מדי שנה מתבצעת הערכת מצב לגבי התפקיד של אחזקה ונגרות, בעיקר תיקונים, בגנים ובפעוטונים, בדירות החברים ומדי פעם גם בדירות המושכרות כאן. ההערכה מתבצעת ע"י מנהלי הקהילה לדורותיהם, תוך מחשבה שאולי כדאי להתקשר על בסיס תפעולי ועסקי עם אחד הקבלנים מהקיבוץ או מחוץ לקיבוץ שיבצעו את העבודות הרבות הנדרשות ע"י ענפי הקיבוץ השונים, ציבור החברים והתושבים ועוד.

העברת האחריות לתחזוקה שוטפת לקבלן כזה, עלולה לעלות הרבה כסף בהשוואה למה שמשלמים כעת על אותה עבודה המתבצעת ע"י חבר קיבוץ. במקרה של גבעת-חיים איחוד, כולל התפקיד גם הבאת המזון מהמטבח של חדר האוכל לפעוטונים ולגנים.

לקראת ההערכה הבאה בנושא, פניתי לרוברט קולייר (76) המבצע את התפקיד והאחד והיחיד המזוהה עם התפקיד על-ידי ילדי הגנים כבר עשרות שנים, כמי שמביא להם אוכל עם חיוך חמישה ימים בשבוע, בגשם, רוח ובסערה, לצד עבודת הנגרות והאחזקה שהוא מבצע בקיבוץ.

בשלב זה הוא מתמקד במנעולי דלתות פשוטים ותיקוני נגרות (חלונות, רשתות, דלתות ורהיטים) בענפי השירות, חדרוכל, כולבולית, בעסקים כגון התחנה הפסיכולוגית, בחלק מהדירות להשכרה, דירות החברים והרבה בחינוך, גנים ובפעוטונים.

איך ומה הביא אותו לישראל ולקיבוץ? "בחיי הקודמים עבדתי במערכות מידע ותקשורת החל מתכנות מחשבים, ניתוח מערכות והתמקצעתי במציאת כח אדם מומחה למעבדות פיתוח מחשוב לחברות מחשבים גדולות באירופה. החלטתי לקחת שבתון ובסתיו 1984 נסעתי ליוון, קפריסין, עם כוונה להמשיך למזרח. בעת טיולי במצרים חטפתי דיזנטריה לרוע המזל. היה בידי כבר כרטיס טיסה לכלכותה, הודו. אך המחלה החלישה אותי, ירדתי מאד במשקל והיה ברור שכלכותה אינה המקום המתאים בשבילי באותו זמן. לאחר טיפול תרופתי בסואץ ירדתי לשארם-אל-שייך להתאושש, שם פגשתי חבר'ה מאוסטרליה וניו-זילנד שסיפרו לי על טיולם במזרח התיכון, כולל ישראל.

לפני כן לא ידעתי דבר על הארץ הזו וביקור פה לא היה כלל בתכנית. הם המליצו לי לבלות את החורף בקיבוץ וזה מה שעשיתי. הגעתי לקיבוץ משמרות, שם החלמתי וחזרתי לאנגליה להסדיר עניינים ביורוקרטים שנשארו פתוחים, עם תוכנית לעבוד כמה חודשים ולטוס להודו. באנגליה נסעתי ברכבת בשעת העומס, כולי שזוף מהשמש המזרח-תיכונית ומלא חיים. הסתכלתי על האנשים בחליפות האפורות, עם הפרצופים הכבויים והחיוורים, חבויים מאחורי העיתונים שלהם. אמרתי לעצמי שאני לא יכול לחזור לחיים האלה, למרות שמצבי הכלכלי היה בהחלט טוב באותה תקופה וחייתי את החיים הטובים והמעסיק שלי הבטיח לקבל אותי בחזרה לעבודה, אם הדבר יתאפשר.

קיבלתי החלטה: תוך זמן קצר פניתי למשרד המתנדבים לקיבוצים. הגעתי לגח"א וכאן פגשתי את אביגיל. החברות שלנו לקחה אותנו למסע ארוך, מרתק ומגוון ברחבי העולם".

אז איך הגעת לנגרות? "אני אוהב את העבודה עם הידיים ועשיתי כמה פרויקטים בתחום בעת מגורי באנגליה, כגון רכישת נכס מט ליפול ושיפוצו. אלו הגבירו את הרצון להפוך את הנגרות למקצוע אך בנוסף לעבודה, מצאו חן בעיני החיים הקהילתיים והרגועים בקיבוץ. התחברתי לזה בקלות ומצאתי את עצמי ממש חלק מהקהילה הקיבוצית. התובנה 'כסף זה לא הכול' התממשה כאן באותה תקופה, לאחר שנים בהן נהניתי מהרבה כסף וממה שהוא מאפשר".

רוברט השתלב בנגריה עוד בימי גרשון, מישה, בוב קארי ולאחר מכן דודי שמש. עם כולם הסתדר ממש טוב. "הספקתי גם לעבוד עם אברהם יהושוע ועם איציק השכיר".

כבר 20 שנים שהוא מתפקד כענף שירות בעצמו ומעוניין להמשיך בכך כל עוד זה אפשרי מבחינתו ומבחינת הקיבוץ. זה כה חשוב לו, עד כדי-כך שרכש קלאב-קר על חשבונו כדי להמשיך לעבוד וגם להביא אוכל לפעוטונים ולגנים, לאחר שבקשתו לרכב מתאים לא נענתה.

מבחינה כלכלית הוא חייב לכסות את הוצאות הענף ע"י חיובים כספיים על כל עבודה שהוא עושה, לפי קריאות של חברים ורכזי ענפים. הוא מחייב על השירות בהתאם להוצאות חומרים ועבודה. השירות מהיר ויחסית זול לציבור והענף שלו מאוזן מבחינה כספית.

שאלתי את רוברט על העבודה המשותפת עם הנגרייה השכירה לצידה הוא עובד. לדבריו, שיתוף הפעולה איתם הוא מושלם: הוא יכול להשתמש בציוד ונהנה מעזרה הדדית במשך השנים הרבות שהוא עובד בפינה שהוקמה לו במבנה הנגרייה. בביקורי ראיתי בביתו יחידות ריהוט קטנות הנראות מעשה אומן.

לסיכום, ביקשתי מרוברט שיתייחס לפתרון שיענה על צרכי הקיבוץ, לצד עבודה אותה הוא אוהב.

"אני מרגיש שקיים צורך אמיתי בעבודות התיקונים אותן אני עושה. רוב עבודת תיקוני הנגרות, החלפת מנעולים והאחזקה שאני מבצע כעת הן בחינוך, בפעוטונים ובגנים אבל גם עסקים, תושבים וחברים נהנים מהשרות".

ניתן לקוות שהוא יוכל להמשיך בשירות החשוב שהוא מספק להנאת המערכת, החברים, ילדי הגנים ולהנאתו.

הערת שוליים – רוברט תוהה לעיתים קרובות איך אביו שהיה כומר פרוטסטנטי, היה מרגיש לגבי בנו שהגיע לארץ הקודש ונעשה נגר? הדבר הבא שילמד הוא ללכת על המים !

נעמי שמר כתבה על "בית חלומותיי אשר בראש גבעה". הסתקרנתי לראות את הבית של שירה רובין ואמיר שפט בראש הגבעה וכשעברתי ליד המקום, הייתי קצת המום מהחשיפה של תוך הבית לעוברים בשביל הסמוך לו. אז התחלנו מהחלום.

"דמיינו את הבית כבר שנים במהלכן אספתי המון רעיונות ותמונות של בתים להשראה", משחזרת שירה. "המקור של ההשראה הוא ממש מכאן – הלולים הישנים אשר שימשו השראה לצורה החיצונית של החלונות הנפגשים עם גג פח גלי בשיפוע מתון, בית וינה עם הבטון החשוף והשילוב עם הזכוכית והצורה של הבית כפי שמופיעה בציורים של אבא שלי. רצינו לצאת מתוך השורשים האלה ולנסות לבנות בית המשלב גם השראה מלופט בניו יורק או חלל תעשייתי. בקיצור, משהו בין לול לניו יורק".

