פרויקט קו מקורות וכביש דרומי – בעקבות הכעס הכפול שלי, בוועדת תכנון ובמועצת הקיבוץ.

הסכנה בעבודה בין קו המתח הגבוה שלנו לבין שלושה קווים של חברת החשמל והפחד מהתחשמלות של עובדים!

שפיכת כמות גדולה ומוגזמת של בטון, מחריבה את התשתיות ולא מאפשרת גישה לתיקון.

הדרישה לפקח על תשתיות החשמל נמחקה ע"י יוני ארי בזלזול, בטענה שהוא קבע כבר מפקח. למזלנו, לא קיבלתי את זה מתוך דאגה לכך שקבלן חיצוני יזלזל ויפגע בקו הזנת החשמל לקיבוץ ואכן חלום הזוועות שלי התגשם והיה קרוב מאוד להתחשמלות ומוות.

בינתיים פגעו בכבל שלוש פעמים. התיקונים נמשכו בכל פעם עד חצות. תוך כדי ניתוק חשמל והפעלת גנראטור. מעבר להוצאה הכספית הגדולה (מעל 30,000 ₪) התיקון לא היה מוצלח וצריך לחפור לתיקון חוזר.

בכל הבלגן מצאתי את עצמי לבד. יוני וסיזל היו בחו"ל. הקשר הטוב עם סיזל שהשאיר לי מספר טלפון ואפשר לי להתקשר, לדווח ולהתייעץ. הפיקוח והתיאום של חזי מול הקבלן ומול החברים מצוין. כולל הדרישה להחזיר את הדרכים לתנועת רכבים לנגישות לבתים ולפחי האשפה.

אבל – התכנון לא ראה את הנזק בשפיכת כמות מוגזמת של בטון המפריעה לשיקום וסלילת הכביש והחניות ועדיין נשאר החשש בסלילת הכביש והחניות ללא פיקוח מקצועי.

מבחינת החשמל – הורדנו את עמודי התאורה כדי לאפשר את הכניסה לעבודה. איתרנו וסימנו את קווי המתח הגבוה שלנו ושל חברת החשמל והכנו תכנון וכתב כמויות לתאורה ותשתית תקשורת. הפריע לי שבישיבת המועצה נרשם 390,000 ₪ לתאורה ללא הזכרת התקשורת שעלותה למעלה ממחצית ההשקעה.

לפני לילה נוסף (שישי, 1 באוגוסט 2025) של פיצוץ מים של קו מקורות, שהסכימו להיכנס לתיקון רק אחרי שזיהיתי להם את קווי החשמל מתח גבוה שלנו ושל חברת החשמל שלא הסכימו להגיע ורק הבהירו שכל פגיעה בקו = קנס של 100,000 ₪. לילה טוב עם פיקוח.

ועכשיו הגפרור שכמעט שרף את המתבן כולו

נסיון הדחת המנהל העסקי ע"י ועד ההנהלה: סיזל הוא היחיד שמחפש לקדם את הקיבוץ לעסקים מניבים ומוציא אותנו מהבוץ והקבעון של לא להחליט ולא לעשות.

הוא נבחר ע"י מועצת הקיבוץ ולכן נכון היה שבקשת ההנהלה, שלא להאריך לקדנציה שניה, תגיע קודם לדיון והצבעה במועצה וכך נעשה לאור בקשת מנהלי ענפי העסקים. כנראה שהחום והשנאה בארץ הגיעו גם אלינו וכמעט הדליקו את הקש שבראשינו.

ותגובה לכתבה על הוועדה הכלכלית בעלון הקודם

הוועדה הכלכלית פועלת כוועדת כספים ולכן מרוצה מאוד מדורון מנהל הכספים. סיזל מנהל עסקי ובעסקים חולמים ויוזמים, לוקחים סיכונים וסיכויים. כך קמה "המחלבה הקטנה", הגדלת המערכות ליצור החשמל, הסדרת שימושים מול רמ"י ועוד ועוד.

כל פרויקט מורכב מבעיות טכניות ותקלות רבות שלא נצפות מראש וידוע לכל "תוכניות שנעשות למטה ואלוהים צוחק מלמעלה". 

הפרויקטים הסולאריים א' ו-ב' תוכננו בהתאם לתקציב. בהמשך הייתה ירידה בעלות הפאנלים והחלטנו להגדיל את המערכת ב 30% כשהתוצאות הכלכליות מצוינות. סולארי ג' היה אמור כבר לפעול, רק שאנשי הכספים ראו חריגות מהתכנון, בדקו ובדקו עד שחח"י איימו לסגור את המכסה ויצאנו למרות אי-הוודאות.

לדעתי צריך את שניהם, את היוזמים והחולמים ואת ניהול הכספים שידעו לשלוט בחלום ולהגשימו בהצלחה.

לכל ידידי חברי הוועדה הכלכלית, שקצת הלכו לאיבוד: תחזרו לעסוק ביזמות לפיתוח כלכלי ולא בריבים שהופכים אתכם לוועדה קילקולית, שמהלכת אימים ומאבדת את הצפון והמצפון, במכתבים ושכנועים בלילות ובימים. בהנהלה מפחדים, במועצה מפחדים וזה יגיע לכלל החברים כשנאבד את כלל הנכסים, בשכנוע שאנחנו צודקים.

אז מה אכפת לך, חשמלאי שעבר 70? ומה כל כך חשוב שמביא אותך לאבד בריאות? החשמל כמפעל חיים והקיבוץ – גבעת חיים איחוד.

כתב והשלים אלכס החשמלאי.

לאחר שבוע של מלחמה מול איראן שלמרות כל ההתראות תפסה אותנו מנומנמים באותו בוקר יום שישי, 13 ביוני, פניתי לאלדד ורדי, יו"ר צח"י (צוות חירום ישובי) הטרי אצלנו.

הצוות המורחב נפגש מדי ערב לדון ולהחליט על פעולות נדרשות על רקע המצב כפי שידוע מפיקוד העורף והמיגון הזמין לנו כאן. מלבד אלדד ורדי כולל הצוות את יוני ארי, מנהל הקהילה, ליאורה רופמן, יו"ר הקיבוץ, גילת שניר, אמיתי לביא, שרון בר-שלום, גיא פיינברג, דודו לנג, יעל חילי, אנטה, אביגיל קולייר והיידי עפרון.

