לאחר שגיא קריאו טרח לברר אצל אלדד ורדי ויניב אופיר מה מהות התפקיד והגיש את מועמדותו לכהונת ראש צח"י, הייתה תקופה של רגיעה בין "עם כלביא" לבין "שאגת הארי". עדיין לא התקבלה החלטה לגבי ממלא התפקיד, לאחר שאלדד התפטר והעניינים עם האיראנים היו על סף פיצוץ נוסף.

דווקא אז, סמוך לכניסתו של שקד לתפקיד וליציאתה של ורד מתפקיד מנהלת מש"א, קיבל גיא בתדהמה מסויימת את ההודעה שהוא נבחר לתפקיד וכל זאת תוך שהוא בעבודתו בשבת כמזריע בחבל התענכים בפעילות הנחשבת כעבודה בחירום, הטיימינג היה בסמוך לנפילת הטיל האיראני באותו סבב.

פגשתי את גיא לפני הסבב הקצר של חודש יוני מול האירנים, חזבאללה והחות'ים ולאחר מכן השלימה מוריה את החסר.

מלבדו, חברי צוות צח"י הם מוריה אופיר צימרמן, ליאורה (היו"רית) שקד (מנהל הקהילה) וכמו-כן דודו וגיא (בטחון). בצוות הרחב יותר של צח"י חברים גם שרון בר-שלום (מקלטים, כיבוי-אש ומים) אמיתי לביא (חשמל) רכזות החינוך והרווחה והיידי שעל התקשורת.

"המוטו המרכזי של הצוות הוא פעילות ע"פ הנחיות פיקוד העורף, תוך ידיעה שהדברים חייבים להמשיך ולתפקד גם בשעת חירום ולקבל התאמות רלבנטיות לגבעת-חיים איחוד", מתאר גיא. "ערכנו סיור בכל המקלטים על-מנת לוודא שההכנות העיקריות מבוצעות והמערכת במצב שמיש ומוכנה לחירום. גם בהמשך, מהווים אלדד ויניב אופיר חברים תומכים בכל, מתוך נסיונם העשיר ונכונותם החשובה לסייע".

אז מה יש לנו כאן מלבד ממ"דים, שכידוע חסרים לחלק גדול מהאוכלוסייה? יש כ-18 מקלטים ומרחבים מוגנים, שלא כולם עומדים באישורים ובסטנדרטים הבסיסיים.

"לא ידעתי על קיומם של רבים מאותם מקלטים. בכולם יש כעת מיזוג אך קיימת בעיה עם חלקם באשר לחיבור למים ומחסור בשירותים. בהתחשב בגודל האוכלוסייה הנזקקת להם, אפשר להדגיש את המגבלה במקום לשהייה ממושכת ולשנת לילה במקלט או במרחב המוגן, כשצריך".

לשאלתי על שיפוץ ושדרוג מקלטים, לנוכח סבב נוסף שעלול ליפול עלינו מול האיראנים וחזבאללה, מציין גיא כי תקציב המועצה האזורית עמק-חפר לשיפוץ 44 מקלטים בעמק – פסח עלינו, בין השאר מחוסר תיעוד מתאים וגם מה שהיה לא הוגש בזמנו למועצה. יש מקלטים רבים שאינם מאושרים ע"י פיקוד העורף. עוזי לס עוזר בקידום הנושא הזה מול המועצה ופיקוד העורף וובשלב זה נקבל כנראה סכום של כ-14,000 ₪ לכל מקלט מאושר לשדרוג (שקל של המועצה מול שקל שלנו לכל אחד).

גיא מספר כי נרכשו שלוש מיגוניות: לכלבו, לסביום, סטודיו ושכנים, כולל מיגוניות לרפת, מחלבה, תאילנדים ואורווה. הייתה שאיפה להביא מיגונית לנוה-נועם, אך בשלב זה לא ניתן היה לקדם את זה, היות והמיגונית צריכה להיות מחוברת ברווחה למבנה.

שאלתי את מוריה מספר שאלות נוספות: איך מתמגנת אוכלוסיית נווה נעם?

"קיימת מורכבות טכנית בהצבת מיגון חיצוני. לכן יש לבחון פתרון של בניית ממ״ד פנימי, בדומה לפתרונות שנעשו בבתי הילדים. פתרון כזה מחייב תכנון, אישורים וכמובן תקציב ייעודי".

ראיתי בעבר ברשת תלונות על מקלטים מסוימים. מי דואג לניקיונם? האם בכולם יש שירותים? מיזוג? מספיק מקום לאוכלוסיית היעד?

"כמו במקומות רבים בארץ, האחריות לשמירה על נקיון וסדר במקלטים היא אחריות משותפת של המשתמשים בהם. אצלנו בקיבוץ לכל מקלט יש אחראי מקלט וקבוצת וואטסאפ ודרך המסגרות האלה ניתן להתארגן, להציף בעיות ולתאם טיפול שוטף. מבחינת מיזוג — ברוב המקלטים יש מזגנים. בשלוש המיגוניות החדשות עדיין אין מיזוג והנושא בטיפול. לגבי שירותים — נכון להיום, השירותים במקלטים אינם תקינים. זה נושא שידוע לנו וצריך להיכנס לסדרי העדיפויות לטיפול, בהתאם למשאבים ולתקציבים הקיימים".

מה הן האפשרויות למיגון נוסף למקלטים ולממ״דים בקיבוץ?

"בשלב זה אין פתרון פשוט או מיידי שניתן ליישם בכל רחבי הקיבוץ. כל תוספת מיגון מחייבת בדיקה פרטנית של השטח, התאמה הנדסית, אישורים ותקציב.

אנחנו משתדלים לגשת לנושא לפי סדרי עדיפויות: קודם כל מקרים שבהם יש פער מיגוני משמעותי, אוכלוסיות רגישות ומקומות בהם ניתן לייצר פתרון ישים ובטוח".

חשוב להם לומר שהנושא נלקח ברצינות רבה. מדובר בכספי ציבור, בבטחון, ובמקרים מסוימים גם בחיים עצמם ולכן אי אפשר לקבל החלטות בחופזה או מתוך לחץ בלבד. הצוות מנסה לפעול בצורה אחראית: לבדוק את הצרכים, להבין את המגבלות, לתעדף נכון ולחפש פתרונות שניתן באמת לבצע. לא לכל דבר יש מענה מיידי אבל המטרה היא להתקדם באופן מסודר, שקוף ואחראי ככל האפשר.

הערב יורד באחד האמשים. זו השעה שרובכם כבר סיימתם להשכיב, חלקכם זרוקים על הספה מול נטפליקס. בחוץ ערב סתווי ומעליו מרחפת הידיעה כי אחרי שנתיים הסתיימה המלחמה. בקיצור כך, פחות או יותר, נראית מנוחה על זרי הדפנה.

אבל בין שכונת ההרחבה הראשונה לשנייה, ניתן לאתר דמויות חמושות נעות בחושך ומבט קרוב יותר מאתר פרצופים מוכרים מתחת הקסדות.

"כן, שמענו על זה שעכשיו יש הפסקת אש וגמרו להילחם ואולי גם תעשה בעלון ראיון עם 'נשים רודפות שלום' אבל אותנו זה לא מעניין – אנחנו מתאמנים", אומר מקור בכיר בכיתת הכוננות המקומית שאנשיה ביצעו לאחרונה אימון תקופתי.

