקיבוץ, התפטרתי מעבודתי בעיריית ת"א וחיפשתי עבודה בעמק חפר. עם שלושה ילדים קטנים ובן זוג שיוצא מוקדם לעבודה בת"א וחוזר מאוחר, היה ברור לנו שאחפש עבודה שתאפשר לי להיות נוכחת בבית בשעות הבוקר ואחה"צ ואז מצאתי עבודה כעו"ס משפחה באגף הרווחה של מ.א. עמק חפר. מודל העבודה במועצה הוא של עו"ס מרחבית, לפיו העו"סיות פרושות בעמק על פי חלוקת ישובים, כשכל עו"ס אחראית על כל צרכי האוכלוסייה בישובים שבתחומה, מלידה ועד זקנה.

בעמק חפר נחשפתי לראשונה לתחום העבודה הקהילתית והעבודה עם קשישים. הייתי עו"ס בבת חפר ובהמשך בכפר הרוא"ה, חיבת ציון וחרב לאת. העבודה הקהילתית בעמק חפר מפותחת מאוד ונעשית בשיתוף הפעילים/ות הישוביים/ות. אחד התחומים שאני גאה בו מאוד הוא הקמת בתים חמים לקשישים בישובי העמק. בקיבוצים כמו גח"א הצורך הזה מקבל מענה מטעם הקהילה (סביום) אך במושבים ובישובים גדולים כמו בת חפר קיים בו צורך עז, כדי לאפשר מפגש חברתי לקשישים בודדים שלולא המועדון הם מבודדים לחלוטין.

לפני כשנה הציעו לי לרכז את מרכז הורים-ילדים של המועצה במסגרת תכנית "נתיבים להורות" של משרד הרווחה. החלטתי לקפוץ על ההזדמנות לעשות שינוי. המרכז נמצא בבת חפר, נראה כמו בית פרטי עם חצר והעיצוב המקסים שלו משרה אוירה משפחתית.

הצוות מורכב מחמש מטפלות וסומכת, המסייעת בליווי צמוד של משפחות במשימות מוגדרות בתוך המרכז ובאמצעות ביקורי בית. הילדים בטיפולנו בגיל 6-18 ואנחנו מטפלות ב-50-60 איש בתקופה של עד שנה וחצי לטיפול.

הטיפול במשפחה אינטנסיבי ויתכן ויכלול מספר מטפלים במשפחה אחת, טיפולים לילד ולהורים, בנפרד או ביחד, לפי הצורך של כל משפחה. ההפניות לטיפול במרכז הורים-ילדים נעשות באמצעות אגף הרווחה של המועצה, כאשר העו"ס שמלווה את המשפחה באגף הרווחה, נשארת בתמונה לאורך תקופת הטיפול במרכז וממשיכה לתמוך בצרכים נוספים של המשפחה.

הטיפול שהמשפחות מקבלות אצלנו עוטף מאוד ומאפשר ליצור שינוי אמיתי ביחסי ההורים והילדים כשאנחנו נמצאות בקשר עם מסגרות החינוך ומכירות את המשפחות לעומק. יש משפחות שקשה להן מאוד להתנתק מהמרכז בתום שנה וחצי של טיפול אינטנסיבי וצריך לעשות את הפרידה בהדרגתיות כדי לשמר את הישגי הטיפול גם לאחר סיומו.

אני חולקת את ניהול המרכז עם עובדת נוספת כשאנחנו מדריכות את העובדות על בסיס שבועי וגם מטפלות במשפחות. חשוב לי מאוד לשמור על הקשר הישיר עם האוכלוסייה ולכן היה ברור לי שאמשיך בטיפול ישיר גם במסגרת תפקידי בהדרכה וניהול.

במקביל לעבודתי במרכז הורים-ילדים, אני גם מרכזת את הוועדות לתכנון טיפול באגף הרווחה במועצה (ועדות שבהן לוקחים חלק אנשי מקצוע מתחומים שונים כאשר נדרש לקבל החלטות משמעותיות לגבי דרכי הטיפול בילד). בנוסף אני לומדת על חשבוני יום בשבוע CBT (שיטת טיפול קוגניטיבית-התנהגותית) ומרצה במכללת רופין במחלקה לעבודה סוציאלית. אני מלמדת שיטות ע"ס לסטודנטים "טריים" בשנה א' ואוהבת מאוד להרגיש שיש לי חלק בעיצוב התפיסה שלהם את המקצוע".