הם קובעים מה ניתן וצריך לעשות כאן כדי להבטיח את המיגון והבטחון המקסימאלי ליותר מ-1,200 ילדים, חברים, תושבים ועובדים זרים ואיך להעביר את המסרים, תוך היצמדות להנחיות פיקוד העורף והנתונים הספציפיים לנו.

לדברי אלדד, יש להם מנדט להקשיח עמדות בנושאים מסוימים ולהתגמש באחרים. כך, למשל, בפתיחה זמנית של המעדנייה וקיום מסגרות חינוכיות לא פורמאליות, כחלק מההגמשה ולעומת זאת, גישה קשוחה יותר בהפעלת הבריכה. לפעילויות מסויימות מחפשים אלטרנטיבות במקום ממוגן העומד בדרישות.

שאלתי את אלדד מה תפקיד צח"י מעבר ליישום הנחיות פיקוד העורף. "תפקידנו הוא לקחת את הבעיות העולות מהשטח ומהנסיבות, בתחום המיגון והפעילות השוטפת בקיבוץ, ולתת מענים אופטימליים ואמינים על פי הצרכים העולים מהשטח ובהתאם למה שזמין כעת", הוא מסביר. "למשל, 13 המקלטים הנמצאים במצב שונה במקומות שונים בקיבוץ. חלקם משמשים באופן שוטף לצרכים אחרים, כמו המועדון הסגול, חדר-הכושר בבריכה ו'מקלט ממי' לעומת מקלטים אחרים שהיו במצב סביר, אך הוכנסו לשימוש רק עם תחילת מתקפת הטילים האיראנית. בחלק מהמקלטים יש שירותים ומיזוג אוויר ובאחרים יש מאווררים ושירותים לא תקינים. המשותף לכולם הוא המיגון הפיזי, זמינות של חשמל, מים, תקשורת (טלפון) Wi-Fi, אינטרנט ולפחות אוורור. השירותים לא ניתנים להשמשה ללא השקעה משמעותית וכאמור לא הותקנו מזגנים. אלה נושאים שהנהלת הקיבוץ הייתה ועדיין מודעת להם ולכן החליטה להקצות סכום לרכישה והתקנה של מזגנים".

לקראת הראיון ביקרתי בכמה מקלטים, מצאתי את חלקם במצב טוב ואחרים – שמישים לצרכי הציבור, אך פחות נוחים. לדברי אלדד, ציבור המשתמשים במקלטים עוזר מאוד ומביא ציוד מגוון שעוזר לשהייה בהם. 

לשאלתי על אפקטיביות הגורמים בקיבוץ בנסיבות הנוכחיות, אלדד מציין את הזמינות והתגובה המהירה של כל הגורמים ובמיוחד את החשמליה בראשות אמיתי לביא ושל שרון בר-שלום בנושא המקלטים. בעיות שעלו והצוות הפנה אליהן, טופלו במידת האפשר במהירות ובמסירות.

הוא מצביע על התפוסה הגבוהה במקלטים והשהות הארוכה בהם שלא הייתה בעבר. השינה במקלטים היא תופעה חדשה, כך שהמקלטים והממ"דים הציבוריים, מלאים ונותנים תחושת צפיפות שלא הכרנו עד כה. בגנים, למשל, הממ"דים מספיקים לילדי הגן והצוות אך לא למשפחות שלמות הנאלצות להשתמש בהם בעיקר בלילות ללא מיגון חלופי.

כחבר (בזום) בצוות מנהלי צח"י במועצה האיזורית עמק-חפר, נחשף אלדד למצב המקלטים  בעיקר במושבים ולדבריו מצבנו טוב בהרבה מבחינת המוכנות. זה לא אמור להרגיע ועדיין יש מקום לשיפורים, שהצוות עושה עד כמה שניתן בזמן אמת.

שאלתי על ההמלצות העיקריות שלו.

"חייבים להוריד את אפליקציית פיקוד העורף ולהישמע בקפדנות להוראות המתקבלות שם ובתקשורת הפורמלית", מדגיש אלדד. "יש לשים לב לשכנים ולאוכלוסיות מיוחדות ולעזור במידת האפשר. כמו כן, ניתן כמובן להיעזר בצוות צח"י בכל נושא הקשור במיגון והתנהלות כאן".

לאחר שראיתי את מימדי הטיל שנפל בשדותינו, אני שואל את אלדד האם ומה ניתן לעשות כדי להתמגן מפני דבר כזה. "אם חלק כזה של טיל נופל על בית, הוא הורס אותו וזה ממחיש את גודל הסכנה למי שלא נכנס למקום ממוגן, לא כל-שכן, אלה שנשארים בחוץ לצפות ביירוטים". הוא חוזר ומדגיש כי אין לגעת ולהתקרב לחלק של טיל או שבר יירוט וחייבים לדווח לצח"י, לגיא או לדודו על כך. אסור להתפשר על ההנחיות ויש להישאר במרחב הממוגן עד אישור היציאה של פיקוד העורף.

ב"נוה-נועם" אין ממ"דים או מקלט קרוב, ונמצאים שם אנשים שקשה להעביר למקלט. מה עושים איתם? "הנוהל הוא להעביר אותם למסדרון בו אינם חשופים לחלונות. ברור שזה לא מצב רצוי אך הוא ידוע למוסדות הקיבוץ כבר שנים רבות. פתרון לבעיה אקוטית זו אינו זמין כעת".

צח"י פועל בשלושה מצבים: "שגרה", "שגרת-חירום" בה אנחנו נמצאים כעת ומצב הקיצון "חירום" (נפילת טיל, רעידת אדמה וכדומה) שבו מופעל חמ"ל. בצוות חמ"ל משתתפים מתנדבים מהקיבוץ המוקפצים בעת הצורך מהחמ"ל המשמש לתכלול המצב מול מספר גורמים כגון המועצה, המשטרה והצבא, כיבוי-אש ומד"א, משמר-הגבול ומול ישובים שכנים. כמובן שהם עובדים גם מול הציבור, גורמי הבטחון והרפואה ובעלי תפקידים בקיבוץ. אלדד מציין את רוח ההתנדבות, כאשר מייד עם הפניה לציבור נענו כ-10 חברים להצטרף לחמ"ל צוות החירום היישובי.