היא מספרת כי במשך שנים רבות הם חלמו על בית משלהם. "כשהגשנו את עצמנו למכרז על המגרש הזה בתור בן שני (אחרי מאבק ממושך ואחרי שאחי שי בנה בשכונה א') היינו במקום 62 בין המועמדים. רבים ויתרו בגלל ששכונה ג' הייתה כבר בפתח וכי המגרש שלנו קצת קטן מהמקובל (290 מ'). בשבילנו זה היה מושלם, גם בגלל המיקום הגבוה והסביבה הירוקה שכבר קיימת שם וגם בגלל האפשרות לבנות את הבית בהתאם לחלום שלנו. זו גם הייתה סגירת מעגל לחזור ממש לאותו השביל בו גדלתי, כאשר שני בתים משם אמא שלי ושחר אחותי עדיין גרות".

שירה ידעה תמיד כי שחר היא זו שתוביל את הפרוייקט. "היא מכירה בדיוק את הטעם שלי (והטעם שלנו גם די דומה) אבל חשוב יותר – יש לה את החזון להבין איך להפוך רעיון למציאות, היא מכירה חומרים, יש לה יכולת לדמיין חלל ולחשוב על שילוב החומרים הנכון לכל סיטואציה. היא פשוט אשת מקצוע לעילא, בלעדיה לא היה בית".

מבחינת בחירת החומרים היה ברור להם שהם רוצים לעבוד עם חומר גלם אותנטי. "היום הכל דמוי פורצלן, דמוי בטון, דמוי עץ ורצינו שילוב של בטון, זכוכית, עץ, בלוקים ומתכת, כולם בצורה הגולמית שלהם: הבלוקים ללא הטיח, הבטון חשוף והמדרגות ממתכת. יש לנו גם אהבה גדולה ליד שניה ככה שניסינו לשלב חומרים ממוחזרים".

שחר מספרת כי האילוצים העיקריים היו כלכליים והשגת חומרים שאינם סטנדרטים. "היה קשה לנו למצוא חלק מהחומרים בעידן בו רוב הבניה נעשית באותם חומרים סטנדרטיים ואופנת 'דמוי'. האילוצים והקשיים האלו הובילו אותנו לפתרונות יצירתיים שבסוף עשו את הבית. השתמשנו בחומרי הגלם איתם בנינו. לקחנו את העצים שאיתם יצקו את הבטון ועם הקרשים המשומשים הללו בנינו את התקרה של המטבח כשעל הקרשים יש עדיין שאריות של הבטון. השתמשנו ברשת הבנייה כדי לבנות את המעקות של המדרגות ושל המרפסת. הפתרונות האלה היו נכונים עבורנו גם בהקשר לתפיסות האסתטיות שלנו ואהבתנו ליד שניה וגם השתלבו עם התקציב".

שירה ושחר עשו חלונות גדולים כי שאפו להכניס את הנוף היפה של סביבת הבית אל תוכו פנימה. הייתה לשתיהן התנגדות לחיים בתוך "קופסה סגורה" המנותקת מהסביבה. "החוץ הוא חלק מהבית", אומרת שחר. "אנחנו חיים בסביבה יפהפייה, אז למה להתנתק ממנה? כל יום נראה שונה ויפה בדרך אחרת. רבים תוהים על הקושי בחשיפה הרבה מהשביל" ובעניין זה אומרת שירה: "אין לנו בעיה עם החשיפה לסביבה הטבעית והאנושית. יש לנו פרטיות במקומות בבית בהם אנחנו מעוניינים בה, מה גם שבהמשך הצמחייה תגדל ונמצא את הווילונות הנכונים אם כי לא ברור מה יקרה קודם. את גינת הבר עיצב ותכנן ניב יגר ככה שתתאים לבית שגם הוא קצת 'בית בר'".

לשירה היה חשוב שהמטבח יהיה מנירוסטה ולאמיר היה חשוב שהנירוסטה תהיה מקומית ולא במחירים של הנירוסטה המיובאת. "במסגרת מחזור חומרים משומשים, לקחנו מנורות ספוט ששימשו את אמיר בתערוכת הסיום שלו בתואר השני בבצלאל לפני 12 שנים", מספרת שירה. "עבדנו עם אנשי מקצוע מעולים וסבלניים לדרישות הבלתי נסבלות שלנו בראש ובראשונה מוטי בוארון, הקבלן והצוות שהיו קשובים ומסורים. בגלל הבנייה בבטון והבלוקים החשופים, צריך היה לעבוד בצורה מדויקת ומתוכננת מראש. בנוסף, היה לנו המזל לעבוד עם הפקח הנהדר נדב יגודה, שהיה מתקשר איתנו בווטסאפ אפילו משירות המילואים שלו הישר מהחזית הצפונית בכל שעה על כל דבר קטן. החבר'ה של 'פינת עץ' עשו עבודה נהדרת עם התקרה הלא פשוטה בכלל שהמצאנו להם ומוטי, המסגר שעשה את המדרגות והמעקות, היה פשוט מעולה".

שירה מספרת שבעוד שהיא ושחר אהבו מהתחלה את התוצאה, אמיר פחד מכמה מהרעיונות היותר מיוחדים ודויד (בן 11) כינה את הבית "דיר חזירים" ולא הבין למה הקירות בלי טיח והכל יד שניה. כשהתחילו להגיע מחמאות מחברים, הוא הבין שאולי זה סך הכל דיר יפה. שחר מסכמת: "העובדה שאמיר, קם בבוקר הראשון בבית החדש ואמר שהוא מאוהב, הייתה הנצחון הגדול של שירה ושלי".

תגידי – כן, את – מה בדיוק עובר לך בראש כשאת מביאה אל היד השנייה תחבושת היגיינית משומשת? את באמת מייעדת אותה לשימוש חוזר? כן, זו אותה אחת שעפרי מחזיקה בצילום.

"קיבלנו כאן גם שיניים תותבות", מספרת איילת ואני מתפלץ לי בשקט למשמע הסיפורים האחרים שחסכתי מכם, כי אותם באמת הנייר אינו סובל.

אז בואו נתחיל בבקשה הקבועה של שלושתן – כל מה שקשור להפרשות הגוף האנושי, מגע עם איברים פנימיים ושאר מרעין-בישין, נא לנייד למקומות אחרים כי אין לזה ביקוש ביד-השנייה.

אבל התכנסנו כדי להביט קדימה ומהרגע הראשון במחיצתן המלבבת של שירה, עפרי ואיילת, אני קולט גלים של צומת דרכים.

נתחיל במימדים, שבמבט חטוף נראים כבר קטנים, אולי קטנים מדי. "נפתחנו בשנת 2021", מזכירה עפרי. "וברור שכיום יש יותר תנועה" ואכן, תוך כדי שאנו מדברים מחוץ ליד השנייה, נעצרים בזה אחר זה קלנועים והמקום שואב אליו לקוחות מרוצות. "המקום באמת כבר מלא מאוד ויש תחושה שהוא קטן. אבל יש משהו במיקום במרכז הקיבוץ, בדשא הגדול המתפרס לפנים עם הבריזה וכמובן שבתוכנית שלנו להגביר את שיתוף הפעולה עם המעדנייה השוכנת בצד השני של חדר האוכל".

אבל אני מתעכב איתן רגע על הפער שבין החזון למציאות. "הייתה תקופה בה הבנו שאין התגייסות מספיקה מצד הקהילה לעומת כמויות הבגדים שקיבלנו פה", אומרת שירה. "כיום יש לנו צוות קבוע של פנסיונריות מסורות שהרבה בזכותן המקום פועל אבל – המעורבות הקהילתית חסרה".

אני מספר להן שזו חזרה כמעט מדוייקת על הדברים ששמעתי ממור נואמה לפני כמה שבועות בשיחה על נושא התרבות. "קיווינו שכאן בחוץ ייווצר מרחב חברתי, עם בירה וקפה לפעמים, שישחקו פה ושיהיו ערבים שנארגן. אבל הבנו כבר: 'הקהילה' לא בקטע אז הורדנו את הציפיות", פורסת עפרי את החזון ואולי גם את שברו.

צריך להזכיר ולהדגיש שוב – שלושתן עושות הכל כאן בהתנדבות של 101 אחוזים. כך נוצר דיסוננס (הגדרה שלי) בין ההשקעה המתבקשת ההולכת וגוברת, לבין התחושה. "בשנתיים הראשונות היינו פה כמעט כל יום וכעת, מה לעשות, התדירות ירדה כי לכולנו יש חיים. אז רצינו קהילתיות, אבל יתכן כי נוצרה תחושה אצל אנשים כי זה מקום 'שלא שייך לאף אחד' ולכן אם הילדים משחקים פה ועושים בלגאן, לא כולם זוכרים לסדר שוב, שלא לדבר על להתנדב לבוא לעשות פה משמרת קיפול", מסבירה שירה. "שלא לדבר על זה שאנשים מביאים הנה המון דברים שנועדו לאשפה ואחרי כמעט חמש שנים אנחנו מוצפות ובאמת מצפות לקצת יותר הבנה ושיתוף פעולה".