אז למה, בעצם, את ועוד כ-14,000 עו"סים שובתים בימים אלו?

"ע"ס זה מקצוע שוחק מאוד שהעבודה והאחריות בו לעולם לא נגמרות, זה איתנו כל רגע, גם כשחוזרות מהעבודה לחיינו האישיים. זה אומר להיפגש, כל יום מחדש, עם התכנים הכי קשים שאף אחד אחר לא רוצה להתעסק בהם וגם להיות חשופה למקרים של אלימות מצד פונים, ללא הגנה ראויה.

העו"סיות מטפלות במגוון רחב של צרכים ופרוסות בשירותים שונים בכל רחבי הארץ וכמעט כל אדם יזדקק לסיוע של עו"ס בצומת כזו או אחרת במהלך חייו ולמרות זאת, זה מקצוע כל כך מוזנח.

השכר והתנאים המבישים שעו"סים/יות מקבלים/ות שמים אותנו במקום כמעט בלתי אפשרי לתפקוד. אנחנו נדרשות ללמוד ולהתמקצע גם לאחר הכשרתנו הבסיסית אבל אין לכך כל תגמול. כל העו"סיות שאני מכירה תמיד לומדות ומתמקצעות כדי להכיר שיטות טיפול חדשות ולשפר את עבודתן, אך כל נקודות הגמול שאנו מקבלות על השתלמויות ואמורות להעלות את השכר, נבלעות בפועל בהשלמות שונות לשכר מינימום.

אני בעלת תואר ד"ר, עם 15 שנות ותק, מנהלת מרכז ומדריכה עובדות, מקיימת פגישות גם בשעות הערב ולמרות כל זה, אני צריכה לקבל השלמות לשכר מינימום. זה נשמע לכם הגיוני? השביתה הזו מוצדקת מכל כיוון אפשרי, כמו שביתות רבות אחרות לפניה, שלצערי לא הצליחו להשיג שיפור משמעותי בתנאים הבלתי אפשריים בהם עובדות העו"סיות.

עו"ס במחלקת רווחה יכולה להיות אחראית על תיקים רבים מספור ולעבוד בעומס עצום, המשאבים שיש לנו להציע למשפחות הולכים ומצטמצמים עם השנים, השכר מבייש ואנחנו מרגישות מאוד לא מוגנות מפני אלימות".

יש ביקורת נגד עיתוי השביתה.

"תקופת הסגר, האבטלה והמצוקות הרבות שגורר משבר הקורונה יוצרים עומס אדיר על שירותי הרווחה. גם אני עסוקה בשאלה אם זו הייתה החלטה נכונה כי קשה כל כך להשאיר את הפונים ללא מענה בתקופה כזו אך מצד שני, אי אפשר לעבוד בתנאים האלו.

הפונים שלנו רובם מבינים שהשביתה הזו היא גם בשבילם, כי מדובר פה על הזנחת תחום הרווחה בישראל במשך שנים רבות. התקציבים נמוכים ומענים טיפוליים שונים נסגרים ומי שסובל מכך זו בעיקר האוכלוסייה הזקוקה להם.

גם לעו"סיות נמאס להיות בעמדה שאומרת למטופל "אתה צודק, הלוואי וזה היה אחרת ואני מצטערת שאין לי איך לעזור לך". אנחנו מרגישות שאנחנו מקבלות את הרוח הגבית של הציבור ושל המטופלים שלנו, אך לא ברור לי כמה זמן הם יוכלו להחזיק מעמד ללא העזרה שהם כה זקוקים לה. אני מקבלת הודעות אישיות מפונים שלי שמבטאות מצוקה גדולה (כן, אני נותנת להם את המספר שלי) ונאלצת לומר שאני בשביתה ולא אוכל לסייע.

למשל, עבדתי במשך חצי שנה ליצור קשר משמעותי עם ילד בטיפולי ועד שזה קרה סוף סוף, נאלצנו להפסיק את הפגישות בשל השביתה. זו רק דוגמה אחת. הנזקים הם רבים, זה קשה מבחינה רגשית ועדיין, זה מאבק צודק וראוי".

אז מה משאיר אותך במקצוע?

"אני מתה על העבודה שלי. אוהבת את הקשר עם אנשים, את עבודת הצוות, את המגוון, העניין והמשמעות שהעבודה מספקת לי. כשתהליך טיפולי מצליח, אני יודעת שעזרתי לשנות משהו משמעותי בחיים של מישהו וזה עולם ומלואו".