כרכז לשעבר של צוות החירום להתמודדות עם הקורונה כאן, אלדד מדגיש כי ההבדלים בין המצב בקורונה למצב הנוכחי, הם משמעותיים מאוד. אז היו הוראות ברורות של הרשויות והממסד ולאי עמידה בהוראות ובמגבלות הייתה השפעה על מספר גדול של אנשים אך כיום, באופן מובהק יותר, האחריות היא אישית ומשפחתית של הציבור לקיים את הכללים.

"אני מבקש להודות לכל מי שלוקח חלק במאמץ לשמור על בטחון ובריאות הציבור לאורך כל השנה ובפרט במצב בו אנו נמצאים כיום. תודה ליניב אופיר על שנים רבות של עשייה". 

בואו נקווה שלא נזדקק לצוות פעיל זה בימים, שבועות, חודשים והשנים הקרובות. שהמלחמה תסתיים בחזיתות איראן ובעזה ושכל החטופים יחזרו הביתה, מי למשפחתו ומי לקבורה בישראל ושכל הפצועים יחלימו בהקדם האפשרי. בינתיים, שמרו על ערנות ומלאו את ההוראות.

סע"ר (סיוע-עצמי-ראשוני) עמק-חפר הוא צוות מחלצים איזורי האמור לפעול במקרים של רעידת-אדמה או שטפון המחייבים חילוץ מהיר, אמין, מקצועי ומיומן.

צוותים כאלה הוקמו במקומות שונים בישראל, מתוך מחשבה שאם תתרחש קטסטרופה שכזו, יגיעו הצוותים הצה"ליים לרבי-קומות בערים הגדולות, אך לא לכאן. כידוע, בניינים בני קומה או שתיים עלולים גם הם לקרוס על יושביהם במקרה של רעידת אדמה חזקה והמענה  עד שלושה ימים לאחר האירוע, יכול להגיע רק בידי צוות מקומי.

הצוותים מחולקים לפי איזורי עמק-חפר ומורכבים מאנשי מקצוע, כגון מהנדסים המחליטים אם ואיך ניתן להיכנס למבנה, אנשי קונסטרוקציה, עזרה ראשונה, תקשורת, חשמלאים ואחרים האמורים לספק פתרונות מקצועיים בטווח הקצר והקריטי לאחר הרעידה.

אחד מאנשי הצוות אמור להיות אחראי לסקר המנטר את מיקום האוכלוסייה באיזור האסון, היות ומידע על כל תושב הוא קריטי בזמן אמת.

אריק סיוון וארי כהן-לנג התנדבו לצוות הנ"ל לפני מספר שנים, אך הקורונה קטעה את ההכנות להקמת, גיבוש והדרכת הצוות של עמק-חפר שהיוזמה להקמתו באה בעיקר משני תושבים.

הראשון היה עמיר מאליכין, בוגר יחידת החילוץ של צה"ל שהחל את מהלך ההקמה של היחידה באיזור. נערכו מספר מפגשים במתכונת מצומצמת, כאשר היחידה אמורה להיות חלק מצח"י (צוות-חירום-ישובי) ולהתמקצע בתחום תוצאות אסונות טבע.

בשנת 2021, נכנס לנושא בחור בשם עידו, שהכניס נפח לפעילות בנושא ולצד גיוס מתנדבים, דאג גם לקידום הנושא במועצה ולהדרכת המתנדבים. הוא וידא כי מבחינה ארגונית יהיה הצוות תחת פיקוד קב"ט עמק-חפר והנושא תוקצב וקודם בהתאם. כעת יש בעמק כ-40 מתנדבים ומנסים לגייס נוספים.

עד כה כללו ההדרכות עזרה-ראשונה, פינוי נפגעים באתר הרס שהוקם לצורך העניין במתחם "נעורים" וגם באתר ההרס של צה"ל שהוא גדול ומורכב הרבה יותר.

באימונים מדומים הנפגעים באמצעות בובות בגודל אנושי, תוך מתן דגש על אופן הפינוי, בטיחות, סדר העדיפויות בפעולות והשלמתן. אם ניתן להקיש משהו מרעידות אדמה קודמות שהיו באזורנו, ניתן להניח שתכיפות אירועים כאלה היא בסדר גודל של אחת לכמאה שנים.

אריק סיון, שהשתתף כבר בעבר במשלחת חילוץ בחו"ל, מספר: "התנדבתי בתגובה לקול-קורא למתנדבים ומתוך רצון לתרום לקהילה והנחה שאני יכול לסייע בתחום, אם יהיה צורך. ניסיתי להניע אנשים אחרים להצטרף לארי כהן- לנג ואלי, אך בינתיים ללא הצלחה ובצעדת עמק-חפר יהיה דוכן לקידום העניין. קיבלנו ציוד בסיסי ונקבל ערכת חילוץ שתהיה ברכב, כולל עזרה-ראשונה ופריטים אחרים. יש עגלת חילוץ אחת בעמק חפר והמועצה בדרך לעגלה נוספת. המועצה גם תקצבה את הנושא ויש מי שמקדם את העניין במסירות. מתוכננות השתלמויות נוספות, כולל חילוץ משטפונות כמו שהיה בבת-חפר.

המועצה ואנחנו מחפשים מתנדבים נוספים, עם עדיפות לפרמדיקים, מהנדסים ועוד, אך כל מי שמעונין.ת מוזמן.ת לפנות למועצה בטלפון 050-4556151, לעידו מוזר 054-4416563 לארי לנג-כהן או לאריק סיוון".

ערב חשיפה למתנדבים יתקיים ביום רביעי, 19 באפריל ויש לציין כי ייצוג הקיבוצים בצוות הוא קטן מאוד. אריק מסיים באומרו שכמובן עדיף שלא נצטרך להיכנס לפעולת הצלה, אך אם חס-וחלילה יהיה צורך, לפחות יהיו מספר אנשים מיומנים ומצוידים בקיבוץ, למקרה של רעידת אדמה בה ינותקו כבישים ויהיה צורך להסתמך על כוחות מקומיים.

אם משווים לרעידת אדמה או למתקפת טילים, אז היה קצת יותר זמן להתארגן. הפער הגדול ביותר שהיה בתחילת הדרך היה הידע. מה העקרונות להתמודדות? איך האירוע הזה ישפיע ובמה נצטרך לטפל? סגרנו פערים תוך כיומיים ודאגתי שכל הזמן נצפה ונקדים את החלטות המדינה.