אז התמימות של ההתחלה התפוגגה – ועכשיו, לאן? אני שואל אותן האם הגיע הזמן לעבור שלב.

יש דילמה. "מה שמותיר את המחירים נמוכים עד מגוחכים היא הקונסטלציה הנוכחית", הן מספרות. "הכסף שנכנס לפה משמש אותנו לשדרוג המקום, למשל קנינו מזגן, אבזרנו פינת קפה, קניית קולבים אבל זה בפירוש לא עסק שנועד להרוויח כסף. המטרה העומדת בבסיסו היא אחרת".

הן רואות במקום מנוע שיכול לתרום ולהעניק. "חלק מהכסף שהרווחנו אנו מייעדות לתרומה, אך טרם מצאנו לאן", אומרת איילת. "במקום הזה יש המון מהאישיות של שלושתנו ומה שאנו נוסכות בו, זה מקום שלנו ובדמותנו ואנחנו צריכות לחוש את החיבור למטרה לה נתרום. במלחמה היה פה משהו חברתי מאוד בגח"א ואצלנו בפרט, עם המפונים והאירועים שערכו להם וכך נכנסו אלינו לא מעט אנשים שכף רגלם לא דרכה כאן לפני כן".

אני מחזיר אותן לפיתוח החזון – או אם תרצו "יד שניה 2.0" ועפרי רואה שם התפתחות. "זה לאו דווקא גודל פיזי, אלא יותר שיתופי פעולה עם מסגרות שעוזרות למי שנזקק בכל התחומים, מצד אחד משהו שפונה גם החוצה ומצד שני ממשיך לשרת את הקהילה וצרכיה".

יופי, אני מעיר, אבל אם עושים משהו כזה אז בטח ההיקף גדול הרבה יותר ובטח זה כבר לא יוכל להיעשות בהתנדבות, כי סביר שלא יהיה מי שיסכים לתפעל כזו אופרציה בחינם.

אין להן ברירה והן מסכימות.

שירה הייתה מהנדסת איכות סביבה עד שנשבר לה והפכה לסטייליסטית המתמחה ביד שנייה, אופנה ואיכות סביבה. היא עורכת שם הרצאות וסדנאות לנשים ולנוער, עם דגש על הטירוף המאפשר לקנות בגד בסין בלחיצת כפתור מגח"א. "אין שורה תחתונה אצלנו", היא מדגישה. "הכל פתוח ופשוט אנחנו עוד לא יודעות לאן נפנה". איילת מסכימה: "ימינו הגדולים עוד לפנינו. האיזון הופר בנושא הקלות של הקניות וההזמנות והעולם הולך לכיוון של השבת האיזון".

בדיוק אז מגיחה מהחנות לקוחה חדרתית מרוצה ונושאת את נאום הסיכום. "אני מתנדבת הרבה שנים בביגודית ויצ"ו ואני גם סטייליסטית", היא אומרת. "העולם חייב חנויות יד שנייה והטרנד הזה תופס תאוצה מטורפת. אנשים מחפשים לא רק בגדים, אלא מגע, חום ואנושיות".

אז הנה לכם כל המאה ה-21 בקליפת אגוז – לא, לא רוצים בינה מלאכותית, לא רוצים את הצעקה האחרונה מבייג'ינג. רוצים מגע, חום ואנושיות, כמו שיש כאן ביד השנייה. האם היא תשרוד? תלוי בכן/ם.

הדובות הגיעו לגבעה אז באנו, אלמה ואני, להכיר את המקום לעומק. כבר מהשביל המוביל למתחם הנקודה הקסום, מתגלה מרפסת עץ פסטורלית עם חזית זכוכית יפיפייה. עיצוב פתוח ורגוע מכניס אותנו לחלל עם חיוך. אורטל ישראלי (נשואה לדר אמא של תור ומאיה) מקבלת את פנינו כמו מארחת קלאסית, מיד מתנצלת על הבלאגן הנהדר מהסדנא שהייתה אתמול, בלאגן של חיים וכיף. תוך שניות נפרש משטח פעילות מפנק לאלמה וישבנו לדבר "הגדולות" עם קפה טעים של עזרי, שממחיש נהדר את הקונספט של המקום.

אני שואלת את אורטל איך התחיל הרעיון. "הרעיון התבשל בראש ובלב תקופה והתגבש לרעיון סופי ברגע אחד של הארה", היא משחזרת. "הייתי בחופשת לידה והבנתי שאני לא רוצה לחזור לחיי הקודמים כשכירה: לקוחות, שעות מאוחרות, פקקים של רמת החייל. עם ילד אחד זה איכשהו הסתדר אבל כשיהיו שניים, זה כבר לא יתאים לי".

המחשבה על שינוי גדול הסעירה אך גם העלתה חששות. "התחלתי לגלגל בראש מה יענה על התשוקה שלי ליצור ולהיות בעשייה משמעותית. יש לי חברה טובה, גאיה, אותה הכרתי בחופשת הלידה הראשונה שלנו בחוג אמהות קטן. התגלגלנו גם לחופשת לידה שניה יחד ולפעמים החיים מתגלגלים טוב ומצאנו את עצמנו עם פאשן משותף. שתינו מגיעות מחיי קריירה עמוסים ובשתינו התעורר הרצון בבניית שגרת חיינו כאן בעמק, בקיבוץ. פתאום מחשבות על עצמאות, חששות ויש את האמרה המהדהדת בראש שאסור שיהיו שני עצמאים בבית".

כן, יש הרבה לחץ. "עם זאת, לא יודעת למה, משהו בי הוביל אותי ללכת יותר עם 'כן' מאשר עם 'לא'. הוויז'ן של חיי משפחה כמו שרציתי, בקרבת הבית, הניע אותי".

ואיך הוחלט להקים את הדובות דווקא כאן?  

"אני כאן כבר 15 שנים. זה הבית שלי. יש כאן אוויר ואווירה והבנתי שהמתחם הזה, שהיה פעם הקואופ האורגני, מחכה לאנרגיה חדשה. המקום נראה כמו כיתה: סגור, חשוך ועייף אבל מלא בפוטנציאל. לא דמיינתי בראש בדיוק כל פינה ומה שהנחה אותי הוא השילוב בין החוץ לפנים והנוף הנהדר לקפה עזרי בשילוב עם הירוק מסביב. משהו בפסטורליות והנוסטלגיה של המתחם נתן השראה. זיהיתי את תחושת השלווה שמתקבלת ברגע שנכנסים למתחם ועם זה הלכתי".

היו רגעים שחשבת לעצמך – מה עבר לי בראש? "המון. לא קל להקים עסק במדינת ישראל ובטח בתקופה כזו. המבצע באיראן התחיל בדיוק עם הפתיחה הרשמית שלנו וזו הייתה התמודדות לא פשוטה. עם זאת, נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שחלומות נבנים לאט ואני בונה פה משהו טוב".

מתברר כי המתחם והמקום השפיעו גם על התוכן. "כשחשבתי על הדובות, היה הוויז'ן שלי מעין אסקפיזם. להישאב לרגע לעולם אחר ולהתנתק מהעומס הכמעט בלתי אפשרי במדינה שלנו. לא ממקום בועתי אלא ממקום מתמלא, מהצורך להיטען ולעשות משהו מעשיר ונעים בשביל עצמנו. מי שמגיע מבחוץ, מקבל את התחושה כבר בשער הקיבוץ".

שאלתי על קהל היעד של הדובות, התברר שהוא כבר מפולח ומסווג..

"הקהל הפרטי, הוא קהל בוגר המוזמן להירשם לסדנאות הפתוחות, סדנאות מגוונות מעולמות המלאכה ובקרוב מעולמות תוכן נוספים.

הזמנת ארועים פרטיים – היו פה ימי הולדת, מסיבות רווקות וכל סיבה למסיבה.

ארועי הערב הן הרצאות בנושאים מגוונים. לאחרונה היו לנו הרצאות מעולם של התפתחות אישית ופסיכולוגיה חיובית, בהמשך ישולב גם וולנס ונושאים נוספים.

לאחרונה מגיעות אמהות ובנות רבות ומסתבר שזה בילוי אולטימטיבי לאמא ובת.

הקהל העסקי, כשמדובר בצוותים של עד 15 משתתפים המגיעים ליום גיבוש, הרמת כוסית, משלבים הרצאה, סדנא וכל מה שביניהם.