המתארים שתורגלו במהלך האימון היו סריקת רחוב חמושה תוך תנועה לילית מאובטחת ומכיוון שמכתבות קודמות אתם בוודאי זוכרים כי לא תמיד הרמה המקצועית נשמרה, כמובן שיש חשיבות גדולה לאימונים התקופתיים.

אבל הכוכב האמיתי של האימון הנוכחי לא נע עם הכוחות בסדר התנועה אלא ריחף בדממה מעליהם.

"זה היה האימון הראשון עם הרחפן התרמי", חושף המקור. "וזה מכניס אותנו לרמה אחרת לגמרי. עד לאימון הזה, בכל תנועה לילית המחבלים תקעו אותנו משום שבלילה קל להסתתר. אבל באימון הזה התברר שלא ניתן להסתתר מהרחפן התרמי המאפשר ראיית לילה רציפה לכוח במשך לפחות חצי שעה".

כמו הרבה דברים טובים בישראל, הרחפן נרכש באמצעות תרומה מחו"ל אליה התווסף סכום מסויים מתקציב הבטחון הקיבוצי.

"אנחנו כבר עושים ברחפן שימוש מבצעי בכל ההקפצות של כיתת הכוננות. כך, למשל, בעת נסיון הביזה של קלאב-קאר משכונת הבריכה באחד הלילות בשבועות שחלפו, הרמנו אותו לאוויר. במקביל אנו מיישמים לקחים מתחום התעופה בכוח שלנו".

מאחורי הביטוי "לקחים מתחום התעופה" מסתתרת התקלה המבצעית במסגרתה הרים הכוח רחפן קודם שהיה בשימושו – והלה פשוט טס למקום ממנו לא שב.

"זה עוד קרה בתקופה של שיבושי הג'י.פי.אס", מנסה המקור לסבר את האוזן. "אבל כיום יש לנו מוסמך אחד בתור מפקד הטייסת (מדובר בלוחם י"ו) והוא היחידי המורשה לתפעל את הרחפן התרמי".

כעת מתברר כי זו רק ההתחלה. "אנו עובדים כעת על פתרון טכנולוגי שיאפשר הזרמה של דאטה ויזואלית מהרחפן התרמי אל הטלפונים האישיים וכך יוכל כל לוחם ביחידה לראות בזמן אמת מה נמצא בתוך החושך".

טוב, יופי של טכנולוגיה – אבל מה עם הלוחמים?

"יש כרגע יותר מ-30 לוחמים ביחידה, כמחצית עם נשק ארוך והשאר עם אקדחים. התרחיש מולו אנו מתאמנים הוא של כמה מפגעים בודדים ולא לחימה מול פלוגת נוח'בה".

לדבריו, המוטיבציה בכיתת הכוננות גבוהה כתמיד, החבר'ה מתייצבים לאימונים וכמובן שתחקיר הסיום מלווה תמיד בבליסה ראויה ומגוונת. "אירועי השנתיים האחרונות (בכל התחומים) לא פגעו בתחום הקולינריה הכיתתית", מדווח המקור.

אז אם כל זה גורם לכם להזדקף מהספה עליה אתם רובצים ולהגיד לעצמכם "גם אני רוצה", קבלו עדכון אחרון.

"החל מהזמן הקרוב נתחיל באימוני כושר משולבים באימוני ירי", מדגיש המקור הבכיר ואני מעביר בראשי את השמות והפנים ונזכר שלא כל הלוחמים שירתו ביחידות קצה (הגדרה עדינה) ולכן הכישורים הנדרשים בכל תורת לחימה, ביום או בלילה, רלוונטיים מתמיד.

אז נסיר שוב את הכובע בפני כולם (כולל הרחפן התרמי) על ההתנדבות, ההשקעה והרצון לתרום ונקווה שלא נזדקק לשירותיהם.

האוכלוסייה שהתאספה במקלט כללה פעוטים מגיל חודש וחצי עד גילאי 80 פלוס. המקלט היה מאובזר בכיסאות רבים, ספה, מיטת קומותיים, מזרונים, מרבד, מאווררים, טלוויזיה, Wi-Fi ממתקים ומשחקים לילדים ובאמצע שלחן קטן. במהלך השבועיים הפתאומיים הללו, נאספה אוכלוסייה פחות או יותר קבועה ומיד גם התקבעו מקומות הישיבה.

על קיר המזרח ישבו משפחות פולק עם הכלב צופקי. אליהם נוסף אורח מגרמניה דומה להם במידותיו ועל כפות רגליו כפכפי אדידס אדומות. הביקור הקודם שלו נערך ב-7 באוקטובר ( הם חייבים להפסיק להיפגש כך).

בקיר הצפוני על הספה, ישבו בדרך כלל אמהות עם תינוקות שלא מזמן הגיחו לאוויר העולם. על  מזרונים לרגליהן השתרעו בנות משפחת גילה (איתי) והמשיכו את שנתן מהבית. בהמשך הקיר על מיטת הקומות, התמקמו משפחת עופרי (דה בורס) ושלושת ילדיהם הקטנים. הם הגיעו תמיד ראשונים, מתוקתקים ומאובזרים עם תרמיל מקלטים ובו סיר מצופה ניילון למקרה שאחד הקטנים ירצה להטיל את מימיו.

בקיר המערבי התמקמו משפחת שמיר, תמיד תינוקות על זרועותיהם, אנוכי, יוסי חי ומנחמים שבאו לשבעה של דרורה ז"ל.

על פתח הדלת בקיר הדרומי נעמדו גברים מסוקסים, גמלאי יחידות מובחרות, מנסים לאתר היכן נפלו הטילים ומה טיבם. בעיקר הם סתמו את האוויר המועט שחדר למקלט דרך הדלת. 

בתווך על המרבד היו המוני ילדים שצפו בסרטים מצוירים בטלוויזיה ולעיתים הזדמנו עוברי אורח עם כלביהם ופסיכולוגים מהתחנה עם מטופליהם.

בחלל האוויר היה ניחוח של מאפים שנאפו זה מכבר ע"י צחית וחולקו ליושבים. במהלך השבועיים נוסף גם מעקה בצד השני של המדרגות לנוחיות כל העולים ויורדים בהם.  

כולנו כמובן היינו מצוידים בטלפונים וכשניתן האות לצאת, ספר אותנו טל כעדר כבשים השב מן המרעה והכריז "הפעם היו 50 נפשות במקלט".

בכל פעם שהוזעקנו למקלט, הוא היה נקי מסודר וערוך לקראתנו ועל כך תודה גדולה וישר כוח לזוג הזה.    

לאחר שבוע של מלחמה מול איראן שלמרות כל ההתראות תפסה אותנו מנומנמים באותו בוקר יום שישי, 13 ביוני, פניתי לאלדד ורדי, יו"ר צח"י (צוות חירום ישובי) הטרי אצלנו.

הצוות המורחב נפגש מדי ערב לדון ולהחליט על פעולות נדרשות על רקע המצב כפי שידוע מפיקוד העורף והמיגון הזמין לנו כאן. מלבד אלדד ורדי כולל הצוות את יוני ארי, מנהל הקהילה, ליאורה רופמן, יו"ר הקיבוץ, גילת שניר, אמיתי לביא, שרון בר-שלום, גיא פיינברג, דודו לנג, יעל חילי, אנטה, אביגיל קולייר והיידי עפרון.