מסיכות קורונה, תפירת בית

הצוות בנוי על בעלי התפקידים בקיבוץ ואליהם מוסיפים מתנדבים שונים לפי האירוע, גם בניהול וגם בפעילויות. ציון ואני מביאים נסיון בניהול מבצעי ופרויקטלי שאיפשר לנו להרים תהליכים מורכבים ביותר תוך ימים ספורים".

מה הם התחומים המאתגרים ביותר בפעילות הצוות?

"בבסיסו, האירוע פשוט לטיפול: התרחקות והיגיינה. ברגע שגזרנו את ההשלכות, הבנו בדיוק מה צריך לעשות. הבעיה היא, שהבנו גם שאנחנו במרוץ נגד זמן לא ידוע וזה אומר שכל משימה צריכה להיות מוכנה מחר, מקסימום מחרתיים. אבל זו בדיוק המהות של צח"י ועל הגישה הזו דווקא עבדנו רבות.

דבר חשוב ומאתגר נוסף בו עסקנו רבות בכל השנים, הוא הקשר עם התושבים. מבחינה זו, הקורונה אינה שונה מרעידת אדמה או מדליפת אמוניה. הציבור צריך עזרה, הוא צריך שקיפות, מידע, בטחון אישי ואפשרות לחזור לשגרה ככל הניתן. זה חלק עצום מהפעילות שלנו, במיוחד באירוע הזה.

משתנה נוסף שהסתבר כמורכב מאוד, הוא נושא "ההדבקות בדיעבד", המצב שבו אתה מבין שאירועים שקרו לפני ימים רבים על-ידי נשא אחד, משפיעים בצורה דרמטית על החלטות ומעשים היום, למשל בידוד אנשים או סגירת כלבולית. תובנה זו הובילה אותנו להיערכויות מורכבות מאוד שלא חשבנו עליהן בתחילת הדרך. הקמנו מערך שלם בתור תת צוות בצח"י ייעודי להתמודדות עם אירוע של הודעה על נדבק (המדינה עוד נאבקת בקושי הזה)".

איך אתה מסכם בינתיים את התנהגות הציבור כאן?

"אני מעדיף לעסוק פחות בציונים. יש איזו תפיסה כאילו הציבור מתאמץ בשביל המדינה או בשביל צח"י. המלחמה הזו היא לגמרי ברמת הפרט הבודד כשאדם אחד מדביק אדם אחר. הכל מתמצה ב: אם אני נשא, אז כמה אנשים אדביק, אפס, אחד או 30 ואם אני לא נשא, האם אוכל להתנהל נכון בלי שנשאים ידביקו אותי. קח את זה ותכפיל בשמונה מיליון. עובדתית, לא ידוע לנו על נדבקים בקיבוץ. זה לא אומר שאין פה אנשים שנדבקו ואינם נשאים כרגע או שכבר החלימו ואינם מדבקים יותר".

כמה מילים לציבור?

"המגיפה מתנהגת בדיוק לפי הגרפים הסינים שהיו חומר הלימוד שלנו בתחילת הפעילות לפני חמישה שבועות. המדינה מאפשרת עכשיו פעילויות בדיוק לפי הספר, כמות ההדבקות גדלה וזה חלק מהתהליך. זו כמות קטנה מדי בכדי להוות "הדבקת עדר" אבל אם לא יזהרו, היא יכולה להיות מספיק גדולה ולצאת לגמרי משליטה. זה מצב קלאסי של נסיון לבקר תהליך עם משתנים לא ידועים, שאת חלקם אתה מגלה באיחור של שבועיים. רענן כתב יפה בעלון האינטרנטי ואני ממליץ מאוד לקרוא אותו.

יש קיבוצים שהלכו הרבה יותר רחוק: סגרו את הקיבוץ, הפסיקו את עבודת החברים בחוץ, סגרו את חדר האוכל ואת המרכולית. אנחנו לא שם, ואני חושב שגם הם יבינו שהגזימו".

ציון נואמה סיים לאחרונה שני תפקידים, כראש צח"י וכמוביל תהליך השיוך. בשיחה איתו הוא מספר על האתגרים בשני התפקידים, על העשייה ועל התקווה לראות בנים רבים בונים כאן את ביתם

שעת ערב חורפית וצדו הצפוני של חדר האוכל חשוך. רק דלת פתוחה אחת, זורקת ריבוע של אור. אני מתקרב ורואה את ציון קוטף עלים לתה. עוד נדבר על התה הזה בהמשך הכתבה.

אנחנו נכנסים אל חמ"ל צח"י, המקום שאמור לשמש כמפקדה בעת אירוע חירום. זה קצת רחוק מהבור בקרייה אבל על הקיר פרוסים תצלומי אוויר, מסכים על הקיר שממול ובחוץ, כאמור, אספקה שוטפת של צמחים לתה. את זה, למשל, אין בבור בקרייה.

ציון, שיהיה בן 50 השנה, מתיישב מולי ואנחנו מתחילים מההתחלה. "אני נמצא יותר שנים מהחיים שלי בקיבוץ מאשר בקרית אונו שם נולדתי וגדלתי", הוא משחזר. "אני מכיר את מור מהצבא והגעתי הנה עוד כשיענקל'ה היה מזכיר. אני עד כדי כך אוהב את הקיבוץ ומרגיש מחובר, שבפגישה שהייתה לי לפני כמה זמן, הצגתי עצמי 'אני ציון, בן קיבוץ' ורק אח"כ תפסתי את עצמי ותיקנתי".

הוא מספר שמעולם לא חשב שיגור בקיבוץ, ורק המפגש עם קיבוצניקים בצבא, פתח לו את הכיוון. "החברים בצוות שלי ובכלל החברים הטובים שלי ביחידה היו מקיבוצים, כך התחלתי להיחשף אבל אף פעם לא חשבתי שאתאהב ואוהב את דרך החיים הזו. זה בדיוק מה שמתאים לי ומה שהייתי מאחל לעצמי".

בחדר של צח"י

הוא ומור גרו כמה שנים בחרב לאת ואז עברו לקיבוץ. "עד שהשתחררתי, לא הייתי מעורב כמעט בענייני הקיבוץ משום שהזמן הפנוי שלי היה בעיקר בשבתות", הוא אומר. "בסביבות 2014, לקראת השחרור, התפנה לי זמן ואייל ניסן הציע שאחליף את יניב אופיר כראש צוות צח"י ולמרות שלא ידעתי במה זה כרוך, נעניתי להצעה".