עדי ועמית תירוש, או "משפחתירוש" כפי שהם מכונים במערכת העלון, מארחים אותנו באמצע הערב, באמצע השבוע, באמצע השרב בדירתם. "חשוב מאוד לכתוב שזה הבית של וילי ומטה", מדגישה עדי. "אני תמיד חשה החמצה שלא הספקתי להכיר אותם" ומיד אנו שוקעים בהעלאת זכרונות על וילי, הסנדלר המיתולוגי של גבעת חיים איחוד ומטה, שדורות של ילדים מקשרים אותה אל האספקה והטעם המתוק שסיפקה. באופן אינסטינקטיבי, העיניים שלנו מחפשות ליד הדלת נעלי "יגואר".

אבל רגע, רגע, אנחנו רק מתיישבים על הכורסאות הנוחות ושותים סודה קרה שעמית מכין וזה השלב לעזוב את ענייני הדירה ולעבור לשאלה המעניינת באמת –  איך הכרתם?

אז ככה: לפני כעשור, שניהם למדו תקשורת במכללת ספיר, עמית התגורר בשדרות ועדי במפלסים ובהמשך עברו יחד לגבים. "זו הייתה היכרות תחת אש, תמיד היו ברקע רקטות ופצמ"רים", מחייך עמית. ויש כמובן מורשת קרב. "באחת הפעמים היה 'צבע אדום', היינו באוטו ועזבנו אותו באמצע הכביש עם מנוע פועל ומכיוון שלא היה מחסה זמין, פשוט פרצנו לבית סמוך, רק כדי להיתקל בדייריו החצי-ערומים. הם לא היססו והזמינו אותנו לממ"ד שלהם", משחזרת עדי.

על השאלה למה דווקא שם, עמית מספר על ההליכה בעקבות החלום. "האמת היא שגם רציתי להתרחק קצת מהקיבוץ אבל בעיקר להגשים את חלום הרדיו שלי. אני אוהב מאוד רדיו ולכן הלכתי ללמוד במגמת רדיו בספיר. במסגרת הלימודים עוברים שם התנסות מעשית במגוון מקצועות הרדיו כמו שדרן, קריין, עורך והיה ברור לי שזה מה שאני רוצה לעשות". היום הוא יודע שיתכן והחלום יישאר רק חלום. "רק מעטים מצליחים להתפרנס מזה ומכיוון שאנחנו גרים פה, יש בעייה נוספת שאנחנו רחוקים למדי מתחנות רדיו". עד לאחרונה עבד בתחומי שיווק ותוכן באתר "למטייל" ובעקבות משבר הקורונה הוא יוצא לדרך חדשה. "אני סומך על עצמי שאמצא את דרכי, הנה, כבר יש לי רזומה של כותב בעלון".

עדי, במקור ממושב מבקיעים הסמוך לאשקלון, נמצאת בישורת האחרונה של ההריון השני ומזה כעשור נמצאת בתחום החינוך.

"עבדתי בחינוך הקיבוצי הבלתי פורמלי בכפר עזה, שער הגולן, מעברות וכאן", היא מספרת. "עבדתי שלוש שנים בארגון הנוער של 'לתת', שם מחנכים בני נוער ליזמות, מנהיגות ולמעורבות חברתית, בעיקר בקרב אוכלוסיות מוחלשות ובפריפריה. היום אני עובדת במועצת עמק חפר כאחראית על ארגון אירועי הנוער המועצתיים. אני מתעסקת בהכל – טיולים, ארגון, רכש, כספים וכעת אני בשמירת הריון".

בואו נחזור קצת אל הבית, הבית של וילי ומטה. "כשקיבלנו את הבית, הבנו שצריך לשפץ, אבל שיישאר בתחום השיפוץ ולא בנייה, כי אנחנו שומרים כסף לשיוך", מתארת עדי. אנחנו אוהבים מאוד את הבית הזה, זה בית עם אופי".

אה, לא סיפרנו עדיין. לאבא של עדי יש את "הענתיקה של מוטי", האנגר של רהיטי ופריטי וינטג' במושב מבקיעים ואת זה מבינים מיד כשנכנסים. על הגרמופון כבר שמעתם ויש פינת מוזיקה עם הרבה כבוד, והיא מתהדרת ברדיו מאסיבי שהיה פריט חובה בכל בית ישראלי במאה שעברה – כזה עם אותיות קיריליות. תקליטים תלויים זה לצד זה ואם במקרה אתם מתכוונים להיפטר מאוסף התקליטים הישנים שלכם, עמית יציע לו בית חם בשמחה.