הם קובעים מה ניתן וצריך לעשות כאן כדי להבטיח את המיגון והבטחון המקסימאלי ליותר מ-1,200 ילדים, חברים, תושבים ועובדים זרים ואיך להעביר את המסרים, תוך היצמדות להנחיות פיקוד העורף והנתונים הספציפיים לנו.

לדברי אלדד, יש להם מנדט להקשיח עמדות בנושאים מסוימים ולהתגמש באחרים. כך, למשל, בפתיחה זמנית של המעדנייה וקיום מסגרות חינוכיות לא פורמאליות, כחלק מההגמשה ולעומת זאת, גישה קשוחה יותר בהפעלת הבריכה. לפעילויות מסויימות מחפשים אלטרנטיבות במקום ממוגן העומד בדרישות.

שאלתי את אלדד מה תפקיד צח"י מעבר ליישום הנחיות פיקוד העורף. "תפקידנו הוא לקחת את הבעיות העולות מהשטח ומהנסיבות, בתחום המיגון והפעילות השוטפת בקיבוץ, ולתת מענים אופטימליים ואמינים על פי הצרכים העולים מהשטח ובהתאם למה שזמין כעת", הוא מסביר. "למשל, 13 המקלטים הנמצאים במצב שונה במקומות שונים בקיבוץ. חלקם משמשים באופן שוטף לצרכים אחרים, כמו המועדון הסגול, חדר-הכושר בבריכה ו'מקלט ממי' לעומת מקלטים אחרים שהיו במצב סביר, אך הוכנסו לשימוש רק עם תחילת מתקפת הטילים האיראנית. בחלק מהמקלטים יש שירותים ומיזוג אוויר ובאחרים יש מאווררים ושירותים לא תקינים. המשותף לכולם הוא המיגון הפיזי, זמינות של חשמל, מים, תקשורת (טלפון) Wi-Fi, אינטרנט ולפחות אוורור. השירותים לא ניתנים להשמשה ללא השקעה משמעותית וכאמור לא הותקנו מזגנים. אלה נושאים שהנהלת הקיבוץ הייתה ועדיין מודעת להם ולכן החליטה להקצות סכום לרכישה והתקנה של מזגנים".

לקראת הראיון ביקרתי בכמה מקלטים, מצאתי את חלקם במצב טוב ואחרים – שמישים לצרכי הציבור, אך פחות נוחים. לדברי אלדד, ציבור המשתמשים במקלטים עוזר מאוד ומביא ציוד מגוון שעוזר לשהייה בהם. 

לשאלתי על אפקטיביות הגורמים בקיבוץ בנסיבות הנוכחיות, אלדד מציין את הזמינות והתגובה המהירה של כל הגורמים ובמיוחד את החשמליה בראשות אמיתי לביא ושל שרון בר-שלום בנושא המקלטים. בעיות שעלו והצוות הפנה אליהן, טופלו במידת האפשר במהירות ובמסירות.

הוא מצביע על התפוסה הגבוהה במקלטים והשהות הארוכה בהם שלא הייתה בעבר. השינה במקלטים היא תופעה חדשה, כך שהמקלטים והממ"דים הציבוריים, מלאים ונותנים תחושת צפיפות שלא הכרנו עד כה. בגנים, למשל, הממ"דים מספיקים לילדי הגן והצוות אך לא למשפחות שלמות הנאלצות להשתמש בהם בעיקר בלילות ללא מיגון חלופי.

כחבר (בזום) בצוות מנהלי צח"י במועצה האיזורית עמק-חפר, נחשף אלדד למצב המקלטים  בעיקר במושבים ולדבריו מצבנו טוב בהרבה מבחינת המוכנות. זה לא אמור להרגיע ועדיין יש מקום לשיפורים, שהצוות עושה עד כמה שניתן בזמן אמת.

שאלתי על ההמלצות העיקריות שלו.

"חייבים להוריד את אפליקציית פיקוד העורף ולהישמע בקפדנות להוראות המתקבלות שם ובתקשורת הפורמלית", מדגיש אלדד. "יש לשים לב לשכנים ולאוכלוסיות מיוחדות ולעזור במידת האפשר. כמו כן, ניתן כמובן להיעזר בצוות צח"י בכל נושא הקשור במיגון והתנהלות כאן".

לאחר שראיתי את מימדי הטיל שנפל בשדותינו, אני שואל את אלדד האם ומה ניתן לעשות כדי להתמגן מפני דבר כזה. "אם חלק כזה של טיל נופל על בית, הוא הורס אותו וזה ממחיש את גודל הסכנה למי שלא נכנס למקום ממוגן, לא כל-שכן, אלה שנשארים בחוץ לצפות ביירוטים". הוא חוזר ומדגיש כי אין לגעת ולהתקרב לחלק של טיל או שבר יירוט וחייבים לדווח לצח"י, לגיא או לדודו על כך. אסור להתפשר על ההנחיות ויש להישאר במרחב הממוגן עד אישור היציאה של פיקוד העורף.

ב"נוה-נועם" אין ממ"דים או מקלט קרוב, ונמצאים שם אנשים שקשה להעביר למקלט. מה עושים איתם? "הנוהל הוא להעביר אותם למסדרון בו אינם חשופים לחלונות. ברור שזה לא מצב רצוי אך הוא ידוע למוסדות הקיבוץ כבר שנים רבות. פתרון לבעיה אקוטית זו אינו זמין כעת".

צח"י פועל בשלושה מצבים: "שגרה", "שגרת-חירום" בה אנחנו נמצאים כעת ומצב הקיצון "חירום" (נפילת טיל, רעידת אדמה וכדומה) שבו מופעל חמ"ל. בצוות חמ"ל משתתפים מתנדבים מהקיבוץ המוקפצים בעת הצורך מהחמ"ל המשמש לתכלול המצב מול מספר גורמים כגון המועצה, המשטרה והצבא, כיבוי-אש ומד"א, משמר-הגבול ומול ישובים שכנים. כמובן שהם עובדים גם מול הציבור, גורמי הבטחון והרפואה ובעלי תפקידים בקיבוץ. אלדד מציין את רוח ההתנדבות, כאשר מייד עם הפניה לציבור נענו כ-10 חברים להצטרף לחמ"ל צוות החירום היישובי.

כרכז לשעבר של צוות החירום להתמודדות עם הקורונה כאן, אלדד מדגיש כי ההבדלים בין המצב בקורונה למצב הנוכחי, הם משמעותיים מאוד. אז היו הוראות ברורות של הרשויות והממסד ולאי עמידה בהוראות ובמגבלות הייתה השפעה על מספר גדול של אנשים אך כיום, באופן מובהק יותר, האחריות היא אישית ומשפחתית של הציבור לקיים את הכללים.

"אני מבקש להודות לכל מי שלוקח חלק במאמץ לשמור על בטחון ובריאות הציבור לאורך כל השנה ובפרט במצב בו אנו נמצאים כיום. תודה ליניב אופיר על שנים רבות של עשייה". 

בואו נקווה שלא נזדקק לצוות פעיל זה בימים, שבועות, חודשים והשנים הקרובות. שהמלחמה תסתיים בחזיתות איראן ובעזה ושכל החטופים יחזרו הביתה, מי למשפחתו ומי לקבורה בישראל ושכל הפצועים יחלימו בהקדם האפשרי. בינתיים, שמרו על ערנות ומלאו את ההוראות.

והנה מגיע היום וקצת לפני החגיגות עם שרון והילדים (פלאפל וגלידה) אני מוצא זמן לגלוש לעבר השכשוכית, שם מתארגן לו כוח המחץ של גבעת חיים איחוד.