יש שני פירושים לראשי התיבות צח"י. "צוות חירום יישובי, או, כמו שאני מעדיף, צוות חוסן יישובי", מסביר ציון. "מדובר בצוות של כ-15 אנשים שכל אחד מהם אחראי על תחום כמו חינוך, דוברות, תשתיות, בריאות ורווחה, לוגיסטיקה וכו'. הצוות אמור לתת מענה לאירוע שאינו בהכרח בטחוני, אלא אירוע חירום כמו רעידת אדמה, הפסקת חשמל ארוכה או שריפה גדולה. היכולת לשמור על רציפות תפקודית בעת אירוע חירום ולאחריו, עוזרת לצאת לא רק מחוזקים, אלא גם מחוסנים מפני טראומה".  החדר בו אנו יושבים, גם הוא תוצאה של כניסתו לתפקיד. "הקמנו חדר צח"י. הרעיון היה עוד של יניב ואני מימשתי עם כניסתי לתפקיד. בנינו שיטות עבודה, דרך קבלת החלטות בתנאי אי ודאות, תרגלנו תרחישים, מקרים ותגובות. יש פה מערכות תקשורת וחשמל עצמאיות , ותרשימי זרימה לאירועים שונים". וכמובן גם צמחי תה, למרות שעד רגע זה עדיין לא שתינו תה. עוד נחזור לכך. לאחרונה סיים ציון את תפקידו כראש צח"י, תפקיד שעשה בהתנדבות. "אני מאמין שצריך אנרגיה חדשה", הוא מסביר. "זה תפקיד חשוב מאוד והצוות נועד לתת טיפול מקיף לקיבוץ בעת הצורך ולכן הוא צוות מגוון מאוד. חשוב מאוד להמשיך וחשוב מאוד שמישהו מהקיבוץ יעשה זאת".

על האינטרס שלי

במקביל לתפקידו כראש צח"י, קפץ ציון לבריכה (ויש שיאמרו ביצה) עמוקה יותר. "בשנת 2016 התבקשתי לרכז את  עבודת צוות השיוך הראשון שהחל להוביל את התהליך", הוא נזכר. " הכל התחיל כשרצינו להתקדם עם שכונה ג' והבנו שזה לא ילך בלי להתקדם בשיוך. אני חייב להודות שחשבתי שזה יימשך כמה חודשים, מציגים המלצות, בוחרים חלופה וממשיכים הלאה. לא דמיינתי שיהיה תהליך כל כך ארוך ומורכב. מצד שני, מדובר בתהליך הכרחי כדי לאפשר לכמה שיותר בנים לבנות כאן".

פעילותו בצוות השיוך העלתה אותו "על הכוונת" של מספר חברי קיבוץ, שלא יכולים היו להאמין שהוא משקיע כל כך הרבה בנושא, מבלי שיהיה לו אינטרס אישי. כשאני שואל את ציון על כך, הוא נושם כמה נשימות וגם כשהוא עונה, אני רואה שהוא שוקל מילים.

"לא מזמן שוחחתי עם חבר מכאן והוא שאל אותי בדיוק את השאלה הזו – מה האינטרס שלך בתהליך? אז האינטרס שלי הוא שכמה שיותר בני קיבוץ ומשפחותיהם יצליחו לבנות בית בקיבוץ וליהנות מההטבה המוצעת מבלי לפגוע בזכויות שהוקנו לחברים, שייהנו ממנה כמה שיותר אנשים וזה מה שמנחה אותי", מנסח ציון. "תהליך השיוך החל בגלל שכונה ג' וזו המטרה הראשונה – הקליטה ולא השיוך. כדי להגשים את שכונה ג' במחיר כזה שבנים רבים יוכלו לבנות, צריך להתקדם בשיוך למרות שאני לא יודע בוודאות אם נגיע בסוף לשיוך, אבל ההתקדמות תאפשר לתושבי שכונה ג' לגדר את הסיכון למשהו הגיוני".

ציון אומר שלדעתו חייבים להתקדם בתהליך. כך הוא גם פעל. "התהליך היה שקוף לחלוטין, הכל נאמר, נכתב, הוסבר ואף עלה לאתר. להגיד על תהליך כזה שהוא אגרסיבי ומתבצע כמחטף כוחני, לדעתי זה לא רציני וחוטא לאמת". המציאות חשבה אחרת ושלוש הצבעות בנושא לא עברו. "בהצבעה הראשונה היו חסרים לנו שלושה קולות", הוא מזכיר. "אני לא רואה בתוצאות כשלון משום שהתהליך שעשינו פה לפני ההצבעות הביא אותנו למצב בו היינו ממש במרחק נגיעה מאישור המהלך ואני מאמין שהוא קירב אותנו מאוד למטרה. צריך לנסות ולהבין מה עוד צריך לעשות על-מנת שהתהליך יעבור בהצבעה הבאה. באופן אישי החלטתי לסיים את תפקידי כאחראי על תהליך השיוך משום שיתכן ואני מהווה 'סדין אדום' עבור מספר קטן של אנשים ואולי עדיף שמישהו חיצוני יקח על עצמו את העניין וכך נוכל לנטרל התנגדויות על בסיס אישי. מזכיר שבכל מקרה, עד סוף 2021 (תום הסדר הביניים) הקיבוץ צריך לבחור בחלופת שיוך כדי שנוכל לגדר את הסיכון לבנים הבונים בשכונה ג'".

המקום והאנשים בו

המים הרותחים שהיו מיועדים לתה כבר הצטננו ואני שואל את ציון מה גילה על הקיבוץ ואנשיו בשני התפקידים הללו. "גיליתי שיש פה אנשים שאכפת להם, שרוצים לתרום מהידע והנסיון שלהם כדי שלכולנו יהיה טוב יותר, מבלי שיהיה להם אינטרס אישי", הוא אומר. "באופן עקבי, 75 אחוזים רואים גם את האינטרס הציבורי ומצליחים להתעלות מעל האינטרס האישי. לצד זאת, יש חברים בקיבוץ שלא מסוגלים להתעלות מעל האינטרס האישי הצר והתוצאה היא שהם מצביעים נגד ההתקדמות בתהליך השיוך בגלל מניעים שלא תמיד קשורים לשיוך. מפריע לי, לא פעם, שהרוב הדומם לא יוצא מספיק מאדישותו ולא עושה מספיק כדי שישמעו אותו. כך הוא נותן לאותן קבוצות קטנות להשתלט על השיח ונוצרת אווירה עכורה".