והבייבי שלנו – מועדון הדובונים שהוא מועדון חופשת הלידה שלנו. כאן באים לרגע של זמן אמא. זה מתאפשר בזמן שהתינוקות משחקים להם על המשטח, כמו שאלמה מדגימה לנו נהדר כאן לידנו, עם השגחה של מטפלת והאמהות מתפנות ליצור משהו עם הידיים או להקשיב להרצאה מעניינת שתעשיר אותן.

"בחופשת הלידה שלי עם מאיה לקחתי על עצמי בהתנדבות את ניהול 'הפינה החמה' בקיבוץ והתאהבתי בעשייה עם נשים אחרי לידה ועם תינוקות מתוקים. הקונספט הזה מצא את מקומו בסטודיו שלנו מתוך אמונה בזמן משותף ומחזק של אמהות אחרי לידה".

ומה יש בחנות שנפתחה רשמית ב-12 בספטמבר? "זו חנות לפרטי אומנות ועיצוב, המקדשת אומנות ישראלית. יש כאן יצירות שנבחרו בקפידה מכל הארץ, חלקן בלעדיות לסטודיו במהדורה מוגבלת ורובן חתומות ע"י האומנים".

ולמה דווקא "הדובות"? "הדובה היא חיה אמהית ומשפחתית. זה מתאים גם לקונספט של חופשת הלידה שלנו וגם למנוע שלי לכל הפרויקט הזה. פתחתי את הדובות ממקום של להיות האמא שאני רוצה להיות לילדים שלי והאשה שאני רוצה להיות עבורי".

היא מקבלת תגובות מהקהילה. "היום, התגובות מפרגנות מאוד אבל בהתחלה, כמו כל דבר חדש, הייתה הססנות ואפשר להבין את זה. כאמור, היום כל מי שנכנס מחמם את הלב עם דיבורי חלומות והגשמה, התרגשות והצלחה. אנחנו עושות ונעשה כמה שיותר חיבורים עם הקהילה. מאירוע של נשות המילואים ועד שיתופי פעולה עם התרבות ומקוות שיהיו כמה שיותר כאלו".

שאלתי על החלום ועל החזון. "שהדובות יהיה לב פועם של תרבות ואומנות, בכל שעות היום. בבוקר סדנאות, אחה"צ חוגים, משם ממשיכים להרצאות הערב ובין לבין קפיצה לחנות. המקום הזה הוא הוכחה לכך שאמא צעירה, בתקופה מאתגרת של המדינה, עם מספיק אמונה ורצון, יכולה לממש את החלום שלה. ויש לי מסר ליזמית צעירה שמתלבטת – לקבל את זה שלא הכל הולך כפי שציפית והשינוי מבורך. פירות יהיו, אם לא תפוחים אז אגסים".

היא מזמינה את כולם לבוא להגיד שלום, "תרגישו בבית ומוזמנים גם לסיבוב בחנות, יש מתנות נהדרות לחג. חג שמח".

על שטח לא גדול, יצר דודי מקום מחוץ לקיבוץ, מחוץ למשמעויות והצבעים הרגילים שפוגשים כאן בכל פינה.

יש שם רע, לא מעט ויש שם טוב, לא מעט.

יש שטן על גלגוליו השונים ויש אלוהים.

(יש אלוהים?)

יש הרבה חושך וגם אור, בצורותיו השונות.

יש שם מיתולוגיה יוונית, יש שם מיתולוגיה יהודית.

יש שם מאיר אריאל ויש שם הומרוס.

יש שם יצרים, יש שם את כל הפיתויים העומדים מול נפש האדם.

יש חיות, כאלה שמכירים וכאלה שלא.

יש שם עצי פרי עמוסים, קפה מר ורותח ותחושה של עולם אחר.

אבל עיקר העיקרים – יש שם את דודי.

היכרתיו לראשונה בסבנטיז. הוא היה אחראי עלינו במשק בית-הספר.

תמיד מחייך, כמעט תמיד שר, שיניים לבנות, תלתלי שמשון הגיבור והרבה כוח.

אבל רק לפני שבועיים, 45 שנים אחרי שהכרנו, ישבנו לדבר.

איתנו ישב יוני פרינץ, שצילם את כל התמונות בכתבה זו.

השיחה עם דודי מרתקת.

דיברנו על מסע חייו

ועל משא חייו.

שנאה, אהבה.

גוף ונפש.

גזענות קיבוצית.

על להסתכל מול לראות, על לשמוע מול להקשיב.

חברות אמיתית, הכמיהה אליה וההבנה שלה.

על תובנות שמשיג מי שמעיז להתבונן פנימה.

תובנות שרבות מהן שואגות מכל אחת מיצירותיו של דודי.

על השקר ועל האמת.

"האמת, היא תמיד אותה אמת", אומר דודי.

זו הייתה אחת השיחות המפתיעות והמעניינות שהיו לי בגבעת חיים.

אני חושב שדודי ישמח להראות לכם את יצירותיו.

ולדבר גם איתכם.

את אוֹרי כהן-שליט (בנם של מרל ושלמה) רציתי לראיין כבר מזמן על עבודתו כפסיכולוג קליני מומחה. רגע לפני שתופס אותנו איזה בידוד, אנחנו מספיקים להיפגש ולשוחח

ספר על העבודה שלך.

"אני עובד כפסיכולוג ובעשור האחרון חלקתי את זמני כמטפל בשני מקומות עבודה: כפר איזון והתחנה בגבעת חיים. לצד זאת, קיבלתי ואני ממשיך לקבל מטופלים בקליניקה פרטית. היום, אחרי הרבה שנים שהחזקתי את כל אלו בו זמנית, עזבתי את כפר איזון ואני עובד בקליניקה ובתחנה".

לאורי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא התמחה במרכז לבריאות הנפש בטלביה בירושלים, בטיפול פסיכולוגי במרפאת הבוגרים ואשפוז יום.

"לקראת שנת ההתמחות האחרונה, עזבתי את ירושלים וחזרתי לכאן עם רותם אשתי שסיימה את לימודי הדוקטורט שלה ואחרי שנולד לנו איתמר. את השנה האחרונה בהתמחות עשיתי יחסית קרוב לבית, במחלקה האשפוזית בשער מנשה. לכפר איזון הגעתי לפני כעשר שנים, אחרי סיום ההתמחות.

כפר איזון קם כדי לטפל בצעירים נורמטיביים שנפגעו משימוש בסמים, בתנאים של פנימייה במשך חמישה חודשים ואחר כך מעבר לטיפול בתנאי מרפאה. זו קהילה טיפולית המצליחה להגיע אל המטופלים ממגוון כיוונים: טיפול פסיכולוגי פרטני אינטנסיבי, טיפול באמנות, טיפול קבוצתי, טיפול בתנועה, גוף-נפש ופסיכודרמה.

המחשבה היא שמשהו מכל הדברים האלה 'יתפוס' והשילוב יכול לתת מענה מתוך עבודה אינטנסיבית פעילה במשך כמה חודשי שהות בכפר. היכולת של בעלי מקצוע שונים להפרות זה את זה. אני נוהג להשתמש בדימוי של שינוי כיוון של ספינה לתיאור ההתמודדות עם התמכרות והתהליך הטיפולי בה: זה כמו ספינה כבדה ששטה בים ורק כדי לסובב את כיוונה, נדרש המון המון כוח, המון מנוע והתמדה בשינוי. יתכן שאחרי תקופת הטיפול של חמשת החודשים בכפר, המטופל רק יתחיל לנוע בכיוון הנכון והמשך התנועה של הספינה ושאר העבודה יתרחשו אחר כך.

צילום: ימימה גשן

בארבע השנים האחרונות בעבודתי בכפר רציתי לקחת יותר אחריות ומעורבות, מעבר לטיפולים הפרטניים שקיימתי. התחלתי לרכז את נושא טיפולי המעבר, שהם המסגרת המוצעת לאחר סיום תקופת הטיפול האינטנסיבי בכפר, על מגוון הפורמטים הזמינים לאדם שיצא מהמסגרת. כדי שהספינה לא תחזור אחורה (והכוחות שעלולים להחזיר אותה למצב הקודם חזקים מאוד). הצענו סיוע במעבר המורכב בין התמיכה המאסיבית בכפר, 24 שעות ביממה, לבין החיים ללא התמיכה, כשהוא מתמודד עם אתגרים מורכבים. טיפולי המעבר הם משהו שכפר איזון הציע לאורך השנים, אבל בארבע השנים האחרונות עבדתי על מיסוד התפיסה המקצועית של השירות וריכזתי את הטיפולים במסגרתו".