כזכור לכולכם, כמה ימים לאחר 7 באוקטובר, בכובעי ככתב הבטחוני של העלון, נכחתי באותו מקום בדיוק בכינוס חירום של שלד הצוות הנוכחי.

אבל עכשיו שום דבר לא דומה. אם באותו ערב הורכב החימוש של הצוות מכמה אקדחים בודדים, קלשונים ואתי חפירה הרי שכעת, בתום הריון של 9 חודשים, עטויים כל חברי הצוות במדים (טקטיים) קסדות (טקטיות) ורובם הגדול חמוש בכלי משחית ארוכי קנה כגון MZ-4, AR-15 ונגזרות אחרות של M-16 מקוצר (ברור שטקטיים, מה חשבתם?) וכל זה עוד לפני שמבצע "שנור" ייעודי של גדעון כרמל בתפוצות הגולה הדוויה נשא פירותיו.

נראה גם שהחבר'ה עשו תרגילי בטן מאז 7 באוקטובר, כי כולם נראים פה בכושר למרות הלחות המתקרבת לרמות של 100 אחוזים, אבל בתור כתב בטחוני ותיק אני לא נופל למלכודות של מראית העין ומוצא לי מקום בו ניתן להאזין לדברי הלוחמים ואכן, לא חולף זמן רב לפני שמתחילות התלונות: "מגרד לי הסקוצ' של הפאצ'", זועק אחד מהם שלא חווה כנראה יותר מדי קשיים בשירותו הצבאי. אני רושם לי לבדוק עם השריף המקומי – האם כל אחד יכול להתקבל ליחידה? יש מערכת סיווג וסינון?

אבל אין זמן, הנה מתחיל התדריך. מתברר שכוח נוח'בה מפאתי מחנה הפליטים נור אל-שמס בטול כרם הממוקם רבע שעה נסיעה מהספות הנינוחות שלכם (והופך לקן צרעות במהירות אקספוננציאלית) פשט על גח"א. את המחבלים מגלמים אנשי כתת הכוננות הנוקשה של עין החורש, שאנשיה לא לבושים במדים ואביזרים (טקטיים) אבל לאורך התרגיל מציבים לא מעט אתגרים לכוחותינו.

מתחילים. החבר'ה מתפרסים לנקודות ציון ברחבי הקיבוץ, במטרה לאתר את הפולשים ולהילחם בהם. אני קופץ על רכב הפנאי / שטח המפונפן של ב"ב, חברי מילדות ואחד מקשישי הלוחמים ביחידה ("תכתוב שזה רכב חלופי", הוא דורש). אנחנו דוהרים לכיוון צפון מערב ומקימים חסימה (טקטית) מול הפינה של המאנז'. אותנו לא יעברו.

כמה ימים לפני כן, פורסם דו"ח הקרב בבארי בו הוקדש פרק נרחב ללחימת הגבורה של כתת הכוננות במקום – ובו גם שוקף המצב חסר הסיכוי של אותה כתת כוננות, שאנשיה מצאו עצמם בשלב מסויים מול יותר מ-300 מחבלים. ב"ב ואנוכי מדסקסים ותוהים על סיכויי כוחות הבטחון המקומיים במתארים דומים ולפתע זעקות קטועות במכשירי הקשר (הטקטיים) מפירות את שלוות הערב הלוהט בדרישה חד-משמעית – "דחוף, תגיעו במהירות האפשרית לגנים דרך החשמליה".

אנו מביטים זה בזה בשתיקה. שנינו נולדנו כאן, אני בסיקסטיז והוא בסבנטיז ומכירים פחות או יותר את השטח. אם אנו ממוקמים בפאתי משק בית-הספר, אז להגיע לגנים דרך החשמליה זו כנראה לא הדרך המהירה ביותר אבל יש מלחמה אז ב"ב לוחץ על הגז ואנו נעים לאזור הקרב. בדרך אנחנו מבחינים באותו לוחם שזעק שמגרד לו הפאץ' כשהוא עסוק בשמירה על שער החיילים. אנחנו מדווחים לו שהקרב בעיצומו אך הוא מתעקש להמשיך לשמור.

מגיעים בנסיעה איטית לאזור ומתברר כי ציר הלחימה העיקרי מתבצע במרחב בית האלון ובית האורן. "גופות" פזורות במרחב וצוות טיפול רפואי מעניק טיפול לפצועים. כמה נוח'בות מעין החורש עדיין מנהלים אש אבל אט אט מנוטרלים בידי לוחמינו.

אז גם מתבררת הטעות בדיווח ברשת הקשר – מתברר כי מי שדיווח על "חשמליה", התכוון למעשה לביתן הגנרטור המוצב ליד הגנים. אני מציין לעצמי כי רבים מאנשי כתת הכוננות לא נולדו פה, מה שאולי מצביע על פערי מושגים ושמות מקומות.

קצת אחר כך מסתיים התרגיל וכולם נעים לכיוון השכשוכית, לשמוע קצת דברי סיכום ולקחים ובעיקר לעשות שפטים בכמויות הבשר עליהן שוקד כבר ע', הלוגיסטיקן (הטקטי) האמון על פעולות מסוג זה.

לצערי אין לי זמן להישאר, כי הילדים שלי כבר לוחצים לכיוון הפלאפל והגלידה, אבל הנה כמה לקחים שהפקתי:

1 – היחידה צריכה לתרגל פיינטבול. רק שחוטפים כדור צבע בין הלסת לאוזן, מבינים שאי אפשר פשוט להסתער על בית האורן בו מתבצרים מחבלים.

2 – בכסף שיביא מבצע "השנור" של גדעון כרמל בתפוצות הגולה הדוויה, יש להשתמש לרכש טכנולוגי אשר מעניק יתרון (טקטי) בשדה הקרב.

3 – יש לקיים סיורי הדרכה לחברי הצוות שלא נולדו בקיבוץ ולהסביר הבדלי יסוד בין גנרטור לחשמליה. באמצע הלילה, כשהכדורים שורקים מעל הראש קשה גם ככה, בלי שנוסף קושי ההתמצאות.

4 – יש על מי לסמוך. החבר'ה מלאים במוטיבציה, מוכנים לפעילות ונכונים לכל מקרה אשר יבוא.

הייתה פאניקה שותקת באוויר. אני יודע כי הייתי שם.

זה היה ערב עגמומי של תחילת סתיו, כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, כאשר האקדוחנים המקומיים התכנסו במתקן בטחוני בירכתיים הדרום-מזרחיים של הקיבוץ.

"אספנו את כל בעלי רשיון הנשק בקיבוץ אותם ניתן היה לספור על יד אחת. באותו הערב לא הייתי בטוח במידת ההיכרות של כל אחד מהם עם האקדח שלו ובאותה נקודת זמן לא היה בקיבוץ נשק ארוך מתוצרת מערבית", משחזר גיא פיינברג.

קצת אחר כך, כשהחלה חלוקת כלי-הנשק, הפאניקה רק התגברה. "אתה לא מאמין מה הלך פה, איזו התנפלות הייתה ואיזו דרישה לרובים", הוא מספר ומהתיאורים שלו, שכרגע חסויים, ניתזים רמזים של נסיונות להעדפה על רקע משפחתי כנהוג למשל בנמל אשדוד, אבל נשמור את הרמזים הללו לכתבה הבאה בנושא ולסיכומי המלחמה.