הוא מספר שבאופן אישי ופרטי רבים ניגשים לעודד, לפרגן ולהגיד תודה. "זה לא מספיק. תמיכה ציבורית בתהליך צריכה לבוא בקול רם. אשמח לראות עוד אנשים מעורבים, תחושת שייכות נבנית מעשייה, אתה תורם ונתרם". לכל אורך הראיון, אי אפשר להחמיץ את העובדה שהוא אוהב את הקיבוץ וציון מסכים ומסכם. "הסיבה בגללה אני רוצה שיבנו כאן כמה שיותר, היא שגח"א הוא מקום שכייף לחיות בו. יש פה קהילה מדהימה ואני מאחל לכמה שיותר אנשים להיות חלק ממנו". כשאני קם, הצמחים שנקטפו בתחילת הראיון, מונחים עדיין על המדף. סיכמנו שאת התה נשתה בפגישה הבאה.

אילן אגוזי (71) מקיבוץ החותרים, אחראי כבר כשש שנים על נושאי הבטיחות בעבודה אצלנו, במקביל לכמה מפעלים וקיבוצים אחרים. בקשנו ממנו לספר קצת על עצמו ועל תחום העבודה שלו כאן.

הוא נשוי כבר 48 שנים ליהודית, אחות מיילדת לשעבר בבית החולים רמב"ם, אב לשישה ילדים (5 בנות ובן) וסב ל-13 נכדים. כמה מילדיו התחנכו ב"חוף הכרמל" עם חבר'ה מגבעת חיים.

שלמה: יש לגבעת חיים היסטוריה לא פשוטה בתחום הבטיחות; התאונה הקטלנית ב"גת" לפני עשרות שנים, ולאחרונה, התאונה הקטלנית בגד"ש, בה נהרג עובד הענף בנסיעה על טרקטור. רקע נוסף הוא תאונות קטלניות באתרי בניה בארץ עליהן אנחנו שומעים חדשות לבקרים.

אז ראשית, מה אתה עושה במסגרת עבודתך אצלנו?

בגדול, תפקידי לוודא שהעובדים יגיעו בשלום לעבודתם ויחזרו בשלום. "האויבת" הגדולה ביותר בתחום היא הגישה של "לי זה לא יקרה". אחת לשבוע כשאני מגיע לקיבוץ, אני עובר בכל הענפים ובאתרי הבניה והסלילה בקיבוץ ומוודא עמידה בכללי הבטיחות ודיווח על אירועי בטיחות במידה והיו כאלה. כשמדובר באתרי בניה, אני מוודא עמידה בתנאי בטיחות עליהם מתחייבים הקבלנים כחלק מחוזה העבודה שלהם בקיבוץ מול חזי, גם כשמדובר בבתי חברים העוברים שיפוץ או בניה מחדש. אני מדריך את הקבלן והוא אחראי להדריך את העובדים.

עם מי אתה עובד כאן?

אני נפגש באופן רצוף עם מנהלי ענפי הקהילה והייצור, לשמוע על בעיות בטיחות העולות ומורה להם איך להתמודד, במידת הצורך. כולל גם את החשמליה, הכלבו, מטבח וחדר אוכל, הבניין, המטעים והגד"ש. אם אני רואה עובדים באתרים ו/או על גגות ללא אישור או ציוד מתאים, אני מאלץ אותם לרדת ולוודא שהם קשורים עם ציוד מתאים ומתודרכים.

כל עובד מקבל הדרכת בטיחות אחת לשנה. עובדים חדשים מקבלים (או אמורים לקבל) הדרכת בטיחות לפני הכניסה לעבודה ממנהל הענף; זה כולל גם את העובדים התאילנדים. חברים ותושבים מדווחים לי על אירועי בטיחות או כשלים מסוגים שונים בתחום. אני מבצע הדרכות קבועות על עבודה בגובה. עד כה לא נאלצתי לפנות למנהלי הקהילה והעסקים במקרים של חוסר שיתוף פעולה מצד מנהלי העסקים. הגישה שלי היא לעבוד תוך שיתוף פעולה ולא "להוריד הנחתות", תלונות, מכתבים, איומים וחוזרים בכתב.

מה קורה עם עסקים המתנהלים בקיבוץ?

העסקים שלא בבעלות הקיבוץ אחראים על הבטיחות בהם שאינה בתחום אחריותי. חלקם נעזרים בשירותי; למשל, המוסכים הפועלים כאן. שלא כבעבר, היום יש מודעות גבוהה יותר לנושא הבטיחות ברמה של המנהלים ובדרך-כלל גם העובדים.

כל הקבלנים העובדים עם הקיבוץ בשטח הקיבוץ חותמים על מסמך בו הם לוקחים אחריות לנושא הבטיחות באתרי העבודה שלהם, על פי הסכם חוזי עם הקיבוץ. הבעיה היא באתרים שבהם יוזמים ומבצעים חברים פרטיים פרוייקטים של שיפוץ או בניה מחדש, בהם החבר צריך להחתים את הקבלן על אותו מסמך והם לא תמיד עושים זאת. היות והאתר הוא בשטח הקיבוץ והדירה עדיין בבעלות הקיבוץ, יש כאן בעיה שחייבים למצוא לה פתרון. החבר חייב להחתים את הקבלן על הטופס שעליו לקבל מהקיבוץ, כדי לשמור על העובדים, על האינטרס של הקיבוץ ועל עצמו.

מה היית ממליץ לחברים ולתושבים בנושא הבטיחות בבתים.

חייבים לבדוק את ממסר הפחת בארון החשמל. ההוראות הן לבדוק אחת לחודש, אך גם אם בודקים לעתים רחוקות יותר, חייבים לעשות זאת כדי לוודא שאם יש "קצר" לא מתחשמלים ורק לוח החשמל "נופל". תאונות רבות בבתים נובעות מהחלקה על רצפות ומדרגות רטובות, אותן ניתן למנוע באמצעות מודעות והקפדה. חייבים לשדרג את בתי הקשישים במעקה לאחיזה בשירותים ובמקלחת. הבטיחות בדרכים אמנם אינה בתחום אחריותי, אני רואה הורים רבים המחזיקים את ילדיהם הקטנים על ברכיהם בנהיגה בשטח הקיבוץ, תופעה המסכנת את ילדיהם בחוסר אחריות. תחום נוסף בו חל שיפור אך עדיין לא מספיק, הוא רכיבה על אופניים עם קסדות. ארועי פגיעת ראש בנפילה מאופניים עשויים להצטמצם משמעותית אם נקפיד גם על כך.

