מארב שהציבו לי שירה ושחר רובין ביציאה מחדר-האוכל באחד מימי יוני בשנה שעברה, נמשך בכך שללא הסברים רבים, נעתרתי והצטרפתי לסדנת כתיבה אוטוביוגרפית בשם "הקול השלישי". את הסדנה יזמו האחיות רובין, אליהן הצטרפו עלית ויאיר גורן, האחות והאח מהמאוחד וכל זה בתמיכה וחסות של ועדות התרבות והגיל השלישי של שני הקיבוצים. 

"הרעיון לפרויקט נולד במוחה הקודח של שחר כשראתה את בלהה מביטה בתשוקה בהצגת בית-ספר של לינה הנכדה ומדקלמת בהתלהבות רבה את הטקסט והשירים", נזכרת שירה. שחר חשבה שיהיה מעניין לחבר בין בנות ובני הגיל השלישי של האיחוד והמאוחד וליצור יחד איתם מעין מופע. את ההשראה היא קיבלה ממחזה משנת 1938 בשם "העיירה שלנו" המתאר יום בחיי עיירה קטנה, שהוא מעגל חיים שלם – לידה, נעורים, בגרות, זקנה, סיום החיים ופרידה מהם. 

כשדיברתי עם שירה ושחר היה נדמה לי שהן בעצם לא רצו דווקא בי לסדנה, אבל איכשהו נהייתי ברירת-המחדל וניסיתי "לזרום" איתן. בדיעבד אני שמח על כך.

המפגש הראשון התקיים במועדון גח"א בחודש ינואר ושאלתי את יאיר, מנחה הסדנה, מה הוא זוכר מאותו מפגש. "הייתי בחרדת-ביצוע אדירה. למרות הנסיון שלי בכתיבה ובהנחיית קבוצות, מעולם לא הנחיתי סדנה כזו לקבוצת-גיל כזו. הצטיידתי בכוס קפה וצלוחית עוגיות מרגיעה ויחד יצאנו לדרך. התרגיל הראשון היה כתיבת-רצף אינטואיטיבית בנושא ׳התחלות׳ בזמן קצוב של שתי דקות. אני זוכר את הדממה המחשמלת בחדר כשהחברים התחילו לכתוב, דממה מלאה ברוח יצירה, סקרנות ובעיקר בהתמסרות גדולה של כולם. החרדה שלי חלפה והתחלפה בהתרגשות מהמסע המשותף אליו יצאנו".

כאחד המשתתפים בסדנה התרשמתי (ונראה לי שכך גם אחרים) שהמוטיבציה לשתף ולכתוב הייתה שם עוד לפני שבכלל נפגשנו, כך שהיה צריך לקלף קליפה ממש דקה כדי להגיע ל"בשר" של הסיפורים והזכרונות האישיים.

אני רוצה לציין בהזדמנות זו את שמות המשתתפים: מגח״א – מורדי, ברכה, מירה׳לה, בלהה בן-אהרון, אלה פרידמן, נועה לוי, טובה מייקלס, רקפת, יגאל ואני. מהמאוחד: אסתי בדר, נדב דרך וכמובן וותיקת-השבט – נעמי משי, בת 92.

וכך, חבורה של אנשים מגיל 66 ועד 92, התחברה עם הצוות הצעיר והיצירתי ונוצרה אווירה של פתיחות ושיתוף. במשך כחצי שנה נפגשנו אחת לשבועיים, לשעתיים של כתיבה ושיחה. אנשים כתבו וסיפרו על חוויות אישיות מרגשות ולעיתים אף דרמטיות. הייתה תחושה שעל-אף ההבדלים ברקע ובמהלכי-החיים, אנחנו הרבה יותר דומים ממה שאנחנו חושבים.

בכל מפגש התמקדנו בנושא אחד ועליו כתבנו: התחלות, ילדות, בית, נעורים וגם על ״טיפוסים״, תקופות-משבר, מצבי-חירום (במפגש שהתקיים בתקופת האזעקות במקלט בגח"מ) בושה וגאווה, פרידה וגעגוע.

הפתיחות בכתיבה אפשרה לנו חשיפה לעולמות שונים של המשתתפים שהשתקפו בכתיבה האישית של כל אחת ואחד. נוצרה תחושה של אינטימיות בקבוצה, היכרות הדדית וחברית שאולי לא הייתה מתרחשת אם לא היינו נפגשים במסגרת הזו.

"היה ברור לנו מהתחלה שכדי שסדנה כזו תצליח, דרוש אמון הדדי", אומר יאיר. "כדי לבנות אמון כזה דרושים עדינות, רגישות ותשומת-לב. ניסינו להבין מה כל טקסט מנסה לומר – לפעמים במילים ולפעמים דווקא במה שלא נכתב. אחרי כל מפגש העליתי את הקטעים שנכתבו למחשב ושלחתי בחזרה לכל כותב/ת, בתוספת משוב אישי".

יאיר מספר לי כי השבוע שאלה אלה (פרידמן) אם תהיה סדנת-המשך. "היא סיפרה שהסדנה הייתה בשבילה כמו תרפיה לנפש ושלא מזמן עשתה בייביסיטר לנכדים וקראה להם את כל סיפורי-הזכרונות שכתבה בסדנה וכי זו הייתה עבורה חוויה חזקה מאוד".