אילו תוצאות אתה רואה?

"זה לא פשוט ולא קסם. יש אנשים שאחרי שהם עשו עבודה, גם אם יפה מאוד, חושבים שזה מספיק ואז הם מפסיקים טיפול ורבים מהם חוזרים להתמכרות או לבעיות שהביאו אותם לטיפול מלכתחילה. גם אם ממשיכים בטיפול, זה לא מבטיח שום דבר וגם המחויבים והמגויסים לתהליך עדיין צריכים להשקיע מאוד. לכן רציתי 'לעבות' את טיפולי המעבר, כדי שלא יהיה פער גדול מדי בין טיפול אינטנסיבי של חמישה חודשים למפגש עם פסיכולוג פעם בשבוע. זה מתאפשר באמצעות מתן הטיפולים בתוך הכפר ודרך חיבור למסגרות חיצוניות, קהילתיות או פרטיות וליווי לסל שיקום (חוק המסדיר את זכאותם של מתמודדי נפש לקבלת שירותים שונים בקהילה). העבודה הטיפולית במצב זה קשה, כי יש נטייה לייפות את המציאות ולייצר נראטיב שנשמע יפה, אך לא פעם זו רק התחלה. לצד זאת, חשוב לי לציין כי יש מקרים של אנשים שהגיעו לכפר והיו צריכים את השקט כדי להתחבר לעצמם, היו זקוקים רגע למישהו שיראה אותם ועשו תהליכים יפים, גדלו וצמחו והגיעו רחוק מאוד".

אתה השתנית בתוך העבודה?

"לאט לאט תפסתי את הדברים ותפסתי מקום משמעותי ביחסי עבודה וחברות בצוות. הרגשתי טוב, חשתי שיש לי יכולת להשפיע גם על אנשים שמגיעים לטיפול וגם על תהליכים בארגון. למשל, כארגון שעובד כל הזמן על אש גבוהה ומרגיש שכל הזמן יש שריפה לכבות, הקול שלי חיזק את המגמה המנסה לתת מקום להעמקה בדברים, בשיטות העבודה, בצורך לדון במה שקורה גם דרך הצגות מקרה בצוות ולא רק לפעול באינטנסיביות מבלי לעצור. בהמשך, כשרציתי גם לנהל ולא רק לטפל, הגעתי כאמור לרכז את מערך טיפולי המעבר וגם שם אני מרגיש שהייתה לי השפעה".

צילום: ימימה גשן

איפה משתלבת התחנה בגבעת חיים?

"כחצי שנה אחרי שהתחלתי בכפר איזון, נפתחה לי האפשרות להיכנס לעבוד בתחנה פה בקיבוץ. התלבטתי בין המקום אליו רציתי מלכתחילה להגיע, למקום שכבר התחלתי להיכנס לתוכו והחלטתי לא לבחור במקום אחד, אלא לנסות לעבוד בשני המקומות. מצאתי שמתאים לי לשלב מסגרות שונות, עם אוכלוסיות שונות.

כשהתחלתי לעבוד בתחנה כמטפל צעיר, זה היה מצד אחד בדיוק מה שרציתי ומה שחלמתי ומצד שני, היה לי קשה להיות במקום חדש בו הייתי צריך למצוא את מקומי. בהדרגה, צברתי תחושת שייכות ובטחון וגם הרגשתי שיש מקום לשנות את אופן הלימודים בתחנה. מתוך החוויה האישית שהייתה לי בתחנה, יצרנו קבוצת חשיבה על הלימודים שהציעה כיוונים ודגשים אחרים ללמידת תכנים קליניים. באמצעות קבוצות קטנות יותר של מטפלים מתאפשר למטפלים שעובדים בתחנה להתבטא, לשתף בדברים רגישים, להרגיש בנוח, להיות פעילים ולא רק לצרוך תכנים באופן פאסיבי. בנוסף, ההזדמנות לעלות לרובד נוסף של העבודה דרך הסמכה להדרכה בטיפול, אפשרה לי לראות תהליכי טיפול באור אחר ולהינות מהדרכת מטפלים. בהמשך, הרחבתי את המגמה להיות מעורב יותר והצטרפתי להנהלה המקצועית של התחנה. היום, להרגיש חלק ממה שקורה בתחנה, להיות בתוך הדברים מתוך מעורבות גבוהה זה דבר שהוא משמעותי לי מאוד. מההרגשה של קטן ושל חשש לדבר בפורומים השונים בתחילת הדרך, אני יכול עכשיו גם להיות פעיל ומעורב וגם לעזור לאחרים להשתלב. עם הזמן, הרגשתי שבעוד שבכפר איזון אפשרויות הצמיחה שלי מוגבלות, בתחנה הצמיחה מתאימה לי ולכן עשיתי בחירה לעזוב את כפר איזון ולהתמקד בעבודה בתחנה לצד טיפול בקליניקה הפרטית".

איך משתלבת העבודה בקליניקה הפרטית?

"עד לאחרונה, לקליניקה הפרטית היה פחות מקום, גם בגלל המחויבות שלי לשני מקומות העבודה האחרים וגם כי רציתי להיות עם המשפחה בשעות אחר הצהריים והערב. עכשיו פיניתי לזה יותר זמן ומקום ואני מקבל יותר פניוֹת. חשוב לי לשמור את האיזון עם התחנה, שם אני יכול לעבוד גם עם קולגות, ולהרגיש חלק ממסגרת עימה אני יכול להזדהות.

בקליניקה, אני מטפל בילדים מגיל בית-ספר, במתבגרים, כולל הדרכות הורים, ובמבוגרים. אחד הדברים שסביבו מגיעים די הרבה לטיפול הוא השימוש בקנאביס. עם החומר עצמו אין לי בעיה או דעה נחרצת. אני רואה שלמתבגרים ולצעירים יש בעיה עם האופן שבו הם משתמשים בקנאביס והם מגיעים למצוקות וקשיים על רקע שימוש לא מוצלח. לא פעם אני רואה שבגלל הקושי להיות במגע עם רגשות או עם דברים כואבים, מורכבים או מבלבלים בחיים, אנשים מנסים להקל על הקושי. אבל יש לזה מחירים שלא תמיד רוצים להיות מודעים אליהם. זה שכיח הרבה יותר היום מאשר בעבר, הרבה יותר מאשר כשאנחנו היינו נערים וצעירים".

אתה רואה קשר גם לקורונה?

"כן. היו הרבה יותר פניות לטיפול בתקופה הזו. גם בתחנה וגם בקליניקה הפרטית. אנשים חיפשו ערוצים להפיג את הבדידות ואת החרדה, משהו לברוח אליו. אנשים היו תקועים בתוך הבית ולא ראו אחד את השני. ילדים ובני נוער בכלל נעלמו והעולם שלהם הפך להיות הרבה יותר מצומצם. היו יותר פניות וגם המצבים שבגללם פנו לטיפול, היו הרבה יותר קשים".

מה קשה במיוחד בעבודה שלך ומה מתגמל?

"דבר מתגמל מאוד היא העבודה עם מישהו לאורך זמן. עבודה כזו מאפשרת לראות את התהליכים שבהם ההבשלה הטבעית של המטופל משתלבת עם הטיפול שמטפח פירות טובים, עמידים ומוצלחים. האפשרות לראות תהליכי טיפול נבנים לאורך זמן – למשל, יש לי מטופלים שאני מלווה דרך תהליך ההתבגרות ועד הבגרות הצעירה ואני רואה אותם מממשים את עצמם וצומחים – היא חוויה טובה מאוד.

אחד הקשיים בעבודה מסוג זה נובע מהתסכול בעבודה עם מתמכרים ובפרט עם מתמודדים עם התמכרות לאלכוהול, שזו התמכרות עיקשת מאוד. אתה רואה מטופלים שיכולים לעשות עבודה טובה, לעשות שינוי. אבל זה לעולם לא נגמר. כשאתה עובד עם מישהו שאתה נורא מושקע בו ואז רואה אותו קורס – זה קשה. את הרגעים של הקריסה אני חווה כקשים מאוד. מה שעוזר זה להמשיך לעבוד גם אחרי המשבר ולקום ממנו, להסתכל קדימה. לזכור שאני עושה מה שאני יכול ושהתוצאה הסופית לא בשליטתי בלבד".

באיזה מקום פוגשים החיים בקיבוץ את הטיפול?