לסיום, אילן מבקש מכל אחת ואחד מאיתנו, לדווח לו על מפגעים בטיחותיים הקשורים בעבודה (לא בתעבורה):

טלפון/מסרונים ווואטסאפ: 052-4282003

דוא"ל: 18065@walla.com

ושנדע לשמור על עצמנו ועל סביבתנו.

הכל התחיל כשבוקר אחד, ערן התקשר לחבר שעובד איתו באינטל. השעה הייתה 9:30 והחבר היה בדרך לעבודה. "עכשיו יוצאים לעבודה?" שאלתי, הוא השיב שממש הרגע יצא מהכתה בה לימד בהתנדבות. אותו חבר סיפר לערן שבאינטל יש מערך של פרויקטים התנדבותיים, ושיש תוכנה הנקראת "סקרץ" שפותחה באוניברסיטת MIT המיועדת ללמד ילדים צעירים לתכנת. התוכנה מאד ויזואלית, והוא עצמו מלמד אותה ביקנעם.

ערן נדלק על הרעיון, כי מזה זמן רב הוא מחפש תחום בו יוכל להתנדב.

החיבור עם 'שפרירים' היה מתבקש. ערן נפגש עם מנהלת בית הספר (עופרה) ושאל אותה אם עבודה עם התוכנה יכולה לעניין אותה. היא התלהבה מהרעיון וחיברה אותו עם ענבל סמית – רכזת תקשוב בבית הספר.

ערן פנה לבעלים של חברת מפטגון הציג בפניהם את רעיון ההתנדבות. הרעיון התקבל בחום (האופיני ל-DNA של החברה). ההרתמות הייתה מיידית ומה שנשאר היה לתכנן את שלבי הפרויקט. ההענות כללה רכש עבור עמדות הלימוד: בקרים של סימנס, מיכלי מים, ברזים אוטומטים, משאבות ועוד, כאשר חלק מספקי הציוד של מפטגון התעקשו לספק את המוצרים ללא עלות כיוון שרצו להיות שותפים בפרויקט. בנוסף, אנשי מפטגון התגיסו גם לטובת תכנון והרכבת העמדות שמתפקדות היום בכתה. כמו כן, ערן מלמד כל יום חמישי שעתיים ראשונות וגם זה על הפנקס הנדיב של חברת "מפטגון".

חשוב לציין שהרבה גורמים שערן יצר עמם קשר התרגשו מהרעיון ופתחו את הלב והכיס "דבר שמאד ריגש גם אותי" אומר ערן.

קהל היעד בפרויקט, הם עשרה תלמידי כיתות י"א-י"ב במגמת התקשוב שאותה מרכזת ענבל.

ערן מסביר שהעבודה עם הילדים חשובה, כי זה יכול לפתוח בפניהם חלון הזדמנויות ללמוד תחום שיאפשר להם לעסוק בו בעתיד. בסוף הפרויקט הם יקבלו תעודות, מה שיכול לתת להם קרש קפיצה לחיים, ובעיקר להחדיר להם את האמונה בעצמם.

הוא מספר בחיוך "לשיעור הראשון הגעתי עם קופסת ריטלין. שמתי אותה על השולחן וסיפרתי להם את הסיפור האישי שלי (שלמדתי בבית ספר מיוחד) ושידעו שהם אינטליגנטים, וזה שהם לא לומדים בבית ספר רגיל, לא מגדיר אותם… והשמיים הם הגבול מבחינתם".

ערן מגיע לשיעורים בימי חמישי בבוקר, וביום רביעי, ערב לפני, הוא נפגש עם ענבל לארגן ולהכין את המקום. במהלך השבוע הוא מתכנן את מערכי השיעור.

"הפגישות עם הילדים תמיד מרגשות" אומר ערן, ולעיתים אף מאתגרות.

ועוד בנימה אישית –

אולי לא כולם יודעים, אבל דמויות הילדים ה"מקשטות" את הקיבוץ, הם פרי יוזמה של ערן שנתקל בדמויות דומות במהלך נסיעותיו בארץ.

הרעיון מצא חן בעיניו כדרך להגברת ערנות של נהגים באזורים רגישים, ולכן הציע לצוות זהב"י להשתתף בביצוע בקיבוץ. הרעיון אומץ בברכה והצוות נרתם למימושו. אחרי הניסיון המוצלח בגבעת חיים, פונים לערן מישובים רבים שיעזור להם בהפקה דומה.

תודה ערן, שגם בעזרתך, אולי ילדנו יצליחו לחצות כבישים בבטחה. אתה פרויקטור ענק ואדם עם חזון שמצליח להגשים חלומות. בורכנו שיש בקהילה שלנו אנשים אכפתיים ואיכותיים כמוך.

————————-

ענבל סמית:

בחוויית התלמידים בכיתה, ערן מדהים, יש לו חיבור נהדר אליהם (מתבזבז בהיי-טק, הוא מורה בנשמה), מאתגר אותם, מביא המון מקצוענות ורלוונטיות לשיעורים, משקיע ברמות שקשה לתאר – בנה מכשירים להמחשה, השיג תרומות לציוד ותוכנות, פותר כל בעיה טכנית בדרך, מפתח חומרי למידה ועזרים, והכל – ברוגע, בנועם, פשוט קסם של אדם. אני שמחה שבזכות ההתנדבות של ערן ב'שפרירים' זכיתי להכיר אותו מקרוב.  מנצלת את ההזדמנות להודות לך ערן, על כל מה שאתה מביא איתך לכיתה, על הרגישות, הקסם האישי, ההתלהבות, המקצוענות, על כך שאתה מאפשר לתלמידים לגלות שהשמים הם הגבול, שלקויות למידה הן לא חסם בחיים, שגם אם הדרך יותר קשה, אפשר להגיע הכי רחוק.

הגענו למצב של שיפוצים ושיפורים בביתנו "העתיק", רואים בכל מקום, בתי-מגורים משופצים, גנים ופעוטונים משנים מראה…

את הכביש הראשי אפילו משפרים, את מרפאת-השיניים שינו, ממש יפה וטוב!