בערב בו אנו יושבים כעת, כמעט חצי שנה אחרי אותו ערב קודר, המצב שונה לגמרי. "כיום יש כאן כיתת כוננות מוכוונת פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) המורכבת מלוחמים מיומנים שעוברים אימונים קבועים במתארי לחימה מבוססי 7 באוקטובר", הוא קובע.

הידעתם? בפרק הזמן הנוכחי גבעת חיים איחוד הוא הקיבוץ ובו מספר כלי-הנשק הגדול ביותר בעמק חפר, כשהמיליציה המקומית מחזיקה בעשרות כלים (המספר המדוייק מסווג). "הנתון הזה נבנה על בסיס קשרים אישיים ועבודה נכונה עוד לפני 7 באוקטובר", מספר גיא ויש עוד שינוי חשוב.

"כיום, כל אחד מחברי כיתת הכוננות חתום על נשק מול מג"ב. זה מקנה לכל אחד ואחד מהם סמכויות של שוטר כולל היכולת החוקית לתשאל כל אדם על נסיבות הימצאו בקיבוץ, או רצונו להיכנס לקיבוץ. זה שונה מאוד מהמצב שלפני המלחמה, אז לא הייתה לנו את הסמכות והיכולת לעשות פעולות כאלו בתחומי הקיבוץ".

אבל מעבר לנשק שהגיע, הגיעו גם אימונים. "הנה, רק שלשום עשינו אימון לוחמה בשטח בנוי בשכונה ב', בפיקוח צמוד של מדריך לוט"ר (לוחמה בטרור). לכל אחד מחברי כיתת הכוננות יש אפוד קרמי, קסדה ונשק הנמצא ברשותו כל העת ואנו מבצעים אימונים לפחות פעמיים בחודש".

אני אומר לו שבטח בקיבוץ יש שיתוף פעולה עם כל משאלה וצורך שהוא מעלה, כי יש הוצאות לא מעטות – אבל מסתבר כי ההנהלה החליטה שלא לבצע השקעות (למעט שוטף) השנה.

אני מתפלא לעצמי בשקט ואז ממשיכים.

"אנחנו מממנים לכל בעל אקדח רכש פונדה (נרתיק למחסנית) או מחסנית אקדח נוספת וכך משפרים ציוד וכוננות אצל כל בעלי הרשיונות, שרבים מהם כבר מחזיקים בשלוש מחסניות. יש משלוח של כוונות חדשות שתקוע במכס ואם נצליח לשחרר אותו, הוא יורכב על כלי-הנשק".

גיא מדגיש את ההתקדמות ועליית הרמה. "עשינו מטווח לפני שבוע, ברמה מקצועית גבוהה, במהלכו ירה כל אחד מאנשי הכיתה 100 כדורים וחוץ מזה, צריך להדגיש כי יש נקודה בוערת נוספת – אנחנו חייבים להיכנס לתחום הרחפנים. מאז פרוץ המלחמה הוכח שוב ושוב כי כוח המצוייד ברחפנים מכפיל את אפשרויותיו ואת יכולותיו בתוך הקרב".

אחרי כל אימון נערך סיכום ואז נכנס לתמונה ע"פ (השם המלא מסווג) הממונה על הצד הקולינרי ביחידה, שמכין ללוחמים סעודה ומגיע להם. יש לזכור כי לטוב ולרע לא מדובר במחלקת טירונים צעירים: הגיל הממוצע הוא 50 פלוס, כאשר חלק מאנשי כיתת הכוננות יכולים להבחין בגיל 70 כאשר הם מביטים דרך הכוונות.

"כאמור, שינינו פאזה ב-180 מעלות. מצוות שעסק במקרי גניבה ספורדיים של אבוקדו וטרקטורים, הפכנו לצוות לוחמים מיומן שעובר הדרכות מקצועיות ואימונים ברמה גבוהה", מסכם גיא ומדגיש. "אם תביט טוב בתמונות, תראה שלא רואים כרס משתפלת מתחת אף אפוד קרמי".

אני מסתכל – וואללה צודק (חוץ מאחד, עימו ייערך בירור בסופ"ש הקרוב). אז לפחות לרגעי כתיבת שורות אלו – אפשר לאפסן את הפאניקה בבוידעם.

בסביבות 06:30 בבוקר 7 באוקטובר, נעצרה סוואנה לבנה בכניסה לקיבוץ זיקים. מתוכה הגיחו אנשי "נוחבה", כח הקומנדו של חמא"ס. כוונתם הייתה לבצע טבח וחטיפות, בדיוק כפי שביצעו המחבלים בישובים אחרים בעוטף עזה.

אבל בזיקים הסיפור התפתח באופן שונה.

עם ירידתם מהרכב, התקבלו אנשי החולייה בצרורות מדוייקים של ק', חבר הקיבוץ, מורה לשעבר בן 65 וחבר כתת הכוננות שנפרסה בקיבוץ.

המחבלים פתחו לעברו באש תופת, ירי RPG והשלכת מטענים, אך ק' שתפס מחסה המשיך לרתק אותם באש תוך כדי שחברי כתת הכוננות מצמצמים טווח לעברו. במשך כשעה ניהלו אנשי הכתה קרב עם המחבלים, במהלכו נפצעו שניים מהקיבוצניקים שלא פסקו לרגע מלהילחם. לבסוף הוביל קצין, בן המשק ששהה בחופשה בביתו, איגוף והסתערות על המחבלים עד לחיסולם.

כיתת הכוננות הצילה את קיבוץ זיקים מגורל איום שפקד ישובים וקיבוצים אחרים בעוטף עזה.

72 שעות לאחר מכן, בערב עגמומי, מתכנסים בעלי הנשק בגבעת חיים איחוד במפקדת כוחות הבטחון המקומי. הספירה מעלה ארסנל של פחות מ-20 אקדחים בקיבוץ בו מתגוררות בסביבות 1,300 נפשות.

תחקיר מקצועי, נוקב ונמרץ שמבצע בו במקום כותב שורות אלה, מעלה סופסוף את הפתרון לחידת מיקומו של הקלאצ'ניקוב אותו הביא יורם מנדלבאום ז"ל מקרב עמק דותן במלחמת ששת הימים. הקלאצ' (שתופס באותם רגעים את משבצת הנשק הארוך היחידי בקיבוץ) נמצא בידיים טובות, אבל הוא בודד וסביר שהוא (הקלאצ') בסביבות גיל 60.

72 שעות לאחר מכן, מגיעים לגבעת חיים 8 כלי-נשק ארוכים ראשונים. "בהתחלה חשבנו שנוכל להעביר את כלי-הנשק בין חברי כתת הכוננות, אך היום חודדו ההנחיות והתברר כי הנשק הוא אישי ולא ניתן להעבירו ולכן לקחנו כמות מסויימת של אנשים למטווח", מעדכן בכיר בבטחון גח"א, כאשר אנו יושבים ביום שישי, שבועיים מפרוץ הקרבות. "אני יכול לעדכן שהחבר'ה פוגעים טוב ויש כאן לוחמים שאפשר לסמוך עליהם. יש בקיבוץ מוטיבציה רבה והיענות גדולה מאוד לצרכי הבטחון".

זה טוב שכבר יש משהו ראשוני ביד, אבל אני שואל אותו האם ניתן יהיה לקבל מא"גים, כפי שקיבלו ביישובים אחרים, לא רחוקים מכאן ושיתכן שכדאי לבקש גם רימוני יד.