"בכל יום הולדת, עמית מקבל מאבא שלי פריט יוקרתי מהחנות וחוץ מזה, אחת לכמה זמן, אנחנו עוברים שם כדי לבחון את הפריטים שהגיעו ומרוקנים להם מדפים", מדגישה עדי ואנחנו כבר במטבח – ובום, על המדף ניצבת בגאון מנשקה של סבתא מרים (אמא של טלי). סביר להניח כי 94.8 אחוזים מהקוראים שורות אלו, אכלו לא פעם אוכל שהגיע במנשקה. (והסליחה עם תריסר הקוראים שלנו מתחת גיל 40).

"היה חשוב לנו לעצב בית שאין בו עומס, שייתן תחושה פתוחה, מינימלית. הכל על רגליים, כדי שניתן יהיה לנקות ויוריד תחושת כבדות. הצבעים השולטים הם אפור-לבן-שחור, מה שמאפשר לחפצים המיוחדים באמת לבלוט ולתת תשומת לב, סיפור ועניין", אומרת עדי ואז, בשקט, הם פותחים את חדר הילדים בו ישן עומר המתוק שינה עריבה. "גם הצעצועים של עומר הם מהחנות, וינטג' אורגינל, הצעצועים הכי איכותיים שיש והם מחזיקים מעמד בגבורה אצל ילד שובב כמו עומר".

אחר כך אנחנו יוצאים אל החצר, שגם בחושך אפשר לראות עד כמה היא נעימה. יש שם עץ לימון מורכב ומיוחד שנטע וילי, יש שם עץ מנגו המתנשא כמעט לגובה של מגדל המים, יש דשא שעמית שתל וכל פינה מספרת על טיפוח ביד אוהבת.

זהו, הגיע הזמן, אנחנו אומרים תודה ולהתראות ויוצאים מהבית של וילי ומטה, אל השרב שמחכה בסבלנות.

"ברוכים הבאים, טוב לראותכם, העיקר שאתם בבית", אלו המשפטים שמברכים אותנו בשבילי הקיבוץ ואני? אמביוולנטית. מצד אחד הלב מתרגש מקבלת הפנים ומצד שני מלווה אותי תחושת החמצה גדולה, כי אני בכלל לא רוצה להיות כאן עכשיו.

אבל רגע, אתחיל מהתחלה.

בספטמבר, אחרי שנתיים ביודפת, החלטנו להמשיך במסע שלנו והשתקענו בגואה שבהודו למשך שישה חודשים. אחרי התחלה מאתגרת במיוחד, התמקמנו בבית ליד הים וחיינו חיי שגרה קהילתיים עם משפחות נוספות. בבוקר הלכו הבנים למסגרות, לילה הייתה בעיקר עם שאק (שקד) וחברים ואני השתדלתי לעבוד במחשב ולפתח את העסק שלי. בארבע וחצי כולם היו נפגשים בים. זו הייתה חצי שנה שהביאה איתה אוויר לנשימה, כי החיים זולים ומאפשרים לאכול במסעדות, ללכת לסדנאות, חוגים ולחיות ברווחה גדולה יותר.

יחד עם זאת היו אתגרים אישיים שאינם נעלמים כשנוסעים להודו. הרגשתי שלא מיצינו את התקופה בגואה ולכן התכנית הייתה להמשיך לטייל עד יולי, לקפוץ לחודשיים לביקור בארץ בזמן ששאק ייסע לפולין, כך שנוכל לחזור לגואה באוקטובר לעונה נוספת ובעצם תכננו להתמקם חזרה בקיבוץ רק בעוד כשנה וחצי.

בסוף פברואר שמענו על הקורונה, אך אז נראה שאנחנו בתוך בועה מוגנת ולא עלה בדעתנו תרחיש שכזה. ארזנו את חפצינו, נפרדנו מכולם וטסנו לסרילנקה לחדש את הוויזה, בכוונה לחזור מיד לצפון הודו.

אחרי שבועיים אינטנסיביים של מעבר ממקום לא מוכר אחד למשנהו, יחד עם משפחה נוספת, התמקמנו ב"אלה" הנמצאת בהרים. פיסת גן עדן קטנה המאפשרת פשוט להיות. ואז, בדיוק כשאנו מרגישים שלווים ומוגנים מהכל, הגיעה השמועה שהקורונה מתפשטת. באחד הבקרים התעוררנו ממש מוקדם ושאק אמר לי בהיסוס: "מחר ב-12:00 בצהריים סוגרים את שדה-התעופה".