רק מה?

לי מאוד מפריע דבר אחד, שבו לא מטפלים כבר שנים, וזה מה שיש – זה מה שישאר.

ולמה אני מתכוונת?

דבר ראשון – קישוט המכוניות בקיבוץ: כל חבר וחברה מעמידים את מכוניותיהם ליד דלת הבית, כאילו אי אפשר ליצור "בקיבוצנו היפה" מגרשי-חניה… נכון, שיש קצת כאלה, אבל אומר לכם, עברו בשישי-שבת בכביש – לא כביש – מהבית של מוטי זעירא למעלה, למגדל המים, נראה כמה מכוניות תספרו עד המגדל? ומה יש ממש ממול הבית של מוטי?

צדקתם! יש שם מגרש חניה די גדול. וליד הבית של שוש בר-שלום יש כמעט 10 מכוניות, וזה ממשיך כך עד למגדל – ובעצם – בכל המשק.

לקחו אותנו, את הפנסיונרים, לטיול בעין גדי. שם יש משתלה ענקית ויפיפייה, רק שעליה ממש בנו את קיבוץ עין גדי. שם לא ראינו אוטו אחד על-יד הבתים, וזה ממש נהדר. כי אצלנו לא רואים כלום לפני הבית, רק את אחורי-המכונית, שממש תקועה מרחק מ"מ מהדלת של הבית וברגע שתזוזו משם – היא כמובן יכולה לפגוע בילדים שעוברים שם (ולכן – כל שבוע מזכירים לנו בדף "בתוככינו", שניזהר לא לנסוע מהר. אבל – אחורנית מחניית הבית – זה בסדר, נכון?).

לא אוסיף יותר. רק הגיע הזמן להבין, שאין דבר כזה, שכל אחד מעמיד את רכבו במקום שבא לו!

אפשר להכין מספר מגרשי-חנייה מסביב לקיבוץ, וכל אחד יגיע למגרש שליד ביתו. ומשם כמה צעדים – ואתם בבית! אפשר גם לראות בקיבוצים אחרים איך פותרים את הבעיה הזאת.

*** המביא לדפוס (משה נתיב) מבקש לציין, שהדברים נכתבו במעטה של הנהגת הראשונה בצה"ל. מכירים אינסטנציה נכבדת מזו?

כדי להגן על ילדינו, אנחנו, צוות הורים וסבים, מנסים לעשות ככל הניתן. אנחנו מודעים לכך, שחלק מפעולות המניעה שלנו (ובכלל זה סגירת המחסומים) גורמות לחלק מהתושבים לאי נוחות. סגירת המחסומים באזורי מסגרות החינוך/ בדרך אליהן היא הדרך שלנו לשמור על ביטחונם של ילדינו.

לאחרונה, נשברו במזיד מחסומים ומנעולים פעם אחר פעם. קהילת הקיבוץ רואה בחומרה ונדליזם שכזה. אנו מבקשים ממי שפוגע ומחבל במחסומים לחדול מכך באופן מיידי!

הנזק שנגרם כתוצאה מכך עולה לנו כקהילה הרבה מאד כסף ופוגע בביטחונם של הילדים.

אנא, עזרו לנו לשמור על הבטיחות בכבישי ושבילי הקיבוץ למען הביטחון של כולנו.

השגות בנושא ניתן להפנות לחברי צוות זהב״י: אייר רום, אמיר שילה, נורית לוי (מדיני),

תמר שגיא, ערן שנהר

תודה על שיתוף הפעולה!

אז מי הנודניקים שמעירים לנו כשאנו נוסעים ליד מסגרות הגיל הרך? למה כל הקיבוץ חסום במחסומים? ומה לעזאזל כל הלבבות האלה על הכבישים?!

בגבעת חיים איחוד אירעו בחצי שנה האחרונה שש תאונות: רכב נעצר בחריקת בלמים מטר לפני ילד על מעבר חצייה, שני רכבים התנגשו תוך כדי נסיעה, שני רכבים התנגשו לפני מעבר חצייה, רכב פגע בילד רכוב על אופניו והפילו על הכביש, ילד נסע על אופניו לתוך כביש ונעצר על גלגלי הרכב, רכב התהפך ונהגו פונה לבית חולים. כולן טעויות אנוש! יש מכנה משותף: בארבע מהן מעורבים ילדים. ארבע מהן בין 7:30 ל-8:30 בבוקר כאשר הילדים (וההורים) בדרך אל מסגרות החינוך. תחקירי האירועים באתר הקיבוץ.

על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביחס לתאונות דרכים עם נפגעים, ב-2017 היו בארץ 11,054 תאונות קלות, 1,920 תאונות קשות ו-323 תאונות קטלניות. לנו יש בחצי שנה האחרונה 2 נפגעים באורח קל. כלומר סטטיסטית תוך 3 שנים צפוי לנו נפגע באורח קשה, ותוך 18 שנה צפויה לנו תאונה קטלנית! הסטטיסטיקה לא משקרת. לא שכחנו את פינדה שפע זכרונו לברכה.

מודה: עד לפני שנה גם אני לקחתי את בניי על הברכיים בזמן נהיגה. טעיתי. הרי ככה נהגו בנו, לא?! הקיבוץ השתנה… בכל יום חול נכנסים לקיבוץ 7,500 רכבים שונים. שבעת אלפים וחמש מאות ביום! לכל בית אב יש רכב אחד אם לא שניים. תוסיפו בריכה ושני בתי ספר. היום? היום אני מושיב את ילדיי מאחור חגורים בחגורות הבטיחות. גם בקיבוץ. התהפך רכב בקיבוץ לפני חצי שנה, כבר אמרנו…

מה עוד אפשר לעשות? להפנות את התנועה לכבישים ההיקפיים, ולאפשר מרחב בטוח להולכי הרגל ורוכבי האופניים בפנים הקיבוץ. לתזכר אותנו עם לבבות על הכבישים שאהובי ליבנו – ילדינו ונכדינו, צועדים בדרכים. לפזר דמויות של ילדים בצמתים מסוכנים כדי להאט את התנועה. למסד שבילי אופניים – באדיבות ועדת תכנון. ולנסוע לאט, לאט לאט, 30 קמ"ש, לא יותר.

בואו נשנה את הסטטיסטיקה.