הוא מצנן את ההתלהבות. "מי שקיבל מא"גים זה ישובים צמודי גדר. אצלנו, כרגע, לא ידוע על איומים קונקרטיים ולכן הרכבנו כח בטחון מוגדל המונה כ-100 אנשים. הם מאבטחים את השער בזוגות 24 שעות ביממה, כאשר אחד לפחות חמוש. אנחנו פועלים אך ורק לפי הנחיות מג"ב ומתרגלים תרחישים אפשריים, כמו נפילות טילים, כיבוי שריפות, חילוץ ועזרה רפואית".

אנחנו מדברים על המלחמה, על הלך הרוח שהביא לכך שגם בגבעת חיים איחוד נסגר לפני שנים מחסן הנשק, על יישובים בעמק חפר בהם מועסק רכז בטחון שוטף במשרה מלאה ולא כמי שעושה כך בשעות הפנאי שלו ועל התזכורות הכואבות שחייבים שיהיה לא מעט נשק גם כאן.

"אני לא יודע מה יישאר פה אחרי המלחמה, אבל בחזוני אני חושב שצריך שיהיה כאן מקום אחסון ראוי לנשק בעתיד ושיהיה תהליך רישוי מסודר שסופו אישור לאחזקת נשק ארוך בגבעת חיים איחוד", הוא מסכם.

ומילה אחרונה של מערכת העלון  – בעוד כמה חודשים יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות. גבעת חיים איחוד צריכה להודיע לכל המועמדים הרלוונטיים שמתכוונים להנהיג את עמק חפר, כי תצביע רק עבור מי שיסדיר את נושא בניית מחסני נשק בכל יישוב שיחפוץ בכך.

סע"ר (סיוע-עצמי-ראשוני) עמק-חפר הוא צוות מחלצים איזורי האמור לפעול במקרים של רעידת-אדמה או שטפון המחייבים חילוץ מהיר, אמין, מקצועי ומיומן.

צוותים כאלה הוקמו במקומות שונים בישראל, מתוך מחשבה שאם תתרחש קטסטרופה שכזו, יגיעו הצוותים הצה"ליים לרבי-קומות בערים הגדולות, אך לא לכאן. כידוע, בניינים בני קומה או שתיים עלולים גם הם לקרוס על יושביהם במקרה של רעידת אדמה חזקה והמענה  עד שלושה ימים לאחר האירוע, יכול להגיע רק בידי צוות מקומי.

הצוותים מחולקים לפי איזורי עמק-חפר ומורכבים מאנשי מקצוע, כגון מהנדסים המחליטים אם ואיך ניתן להיכנס למבנה, אנשי קונסטרוקציה, עזרה ראשונה, תקשורת, חשמלאים ואחרים האמורים לספק פתרונות מקצועיים בטווח הקצר והקריטי לאחר הרעידה.

אחד מאנשי הצוות אמור להיות אחראי לסקר המנטר את מיקום האוכלוסייה באיזור האסון, היות ומידע על כל תושב הוא קריטי בזמן אמת.

אריק סיוון וארי כהן-לנג התנדבו לצוות הנ"ל לפני מספר שנים, אך הקורונה קטעה את ההכנות להקמת, גיבוש והדרכת הצוות של עמק-חפר שהיוזמה להקמתו באה בעיקר משני תושבים.

הראשון היה עמיר מאליכין, בוגר יחידת החילוץ של צה"ל שהחל את מהלך ההקמה של היחידה באיזור. נערכו מספר מפגשים במתכונת מצומצמת, כאשר היחידה אמורה להיות חלק מצח"י (צוות-חירום-ישובי) ולהתמקצע בתחום תוצאות אסונות טבע.

בשנת 2021, נכנס לנושא בחור בשם עידו, שהכניס נפח לפעילות בנושא ולצד גיוס מתנדבים, דאג גם לקידום הנושא במועצה ולהדרכת המתנדבים. הוא וידא כי מבחינה ארגונית יהיה הצוות תחת פיקוד קב"ט עמק-חפר והנושא תוקצב וקודם בהתאם. כעת יש בעמק כ-40 מתנדבים ומנסים לגייס נוספים.

עד כה כללו ההדרכות עזרה-ראשונה, פינוי נפגעים באתר הרס שהוקם לצורך העניין במתחם "נעורים" וגם באתר ההרס של צה"ל שהוא גדול ומורכב הרבה יותר.

באימונים מדומים הנפגעים באמצעות בובות בגודל אנושי, תוך מתן דגש על אופן הפינוי, בטיחות, סדר העדיפויות בפעולות והשלמתן. אם ניתן להקיש משהו מרעידות אדמה קודמות שהיו באזורנו, ניתן להניח שתכיפות אירועים כאלה היא בסדר גודל של אחת לכמאה שנים.

אריק סיון, שהשתתף כבר בעבר במשלחת חילוץ בחו"ל, מספר: "התנדבתי בתגובה לקול-קורא למתנדבים ומתוך רצון לתרום לקהילה והנחה שאני יכול לסייע בתחום, אם יהיה צורך. ניסיתי להניע אנשים אחרים להצטרף לארי כהן- לנג ואלי, אך בינתיים ללא הצלחה ובצעדת עמק-חפר יהיה דוכן לקידום העניין. קיבלנו ציוד בסיסי ונקבל ערכת חילוץ שתהיה ברכב, כולל עזרה-ראשונה ופריטים אחרים. יש עגלת חילוץ אחת בעמק חפר והמועצה בדרך לעגלה נוספת. המועצה גם תקצבה את הנושא ויש מי שמקדם את העניין במסירות. מתוכננות השתלמויות נוספות, כולל חילוץ משטפונות כמו שהיה בבת-חפר.

המועצה ואנחנו מחפשים מתנדבים נוספים, עם עדיפות לפרמדיקים, מהנדסים ועוד, אך כל מי שמעונין.ת מוזמן.ת לפנות למועצה בטלפון 050-4556151, לעידו מוזר 054-4416563 לארי לנג-כהן או לאריק סיוון".

ערב חשיפה למתנדבים יתקיים ביום רביעי, 19 באפריל ויש לציין כי ייצוג הקיבוצים בצוות הוא קטן מאוד. אריק מסיים באומרו שכמובן עדיף שלא נצטרך להיכנס לפעולת הצלה, אך אם חס-וחלילה יהיה צורך, לפחות יהיו מספר אנשים מיומנים ומצוידים בקיבוץ, למקרה של רעידת אדמה בה ינותקו כבישים ויהיה צורך להסתמך על כוחות מקומיים.

מפקדת מנגנון הבטחון בגח"א, אי שם בסמוך למקום מגוריכם

דורון לנג מסיים שתי קדנציות בתור רב"שמ גח"א ומספר על זה. הוא גאה בצוות הבטחון ובפעילותו ומשוכנע שלמרות האתגרים, הבטחון האישי של תושבי גח"א גבוה מהממוצע

כמו בכתביו המוקדמים של עמוס עוז, כך גם אצל דורון, אין חוכמות כשזה מגיע לקפה – הוא צריך לרתוח שבע פעמים.

אנחנו נמצאים במפקדת מנגנון כוחות הבטחון של גח"א, אי-שם סמוך למקום מגוריכם ולמרות שמבחוץ זה סתם מבנה אפור ובלתי מרשים, הרי שבפנים ערוכים מכשירי הקשר בשורה, חדר התדריכים מוכן וקצת הלאה נמצא טרקטורון בכוננות זינוק תמידית. כאמור, ממתינים קצת עד שירתח הקפה שבע פעמים.