מה סוגרים? זה אמיתי? הלם. אני מרגישה את כל הדם זורם לי בגוף בחוזקה, הבטן מתהפכת והמחשבות מציפות. הייתה לנו הזדמנות של 24 שעות לארוז את עצמנו ולעבור. בראש, זה הדבר שהכי רציתי לעשות אבל הרגשתי שזה מהר מדי והחלטנו להישאר.

קבוצת הוואטסאפ של חברי גואה גועשת, זמן של מעברים וכולם מתלבטים מה הכי נכון לעשות.

אחרי כמה ימים, תחושת אי נוחות הציפה אותנו והרהרנו מחדש. הוחלט שבצעד ראשון נרד למטה לחוף ונחבור לשתי משפחות שהתמקמו שם. הרגשה מוזרה של סוף העולם נוכחת, ממש כמו בסרטים כשהמקומיים חושבים שהכל בגללנו.

החלטנו שחוזרים הביתה, כי אם זה ככה בכל העולם, אנחנו מעדיפים להיות בבית המוכר, עם משפחה, חברים ודשא לרוץ עליו.

ארבעת הימים בהם חיכינו לטיסה הרגישו כמו נצח מורט עצבים. לא היה ברור אם הטיסה תתקיים או שבכלל ניתקע בטורקיה בלי טיסת המשך. בסוף הכל עבר בשלום. נחתנו לשדה-תעופה ריק ואף אחד לא קיבל את פנינו. בחוץ, במזג-אוויר חורפי במיוחד, חיכתה לנו מונית בגודל של מיניבוס ודמעות חנקו את גרוני. אחרי דקות ספורות הודעה על אורה ורד בוואטסאפ של "הכלניות" והדמעות זלגו.

הגענו. ההורים שלי עמדו במרחק ניכר ואני יצאתי מהאוטו, פרצתי בבכי ונכנסתי הביתה. הרגשתי כמו ילדה שרוצה חיבוק מאבא ואמא כשבאותו זמן אני צריכה להכיל את הילדים שלי שרוצים חיבוק מסבא וסבתא.

קיבלנו בית מלא באוכל וכל מה שצריך ועם זאת אלו היו ימים קשים מנשוא, בעיקר בגלל שניסיתי להבין כל הזמן איך ומתי אנחנו חוזרים להודו. בשבוע השני, המציאות היכתה חזק יותר והבנו שכנראה לא נוכל לחזור להודו, כי הכסף שבנינו עליו לא יהיה ותכלס, מי בכלל יודע מה יהיה.

לרגע אחד גייסתי כוחות לרשום את הילדים למסגרות ושאק החל לחפש עבודה, אבל  המאבק הפנימי נמשך. מצד אחד להבין את התמונה הרחבה שהגיעה משמיים וגדעה את המסע באמצע, אל מול חוסר היכולת שלי ליצור ולהביא לידי ביטוי את הרעיונות שרקמתי לזמן שאשוב לכאן.

העליות והירידות שאני חווה תמיד, כאישה מחזורית, מתעצמות עכשיו. יש רגעים של  ניצוצות אור והמון השראה לעשייה ויש רגעים של חושך, דכדוך ואני רוצה רק לברוח (להודו, ברור).

כבר ממש בא לי להיפגש, להתחבק ולהוציא לפועל מיזמים ומפגשים בקהילה. חלקם לנשים (מעגלים, ריקוד חופשי, רוקחות משותפת) חלקם לעצמאיות כאן ובעמק וחלקם לכלל הקהילה (יד 2, קניות שיתופיות ומערך בארטרים שאולי הגיע זמנו שוב). ההשראה שאיתה באתי היא לייצר פעילויות ומפגשים למטרות הנאה והתמלאות הגוף, הנפש והרוח דרך אנרגיה מתחלפת ושיתופי פעולה. אשמח כמובן לשמוע על מה שכבר קיים ולהזמין להצטרף אלי ליצירה משותפת. תודה על קבלת הפנים החמה ועל האפשרות להצטרף מחדש בקצב שלנו.

לסיום, אנצל במה זו לומר שבדרך גם החלפנו את שם משפחתנו לאביב. ככה שתדעו.

הבלוג שלי עם כל הסיפורים על הודו נקרא: על החיים ועל החלומות. מוזמנים.

באהבה והודיה