"יש אתגר לא פשוט בעבודה בתחנה בגבעת חיים המקבלת מטופלים רבים מהקהילה. אני משתדל שלא יראו אותי שם יותר מדי ושלא אפריע לתהליכים של אנשים אחרים. אני דואג ומקפיד ככל יכולתי לשמור על הפרדה, כדי שאנשים ידעו שהם יכולים לבוא לשם בשקט ובלי חשש. בנוסף, בשנה האחרונה קיימתי מפגש עם הורים של הנעורים כאן ובמאוחד לגבי סמים ואלכוהול בבני נוער, והיו מפגשים מעניינים וחשובים בעיניי".

רוברט קולייר לוקח אוכל מחדר האוכל לגנים

לא קל לשכנע את רוברט להתראיין, אבל נראה שאחרי שנים רבות בקיבוץ עם הצלחה מרשימה בהתחמקות מראיון לעלון, לא הייתה לו כבר ברירה. הריאיון נערך באנגלית מתובלת בעברית, בדיוק כמו שיחות רבות אותן מנהל רוברט עם תושבי הקיבוץ.

לפעמים, רוברט מתנהל בקיבוץ כמו כוכב רוק, אתם יודעים למה? כי הוא אחראי להביא אוכל לגנים ולפעוטונים ולכל מקום שהוא מגיע, צץ לו איזה קטנצ'יק המנופף לו בהתלהבות כי הוא חושב שרוברט מכין בעצמו את האוכל, גם מביא להם אותו וגם מתקן דברים בגן. ממש סופרמן.

עבודות של רוברט

רוברט מחשיב עצמו יותר אירי מאנגלי, כי למעשה הוא עבר בגיל 4-5 לאירלנד ושם גדל. אביו, יליד אירלנד, היה כומר פרוטסטנטי והם גרו באזור כפרי העונה לשם טיפררי (כאן פצחנו שנינו בשיר "ארוכה הדרך לטיפררי", מכירים? מדובר בשיר שהוא להיט בקרב לוחמי הצבא הבריטי מאז מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו).

לפתע הפסקה בשיר ובראיון – צריך להכניס את שנפי, הכלב של ליז, שנובח יפה ליד הדלת ומבקש להיכנס. רוברט מכניס אותו והוא נשכב לו על השטיח כבעל המקום.

בגיל צעיר עבר רוברט ללמוד בבית-ספר פרטי בתנאי פנימיה בדבלין, משום שבמקום בו גדל לא היה בית-ספר פרוטסטנטי. "אולי העצמאות הזו והמרחק מההורים גרמו לי להתחבר לחיי הקיבוץ", תוהה רוברט בינו לבין עצמו.

אביגייל ורוברט בפורים

אם היו שואלים אתכם מה רוברט עשה ברוב שנותיו באנגליה לפני הגעתו לקיבוץ, סביר שלא תנחשו. הוא עבד במחשבים, בערך בשנת 1968, בימים בהם כמעט ואיש לא הכיר את התחום שהיה בחיתוליו. עד גיל 34 הוא עסק בתפקידים שונים בתחום זה והרוויח יפה מאד.

בשלב מסוים נמאס לרוברט מכל "הבולשיט" בחברות המחשבים הגדולות בהן עבד והוא עבר להיות "Head Hunter" בחברה המתמחה באספקת מומחי תכנה ל-IBM. במסגרת עבודתו הוא הסתובב בכל אירופה כדי "לחטוף" עובדים מקצועיים מחברות אחרות ואת החוויה הזו הוא מסכם: "העבודה הייתה נחמדה, אבל מצאתי את עצמי קם בבוקר במלון שנראה בדיוק כמו מלון בעיר אחרת והייתי צריך להיזכר באיזו מדינה אני. בנקודה מסוימת הבנתי שהחיים שלי מסתובבים רק סביב עבודה, אוכל ושינה".

המחשבה הזו הובילה אותו לעזוב את הכל בתחילת שנות ה-80 ולצאת לטייל.

הטיול שהוביל לקיבוץ

מפה לשם הוא הגיע למצרים, שם חלה בדיזנטריה. ממצרים הוא רצה להמשיך להודו אבל אז הגיע לסיני, שם פגש מתנדבים שחזרו מתקופת התנדבות באחד הקיבוצים בישראל. המתנדבים שראו את רוברט כחוש וחלש אחרי המחלה, הציעו לו שלפני הודו יתנדב קודם בקיבוץ בחורף. "הם כבר ידאגו לך שם" אמרו לו.

רוברט בנגרייה

מה זה קיבוץ, ואיפה זה? שאל רוברט שלא ידע אז כלום על ישראל, אבל החליט לשמוע בעצתם ולנסוע לישראל.

הוא שהה זמן קצר בקיבוץ משמרות אבל היה לו קצת משעמם והוא החליט לחזור לאנגליה. "אחרי שנחתתי באנגליה, ראיתי ברכבת משדה-התעופה את 'האנשים האפורים' נוסעים לעבודה בחליפות ועניבות מחזיקים עיתון ביד. אני הייתי בצבע ברונזה עם מכנסיים קצרים ותיק מטיילים וחשבתי לעצמי – אני פשוט לא יכול לחזור לזה".

החליט וחזר לישראל.

התנדבות בקיבוץ

לפי התכנון היה רוברט אמור להגיע עם קבוצת מתנדבים לעין החורש, אבל בסופו של דבר הגיע לגבעת חיים איחוד (למזלנו).

בקיבוץ הוא התחיל לעבוד בעזרה לאביגיל בנקיון בית וינה אחרי סרט ושניהם ניקו את כל קליפות הגרעינים מהרצפה. "חשבתי לעצמי – איזה פרימיטיביים". אחר כך עבד עם משה דייג בהודייה ובסוף מצא עצמו נוהג בטרקטור, אוסף זבל ומביא אוכל וכביסה לגנים.

אביגיל ורוברט היו גרושים וממש לא היו מעוניינים במערכת יחסים לטווח ארוך (עכשיו תעשו חישוב כמה זמן הם כבר יחד) ולמרות זאת הם התחתנו בחתונה קטנה וצנועה באנגליה. הסיבה לנישואין? "רציתי דרכון ישראלי! (ואביגיל רצתה דרכון אנגלי)".

עבודות של רוברט

ישראל-אנגליה-ישראל

לאחר החתונה באנגליה, היה ברור לו שהוא חוזר לקיבוץ. "אהבתי מאוד את הקיבוץ. זה היה לפני ההפרטה". הם חזרו לגח"א לכמה שנים ולאחר שקיבלו אישור מהקיבוץ, חזרו שוב לאנגליה. לאחר מספר שנים שם נולדו בן ותום התאומים והם החליטו לחזור לגדל את הילדים בקיבוץ. רוברט עבד בנגריה במשך שנים ואביגיל בעבודות שונות.

ההפרטה לא הפתיעה אותו. "זו כלכלה בסיסית וברור שזה היה צריך לקרות ועדיין, חבל לי באופן מסוים על השינוי, למרות שאני חי איתו טוב".

בית משפחת קולייר

בפנסיה

עכשיו רוברט בפנסיה. "כשאתה צעיר, אתה חושב לעצמך שמי שמגיע לגיל 70 כבר נמצא עם רגל אחת בקבר. למזלי אני עדיין עובד".

כששואלים אותו איך הוא רואה את הקיבוץ עכשיו, הוא אומר שהוא יודע שיש הרבה going on אבל הוא לא ממש מעורב (בזכות קשיי שפה J). לאביגיל ולו יש קבוצת חברים שרובם מקבוצת "האנגלוסקסים" – ליונל, מונטי, ליז, ענת סלייבי, אילת סטיוארט ועוד. הם נפגשים וגם חוגגים חגים מדי פעם.

הוא אוהב את העובדה ובכל יום הוא עושה משהו קצת שונה: מתעסק במנעולים, עובד בעץ ואוהב להרכיב דברים מיוחדים ושונים, כשאנשים מבקשים ממנו. העבודה בפינה קטנה בנגריה הישנה היא המקום בו רוברט מחולל את הקסמים הקטנים שלו וכמובן שהוא מביא את האוכל לגנים מדי יום. הבנים לא גרים בקיבוץ. תום גר במשגב-עם בצפון ולומד לימודי סביבה בתל-חי ואילו בן גר בתל-אביב והתחיל לעבוד בחברת השקעות.

שאלות לסיכום

מקווה שהבנים יחזרו לקיבוץ?

"אם הם יבחרו בכך, אשמח מאד. אך אני מכבד כל החלטה שלהם."

האם כבר התרגלת למנטליות הישראלית, בדגש על הקיבוצית?