אנחנו נפגשים לראיון פרידה שלו, אחרי שתי קדנציות בתור רב"שמ (רכז בטחון שוטף מתנדב) אבל השיחה מקיפה גם נושאים אחרים, כי הוא מהאנשים האלה בקיבוץ שמכירים ובעיקר זוכרים כמעט כל מילימטר מההיסטוריה של המקום הזה.

"התחלתי בצוות הבטחון בשנת 2013. זו הייתה תקופה בה כמעט פעם בשבוע הייתה פריצה והיו גניבות רבות, כולל אצלנו. פרצו אלינו בלילה וגנבו מיני דיסק ופלאפון. שיגע אותי שלא התעוררתי ושיגע אותי עוד יותר ששום דבר לא קורה ושלא כל השכונה מתעוררת, כמו בכפר ערבי, שם כולם יוצאים עם מקלות וקלשונים לרדוף אחרי הגנב. הייתה פה פאסיביות". אחרי הגניבה, הוא הצטרף לכיתת כוננות שמנתה כחמישה אנשים.

טרקטורון היחידה בכוננות זינוק

במקרה או שלא, קצת אחר כך נוצרה ההזדמנות. "יגאל מוהר סיים תפקיד בבטחון ולמרות שאני לא בא מתחום קרבי ובצבא הייתי ביחידה 8200, ראיתי פה הזדמנות ליצור משהו אקטיבי, כשמההתחלה הייתה לי הבנה טובה עם גיא פיינברג וראייה משותפת של הגדרת מטרות. יחד עם ארי כהן-לנג וציון נואיימה, יצרנו 'קבינט בטחוני' לעיתות חירום והתחלנו לעבוד, כשהמטרה הראשונית הייתה יצירת כוח כוננות".

ההתחלה הייתה צנועה. "היו אז רק חמישה אנשים בכיתת הכוננות והתחלנו לפנות לרבים, כדי לעצב את דרך הפעולה – הפגנת נוכחות בשבילי הקיבוץ בלילה וגם יציאה למרדפים וסיכולים במקרה של התראה מוקדמת על נסיונות להגיע לתחומי הקיבוץ. כיום יש לנו כ-40 איש בכוח הכוננות ובמקרה הצורך כולם מוקפצים. גם אם לא כולם מגיעים, הרי שתמיד יש לנו כוח משמעותי ולראייה, הסיכולים המוצלחים בשנים האחרונות, שכולם התאפשרו בזכות פעילות חברי הצוות".

כן, הוא בהחלט חש גאווה. "מעבר להיותי חלק מבניית כיתת הכוננות, אני גאה באווירה של חדוות היצירה והתגייסות של קבוצת חברים שאכפת להם ורוצים להיות אקטיביים. לא מדובר רק בפעילות בטחונית, אלא גם בפעילויות בנייה, שיפוץ ועיצוב של מקומות כמו גן גלי שנמצאים בפרמטר ההיקפי של הקיבוץ ויוצרים נוכחות פיזית של תושבי הקיבוץ במקומות הללו. גם מפקדת מנגנון הבטחון בה אנו יושבים כעת תורחב בקרוב וגם זה יהיה בכוחות עצמנו כעוד נדבך הנשען על אותה חדוות יצירה ורצון להשתתף".

צילום: אלדד ורדי

לא סתם יש עשרות חברים בכיתת הכוננות. הקיבוץ כבר נמצא בממדים הדורשים זאת. "הקיבוץ גדל מאוד בעשור האחרון", אומר דורון. "יש פה הרבה יותר תושבים, דירות, רכוש, מרכז מסחרי גדול, לגעת בחיות, בריכה ועסקים פרטיים. רק כדי לסבר את האוזן – יש בין 5000-7000 כניסות רכבים לקיבוץ מדי יום. בין אם זה נכון ובין אם לאו, אנחנו נתפסים בתור חברה עשירה במדינה ענייה, מה שהופך אותנו אטרקטיביים לפעילות עבריינית וזה רק יילך ויגדל".

הוא מביא דוגמה אחת להמחשת יכולות צוות הבטחון. "היו פה כמה פריצות לבתים וזיהינו רכב חשוד. כשהעברנו את הפרטים למשטרה, הם אמרו שמדובר ברכב של פנסיונר משטרתי, שנמצא מזה זמן במגרש מכוניות. כאשר התעקשנו שיבדקו, התברר כי עבריין רכוש ידוע בצפון היה לוקח את הרכב מהמגרש לצורף פעילותו וכך גם הגיע לכאן".

אנחנו מדברים על המורכבות שבאיזון בין שמירה על החיים השוטפים ומזעור הפגיעה בהם לבין הצורך בבטחון. "צריך לנסות ליצור מצב בו חלק גדול מהתנועה לא יעבור דרך הקיבוץ, כמו, למשל, כביש גישה ישיר מדרום אל המרכז המסחרי וכביש גישה עוקף מערבי אל מוסדות החינוך. אני רוצה לנצל את הבמה כדי לקרוא לתושבי הקיבוץ להיות עירניים. לא להתבייש לשאול את מי שלא מכירים מי הוא ומה מעשיו פה, כי כיום אנחנו ישוב אליו נכנסים אלפי אנשים כל יום".

צילום: אלדד ורדי

הוא מסכם תפקיד שאמנם הוגדר בתור 20 אחוזי משרה, אבל דרש 120 אחוזי השקעה. "זה תפקיד מורכב, גם צריך לתת מענה לנושאים בטחוניים וגם מצריך יחסי אנוש טובים לדרישות של חברי הקיבוץ ואני חושב ששתי קדנציות הן המקסימום לכל מי שתפקידו דורש מגע עם הציבור. למרות שאני עוזב את התפקיד, ברור לי שלא אעזוב את הפרוייקטים ואת שאר הדברים שצוות הבטחון מעורב בהם והכי חשוב – אני רוצה לוודא שחדוות העשייה והיצירה תישארנה".

"היה לנו בית דפוס משפחתי בתל אביב ברחוב מרחביה פינת דרך יפו. הדפסנו כרוזים של "ההגנה" נגד "הספר הלבן" הבריטי", מספר חיימק'ה על הזכרון המוקדם שלו מפעילות בארגון. "תמיד היו מדפיסים בערב, אחרי שעות העבודה הרגילה. בעשר בערב נתנו לי את חבילת הכרוזים, קיבלתי כתובת שלא הכרתי והלכתי עם זה למשרד של "ההגנה" ברחוב לילינבלום, כעשר דקות הליכה ברגל מבית הדפוס. הייתי בערך בן 10 וחשבו שהמשטרה הבריטית לא תחשוד בילד.

אני זוכר גם את אבא שלי עובד בדפוס "דבר" ברחוב אלנבי, לא רחוק מיהודה הלוי. זה היה בניין יפה עם גינה גדולה ובחזית הבית היתה גדר מלבני סיליקט. החלה הפגנה גדולה נגד "הספר הלבן" והשוטרים התחילו להרביץ למפגינים, אז החבר'ה פירקו את הגדר והתחילו לזרוק לבנים על השוטרים. היה שמח".