"קשה להתרגל למנטליות הישראלית, לטוב ולרע. אני מניח שאני חי טוב עם המנטליות הקיבוצית, אחרת לא הייתי פה".

יש דברים שאתה עדין אתה מתפלא כשהם קורים?

"בכל פעם שאני עולה על הכביש ובכל פעם כשאני עומד בתור. ההתנהגות הכללית של האנשים מחוץ לקיבוץ תמיד מצליחה להפתיע אותי מחדש, בעיקר האנשים בשחור!"

האם אתה מתגעגע למשהו מאירלנד?

"Irish breakfast! אני עדיין לא רגיל לארוחת בוקר ישראלית וסלט עם כל ארוחה".

אז כמו שאומר ד"ר סוס –  אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים! מאחלת לך ולאביגיל טיולים נהדרים מסביב לעולם בקרוב.

משפחת גליה ורועי אסטליין

פגשתי את גליה במרפסת השמש הנעימה שהוסבה לקליניקה מרווחת ושטופת אור יום בבית בו הם גרים (בית רבקהל'ה ואריה רותם ז"ל). לגליה ורועי שלוש בנות – נעה, שירה ומיה והם הגיעו לקיבוץ לפני כשנתיים לאחר שחיו בחיפה, ארה"ב, רעננה וכפר יונה. בבית מתרוצצים חמישה חתולים ושתי גורות שזה עתה אומצו. "אנחנו משפחה שכל הזמן קולטת עוד ועוד חתולים ובכלל אוהבים בעלי חיים", מחייכת גליה.

"אני בת 43, גדלתי בחיפה ופגשתי את רועי בשירות הצבאי", היא מספרת. "למדנו יחד באוניברסיטת חיפה, שם עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה. נסענו לארה"ב עם ילדה (נועה) בת שנה וחצי, לאחר שרועי התקבל לדוקטורט באוניברסיטת רוטגרס בניו ג'רזי, שם גרנו חמש שנים.

תמכתי ונסעתי ברצון למרות שהייתה לי התלבטות מה אעשה עם עצמי בתקופה הזו, אך תוך כדי התמסרתי לתפקיד אמא במשרה מלאה ונהניתי מאוד. שירה ומאיה נולדו שם (כך שיש לנו שתי אזרחיות אמריקאיות) והיו איתי בבית, בעוד נועה הלכה לגן. היו שם המון אפשרויות עבור אמהות ותינוקות, כך שעשינו חיים משוגעים – נפגשנו עם חברים, היינו בשעות סיפור בספריה, טיולים בטבע ועוד. בארה"ב, הרבה יותר מישראל, יש חשיבה ומודעות וגם יכולת כלכלית של חלקים באוכלוסייה, המאפשרת  להישאר בבית עם הילדים בשנים הראשונות.

בקליניקה של גליה

כשחזרנו, השלמתי תואר שני בטיפול באומנות באוניברסיטת חיפה, תואר מעניין ופותח. כל חיי הייתי בסוג של "ריקוד" בין טיפול לאומנות: היו תקופות שהשקעתי בתחום הטיפול ואז זמנים שהבנתי שאני רוצה את האומנות.

לפני התואר הראשון למדתי ארכיטקטורה וזה התכתב יותר עם קוטב האומנות, אבל אז הבנתי שפחות מעניינים אותי הבתים ויותר מעניינים אותי האנשים שבתוכם, כך שתמיד היה את "ג'ינגול" בין הקצוות, עד שמצאתי את החיבור המושלם המשלב אומנות וטיפול. מגיל צעיר יצרתי בחומרים וזה היה נתיב משמעותי מאוד בחיי, כך שהתבקש שזה ילווה אותי גם בהמשך".

מדף חיות בקליניקה

אני שואלת על מקום עבודתה. "לאחר סיום לימודי טיפול באמנות, מצאתי את עצמי די מהר משתלבת בעבודה דרך 'העמותה לילדים בסיכון' בגן תקשורת לילדים על הרצף האוטיסטי בנתניה, שם אני עובדת בחמש השנים האחרונות. בנתניה יש 18 גני תקשורת של העמותה ובכל שנה נוסף גן חדש, כשהעמותה מפעילה את הגנים בשיתוף משרד החינוך / הרשות המקומית ומשרד הבריאות. את העמותה הקים אודי ריגאי בשנת 1990. הבת שלו הייתה על הרצף ובתקופה זו לא היו גנים כאלו ואודי נלחם כמו בולדוזר כדי להקים את הגן הראשון כפתרון עבורה ומשם התפתחה העמותה כגוף המוביל והוותיק בישראל לטיפול באוטיזם בגיל הרך.

התחברתי מאוד לאוכלוסייה הזו כי אני אוהבת מאוד את העבודה עם ילדים קטנים. יש דרגות שונות של פגיעה על הרצף וכיום יודעים לאבחן מגיל צעיר, כך שיש מקום רב לגמישות וצמיחה וניתן לעשות הרבה. אני אוהבת גם את העבודה עם ההורים. מקסים לראות כמה אפשר לעזור לילדים צעירים ומגיעים אלינו אפרוחים בני שלוש ויוצאים לכתה א', חלקם לכיתה רגילה".

מבט מהקליניקה אל הדשא

ואיך היא מאפיינת את הטיפול באמנות?

"הטיפול באמנות מסייע לבטא את החוויה באמצעים לא מילוליים. לא מדובר דווקא ביצירה של אמנות. זה כלי חזק מאוד עבור ילדים על הרצף, שהמילים לא תמיד נמצאות שם בשבילם. בגן תקשורת עובדות נשות מקצוע בתחומים נוספים כמו מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פיזיותרפיסטית, פסיכולוג וכמובן הצוות החינוכי.

כל אחת עושה את העבודה בתחומה אבל העבודה היא אינטגרטיבית, אנחנו מסתכלות יחד על הילדים וחושבות על משמעות סוגי ההתערבות. מרפאה בעיסוק תתמקד יותר במוטוריקה העדינה לעומת  מוטוריקה גסה ואני מתמקדת יותר במקום הרגשי שמביא ילד לעשות פעולות שונות ומה הוא צריך בכל שלב.

יש לנו ישיבת צוות בכל שבוע, עם חשיבה מערכתית על כל ילד וילד כשבגן יש שמונה ילדים. משתדלים שהפיזור יהיה הטרוגני, כך שבכל גן יהיו ילדים ברמות שונות על הרצף".

ואיך קובעים את החומרים עימם עובדים?

"העבודה תלויה מאוד במטופל ובצרכיו. יש ילדים שצריכים או שנכון עבורם לעבוד בחומרים מלכלכים או מתפזרים יותר כמו צבעי גואש, חימר או מים. יש ילדים שיעבדו בחומרים נשלטים יותר כמו קיפולי נייר או טושים ולפי מה שאני רואה אצל כל ילד, אני פותחת לו את הדלתות בהתאם.

יש לי בקליניקה המון חומרים נגישים – דבק, חרוזים, צמר, בדים, בית בובות, ארגז חול ועוד ועוד (מוזמנים להעביר לגליה חומרים מעניינים שאתם רוצים למסור, היא תשמח לקבל). גם אם יש ילד שחושש לגעת בחומרים מסויימים, אני מציעה לו חומרים והמחשבה היא שעם הזמן ועם הבטחון שהוא צובר בטיפול, הוא ירצה גם לחקור את האזורים שהפחידו בשלבים מוקדמים יותר.

היה לי מטופל שהיה לו קושי בשליטה ביציאות והיה צריך מאוד את העיסוק בחומרים שמאפשרים "התלכלכות". שיחקנו במגשיות עם צבע גואש ובהתחלה הוא לא העז לגעת בחומר. כל הזמן הוא יצא החוצה ושאל את אמו אם זה בסדר שהוא יתלכלך. שיחקנו ויצרנו עם הגואש ועם קצף וסבון ואט אט התפתחה "התלכלכות" וחוויה חושית, הרצון לנקות את החדר וגם גאווה שלו בתוצר. בדרך זו, גם אם לא מדברים על הקושי, יש חוויה מיטיבה במקום "המתלכלך"  וגאווה ושמחה שיוצרת תחושת שחרור והטבה".

היא משלבת בין העבודה לקליניקה הפרטית. "מכיוון שאני עובדת שלוש שנים עם אותו ילד, נוצר שם קשר משמעותי מאוד שהילד הולך איתו הלאה ויש מקום לתהליכים עמוקים. זו השנה הראשונה שאני עובדת רק בחצי משרה בגן ובשנים קודמות עבדתי גם בפנימייה בפרדס חנה ובמרכז התפתחותי רב-תחומי בנתניה.