עם ההתבגרות, החלו חוויות חשאיות אחרות. "הייתי בן 16 ויצאנו לאימון נשק, בחולות עליהן בנויה כיום חולון כשהייתי עם החברים בני גילי, המחזאי ניסים אלוני ועוד כמה חברים טובים. התאספנו ביום שבת בעשר בבוקר, כאילו לטיול ועלינו על משאית אל החולות. משם הלכנו ברגל והמדריכים הביאו רובים אנגליים ארוכים. תרגלנו פירוק והרכבה, איך להחזיק, איך להתכופף על רגל אחת ואני לא זוכר שירינו, בכל זאת היינו נערים צעירים וזה היה מסוכן.

אחר-כך עברנו לגור ברמת-גן ומדי בוקר נסענו, אחיי ואני, לעבוד בבית הדפוס המשפחתי בתל אביב. באחד הבקרים עצרה אותנו המשטרה הבריטית, ביקשה תעודות זהות ומכולם ביקשו דווקא ממני לרדת מהאוטובוס. לקחו אותי לאיזה מרתף בדרך יפו והתחילו לחקור אותי. אמרתי שאני לא קשור לשום פעילות מחתרתית ושאני רק עושה ספורט ב"מכבי הצעיר" (תנועת נוער בה הייתי חבר). הם רק שמעו "מכבי" ותכף קישרו את זה לאצ"ל וחשדו שאני קשור אליהם. החזיקו אותי משבע בבוקר עד לפנות ערב ואחרי שהשתכנעו שאין לי כל קשר לשום מחתרת הסיעו אותי, כמו ג'נטלמנים בריטיים מנומסים, לתחנה המרכזית כדי שאסע הביתה. רק ירדתי והחלו להתגודד סביבי כמה בחורים צעירים שכמעט היכו אותי. הם היו משוכנעים שאני משתף פעולה עם הבריטים, אחרת איך אפשר להסביר שרכב של המשטרה הבריטית מסיע אותי? בקושי הצלחתי להסביר להם ולהיחלץ בשלום".

אקדח, בפעם הראשונה

קצת אחרי גיל 22, גויס חיימקה במסגרת "ההגנה" לחטיבת "גבעתי" בתחילת שנת 1948. היתה זו חטיבה שהורכבה בעיקר מתל-אביבים כמוהו.

"עברתי בשרונה קורס חובשים יחידתיים שנמשך חודש. כל שבת היינו בבית והלכנו קבוע לשפת הים, כשאני הלכתי לחוף עם נעליים חומות חדשות ומצוחצחות שקניתי באותו שבוע בחנות באלנבי. פתאום הגיעו לים והקפיצו אותנו לפעולה. הגענו לבסיס, נתנו לי תרמיל ואקדח וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהחזקתי אקדח. שלחו אותנו לאבטח את הציר בו התקדם כוח של "גבעתי" לפעולה ברמלה".

(בפברואר 1948 פשט כח של גדוד 52 מחטיבת "גבעתי" על מפקדת חסן סלאמה, מראשי הכנופיות הערביות באזור רמלה. הכוח השמיד את המפקדה ששכנה ליד באר יעקב, גרם לאויב אבדות קשות ושיבש, לפחות זמנית, את פעילות חסימת הדרך באזור לוד ורמלה).

"כשהסתיימה הפעולה, חזרנו מאבטחת הציר לרמלה לכיוון הבסיס. היינו חייבים לרוץ את כל הדרך כיוון שבסרפנד [צריפין] היו מחנות של הבריטים ואסור היה לעורר את חשדם שאנחנו קשורים לפיצוץ. בדרך חזרה טעינו בדרך ונכנסנו לבור שהוצף במי-שופכין, עם הנעליים החדשות והמצוחצחות! כשהגענו סוף-סוף, התברר לנו שכמעט הדליקו לנו נר-נשמה בבית הכנסת, כי הי משוכנעים שאנחנו לא חוזרים".

אל המלחמה

"באחת ההרצאות בקורס החובשים בא מפקד חיל-רפואה, אמר שהוא צריך מתנדבים ליחידת קומנדו בנגב ושאל מי מכיר את הנגב. הרמתי יד ואמרתי שהייתי פעם בנגב, במחנה עבודה של "מכבי הצעיר" והוא ענה: בוא. כך צורפתי כחובש אל "יחידת פשיטה ממונעת", יחידת הקומנדו של חטיבת "הנגב" של הפלמ"ח. השתתפתי איתם בכל הקרבות הקשים לעצירת הפלישה המצרית מדרום. באשדוד נהרגו במשך הקרבות 14 איש מקורס החובשים שלי, פשוט קצרו את האנשים שם".

(בתחילת חודש מאי 1948, פעלה חטיבת "גבעתי" במסגרת מבצע "ברק" באזור הכפר הערבי אסדוד והסביבה, על-מנת ליצור מכשולים וקווי הגנה נגד הצבא המצרי הפולש. קרבות קשים התנהלו עד שהמצרים נבלמו בגשר "עד הלום").

"אחר כך הייתי עם הכוחות שפרצו לכפר-דרום הנצור. כל הדרך לשם הבדואים ירו עלינו, עד שהגענו. הייתי עם רופא, מתנדב יהודי דרום-אפריקאי. הביאו כמה פצועים והוא תפר אותם עם חוט תפירה, כי לא היו לו שום אמצעים. הגיע מטוס פייפר והצניח ציוד רפואי, שכמובן נפל על שדה מוקשים ואט אט התחיל מחסור במזון. היה לקיבוץ שדה של גזר קטן, כי לא השקו אותו וליד הבונקר של המטבח הייתה שעועית בחול. החבר'ה שלנו אספו הכל ובישלו מרק והחבר'ה של הקיבוץ אמרו שהם אף פעם לא אכלו מרק כזה".

(כפר דרום היה היישוב הראשון שהותקף על-ידי הצבא המצרי. מתחילת הפלישה המצרית לדרום הארץ והיה נתון במצור הצבא המצרי מאז 14 במאי 1948 ועד 11 ביוני 1948, מצור שלווה בהתקפות מטוסים, ארטילריה וכוחות רגליים. מגיני היישוב ספגו אבדות רבות וסבלו ממחסור במזון ובתחמושת, אך הצליחו להחזיק ביישוב).

"אחרי זמן מה הגיעה הוראה שצריך לצאת מכפר-דרום. זו הייתה תקופת ההפוגה הראשונה ויצאנו משם בלילה, אבל לא תיאמו עם המצרים והם ירו עלינו כך שנאלצנו לחזור. הלל לביא מת לי בידיים".

(הלל לביא, בנו של שלמה לביא, מייסד עין-חרוד, נשלח כמלווה שיירות אספקה לכפר דרום ביום השני להפוגה הראשונה. בצאת השיירה מהכפר, הפתחה עליה אש תותחים ומקלעים. הלל נפצע, הוחזר אל כפר-דרום לטיפול וכעבור שעות מספר מת מפצעיו ב-14 ביוני 1948. אחיו נהרג כמה שבועות קודם לכן על הגלבוע ופקודה לשחרור הלל מהקרבות נשלחה, אך לא הגיעה ליעדה).

"לאחר מכן השתתפתי בפעולות מקומיות, למשל באזור ברור-חיל ואז חזרתי לאזור המרכז, עברתי קורס חובשים מתקדם והשתתפתי בכל מלחמות ישראל, תמיד כחובש, כולל שירות מילואים של יותר מחודש בכל שנה".

תודה גדולה לסבא שלנו, שהיה ב"הגנה", והשתתף בכל מלחמות ישראל.