פתחתי את הקליניקה בשנה שעברה ובינתיים אני מפעילה אותה בעצימות נמוכה. אני שומרת גם על אנרגיות שיאפשרו לי להתעסק בבנייה בשכונה החדשה שבתקווה תקום בקיבוץ ונוכל להיות חלק ממנה. אני חשה כי שלוש הבנות שלי, שעברו תהליכי קליטה בקיבוץ, צריכות אותי ושיש שלבים בחיים שאפשר יותר לנוח.

אני מרגישה שהיום אני נמצאת במקום בו אני רוצה להיות ויחד עם זאת, יש לי עוד הרבה לאן להתפתח. אני מאמינה מאוד בעבודה צוותית ורב-תחומית המאפשרת לראות את הילד מזוויות רבות ומרגישה איך אני נתרמת  ולומדת מכל אחת מהאסכולות בגן כשאפשר לשלב זאת עם עבודות נוספות".

ואם כבר דיברת על הקיבוץ.

"שמח וטוב לי מאוד להיות כאן ואני חשה שנולדתי להיות כאן. אני אוהבת מאוד את החוויה הקהילתית, האינטימיות, החיבורים ושיתופי הפעולה שנוצרים פה. אני חיה עם רועי כבר 20 שנים ואפשר לעשות לי בחינה על 30 דורות אחורה ומי בקיבוץ הם בני דודים, זה חלק מהספורט שלנו. יש לי חברות לריצה ואני הולכת לחוג קרמיקה עם מרים לביא, אנחנו אוהבים לטייל בטבע, לראות סרטים ולעשות חידונים על הקיבוץ, בשיא הרצינות ! יש כאן המון הזדמנויות וקורים פה הרבה דברים טובים. אנחנו גרים בבית הנהדר של אריה ורבקהל'ה במיקום נהדר, עם שכנים נחמדים, הבנות נקלטו טוב וממש כיף לנו".

ציור של עמליה

הכל בבית הזה משדר רוגע, בפנים וכמובן גם בחוץ ולא סתם. "תכתוב – זה הבית של הנכדים", מדגישה בעלת הבית. "יש לי שבעה ולכל אחת ואחד מהם יש כאן את הפינה שלו או שלה".

ואכן, אפשר באמת לראות בכל פינה שזה הבית שלהם. "זו פינת הצילום של רומאו", מצביעה הסבתא הגאה על צילומי הנכד. "וזו פינת היצירה שבה אפשר לעבוד בכל מיני חומרים" ויש גם ספריות, גדולות או קטנות, המפוזרות ברחבי הבית ובהן ספריו של כל נכד.

קצת אחר כך היא נזכרת. "אה, בוא לראות את חדר השקט". מתי הייתם בפעם האחרונה בבית שיש בו חדר שקט?

בתוך החדר ספות, מזרונים ובעיקר הרבה שקט. "כל מי שרוצה שקט, יודע שהוא יכול להיכנס לכאן", מסבירה עמליה את הקונספט הכל כך פשוט וכל כך מתבקש. "כל הנכדים שלי מוצאים את עצמם בבית הזה".

הבריכה בחצר

בסלון תלויים ציורים של ציירים שונים וגם אחד גדול, צבעוני מאוד, כזה שמושך את העין ואותו ציירה עמליה. יש כאן ספות נעימות, אור רך וכבר אמרתי שיש כאן שקט ורוגע?

"אין כאן שום דבר קנוי, הכל יד שנייה, שולחן האוכל היה פעם דלת, הספות מאמא שלי וכל השאר מליקוטים שעשיתי. זה לא בית מעוצב, כי אני אוהבת את החיים ולא את התפאורה שלהם", היא מחייכת.

אבל זה רק צד אחד של המטבע.

בית העץ

"בוא החוצה", היא מאיצה בי ואנחנו יוצאים אל המרפסת. דבר ראשון נופלים לתוך ענן, ענן של ריח שמפיצה יערת הדבש שגדלה כאן ומציצה פיזית מתוך חלון במרפסת. בשעתיים הקרובות נשב בתוך הענן המופלא הזה, שתורם את חלקו הגדול והשקט לשיחה.

ואם הבית הוא של הנכדים, החצר היא ממש הממלכה שלהם. יש בית על עץ מושקע ביותר, יש בריכה, פלוס מינוס חצי אולימפית, בה מתארחים גם השכנים, יש כאן דשא, משחקים וצעצועים ובפינה מתגוררות להן ארנבות אנגורה סיביריות צחורות שמותר להחזיק וללטף. יש כאן גרילנדה אדומה שעשויה משוקת ישנה של ההודייה כפי שהיה נהוג במקומותינו בסבנטיז ובכל פינה ניכר מגע של יד אוהבת.

זהו, מתיישבים עם קפה ("כמו אצל עזרי") ועמליה מספרת על היומיום. "אני כבר 36 שנים בביה"ס 'שפרירים', הייתי מחנכת, הייתי בצוות טיפולי והיום אני מלמדת בעיקר ספרות ומנהלת את הספרייה למורים ולתלמידים. אני עוד מהדור שגידל בנימין שפריר לפי תפיסתו 'מנגנים לפי שמיעה, לא לפי תווים' שגורסת כי חינוך מיוחד עושים מתוך צניעות, מתוך תפיסה שהחיים הם רציניים ולכן לא צריך לקחת אותם ברצינות. יש בי אופטימיות בלתי נדלית וקצת אינפנטיליות ובעיקר – אני אוהבת מאוד את עבודתי".

ואז אנחנו עוברים לדבר על המצב בקיבוץ, והשאנטי חולף לו.

"הקיבוץ במצב לא טוב", היא אומרת. "תהליך ההפרטה היה חשוב, אבל לא היה כאן חיבור בין הרצון, הכשרון והיכולת לבין התהליך. יש כאן מלחמות רבות הנוגעות לדפוסי חשיבה, כי עדיין חושבים שכמו פעם, ההנהלה קובעת ומודיעה לעדר מה לעשות, אבל העדר הוא לא אותו העדר ועובדה – הדברים שההנהלה מביאה נופלים בהצבעות".

בכל הנוגע לתהליך השיוך, היא חושבת שלא נעשתה עבודה יסודית. "דברים אופציונליים לא נבדקו עד הסוף, לא נבדקו אפשרויות בנייה אחרות, כמו בנייה לגובה ובכלל, צריך לבדוק היטב האם תהליך השיוך עדיין ריאלי במחירים של היום".

היא כועסת בעיקר על מה שקרה למושג "ערבות הדדית" לפי תפיסתה. "זה הפך להיות משהו ציני, כי בשם הערבות וכדי לספק את האינטרסים של קבוצה מסויימת, אני נדרשת להקריב את כל מה שיש לי, להפוך בעצם לנזקקת ואם לתמצת – לתרום את גופתי למדע בעודני בחיים", היא מדגישה. "עיני אינה צרה באיש, אני שמחה עבור כל מי שיש לו אבל יש כאן הונאה ואי-שקיפות ותהליך, שבעיקר בחלופת האגודה, הוא לא ישים בעיניי. מותר גם לחזור אחורה ולבדוק שוב תהליכים והחלטות שהתקבלו פה".

ומצד שני? "למרות המאבקים וחילוקי הדעות, אני חושבת שיש כאן מאמץ גדול לשמור על המקום ועל הקהילה, על החינוך, התרבות וכל עוד נמשיך לשמור על זה, אני אופטימית לגבי עתיד הקהילה. גם מתוך המאבקים צריך להביא את הנקודות החזקות שלנו, בכל הגילאים כי זו המהות. יהיו זעזועים רבים בדרך ולא תהיה ברירה, אלא למצוא איזון, לשנות את אופי ניהול הקהילה כי לא נתנו פה את הדעת מספיק – איזה סוג הנהלה רוצים כאן? ואני מאמינה שכך אפשר יהיה לסלול דרך לעתיד הקיבוץ".

ממשיכים עוד לדבר והיא מספרת את הסיפור המופלא על תהליך האימוץ שלה, במסגרתו הפכה בגיל תשעה חודשים "לילדה התימנייה היחידה בקיבוץ אוסטרו-הונגרי" ומדברים גם על עוד נושאים רבים אחרים ואז כבר מאוחר. קשה אמנם לצאת מהענן הזה של יערת הדבש, אבל צריך ללכת לישון. בדרך החוצה, אני לוקח איתי לדרך קצת שקט בכיסים.