שירה הסבירה לי קצת על שמו של הפרויקט, מעבר לקשר הברור אל "הגיל השלישי". "הקול השלישי הזה, הדבר הזה שהוא לא רק בינך לבין עצמך, שהוא גם הקול שלך וגם המפגש עם הזולת וגם הדבר הזה שבין הזמנים, במרחב ביניים. הוא קשר, חיבור, שפה. קול המייצר השראה וגם מאפשר לא להיות לבד. יש בזה נחמה וקסם וחיים ותנועה ומשמעות".

אם שואלים אותי על החוויה האישית, אני יכול להעיד כי בגילי המתקדם אני מתנסה במשהו שלא עברתי או הכרתי אי-פעם בעברי. אני מרשה לעצמי להתבטא בסדנה באופן חופשי, למרות שאני רואה עצמי קצת כבד-לשון ועושה זאת בנושאים רגישים עליהם נמנעתי עד כה לדבר. העובדה שמשתתפי ומנהלי היוזמה מעודדים התבטאות חופשית ומגלים חוסר-שיפוטיות, אפשרה לי פתיחות רבה מהמקובל במחוזותינו. 

לפני כחודש נכנסנו לשלב חדש בפרויקט – עיבוד של החומרים שנכתבו בסדנה לכדי אירוע בימתי-אמנותי, שעתיד להציג ב-21-22 באוקטובר (טרם הוחלט על מקום). שרביט ההנחיה והעיבוד-לבמה עבר לבמאי ואיש-החינוך אילון בראל, שמגיע לעבוד איתנו. קשה עדיין לומר הרבה על החלק הזה בפרויקט, למעט העובדה שאיננו צעירים ורק למעטים מבינינו נסיון-בימתי ממשי.

בראל הדגיש בפנינו את חשיבות המשחקיות בחיים ותרומתה להתחדשות הנפש. אנו מוצאים את עצמנו משחקים משחקים בסדנה, משתטים וצוחקים לא מעט. 

אני רוצה להגיד כאן בשם הקבוצה תודה לשחר ושירה שיזמו את הפרויקט וממשיכות ללוות אותו עד היום, לעלית שדאגה לכך שכל הפרויקט יתאפשר מבחינה לוגיסטית, כלכלית וחברתית וכמובן ליאיר, על הנחיית המפגשים. תודה גם למור רכזת התרבות שלנו, לרכזות התרבות יעל אסף ועלית מהמאוחד, לגילת, ממי ואיריס, מרכזות תחום הגיל השלישי באיחוד וליעל ורוית העמיתות מן העבר השני. תודה מיוחדת לרוית על עוגת-הפרג שחיכתה לנו בתחילת כל מפגש. 

בפרפראזה על הפתגם האנגלי המוכר, אני מקווה שנוכל להגיד בסיומו של הפרויקט:

You CAN teach an old dog new tricks.

נתחיל מכך שאני בן אדם נוסטלגי. טוב, יש לי מספיק שנים מאחוריי בשביל להתגעגע.

יש לי חברה, עוד מגן הילדים בחולון, ארכיונאית החיה בקבוץ בצפון הארץ. באחד המפגשים שלנו לאחרונה, היא סיפרה לי שהדבר שהיא אוהבת ביותר בעבודתה זה כשאנשים באים לארכיון לחפש דברים, מקורות, תמונות וכד' והקשר עם חברי הקבוץ סוחף ומרגש אותה.

התרשמתי מאוד מכך וכמו שבעבר, בביקורה אצלי בקיבוץ כשהיינו ילדות היא התרשמה מאוד מהחיים בקבוצה בבית הילדים ולימים עברה בעצמה לקיבוץ בו היא חיה עד היום, כך אני התרשמתי מסוג הקשר שלה לעבודתה בארכיון ומצאתי בארכיון מקום בו אתן ביטוי לנטייתי לנוסטלגיה ואם גם יאהבו אותי שם, מה טוב.

הארכיון של גבעת חיים איחוד נמצא במרתף. המבקר צריך לרדת במדרגות מבוטנות בדומה למקלט ובדומה לחדירה פנימה לנבכי הנפש, להלכי רוח ולחיטוט בנבכי  חומרים עתיקים מעוררים ומרגשים המצויים מתחת לפני השטח. אני חושבת שיש בכך משהו סמלי מאוד המתקשר לאמנות שגם היא "משתמשת" בחומרים פנימיים בנפש האדם.

בכל אופן, גם אם לא התכוונתי במודע, כשאני מתבקשת להתייחס במילים ליצירה מסוימת, כמעט תמיד יהיה בדברי אלמנט רגשי. מזה יוצא שלארכיונאי בדומה לאמן יש מרכיב מעורר ומרגש בעבודתו.

אני מציירת ורוקמת ומשום כך התמקדו חיפושי החומרים שלי בארכיון בצילומים. כשאני יושבת עם ארכיונאי, אני מנהלת משא ומתן לא רק עם עצמי ועם מה שאני רוצה אלא נוצרת אינטראקציה בינינו. מתרחש דיון וגם מפגש עם אינטרס נוסף. הבחירה מה לקחת מהחומרים ומה להשאיר, היא סוג של עבודת אוצרות.

הייתה לי הנאה מיוחדת לשבת לבחירת חומרים מהארכיון עם יריב אמיתי, בן הקיבוץ, שהוא אמן יוצר בעצמו וההסתכלות וההתלהבות נפתחו גם לקומפוזיציה והסתכלות אמנותית לצד ההיכרות עם הדמויות שבתצלומים ועם המצבים ההיסטוריים. הסתכלות גם לגופה של התשוקה לעשייה וגם לגופו של הצילום.

בתערוכה בגלריה שלנו, אני מציגה בהקשר זה ציורים המתבוננים בימים הראשונים של קיבוץ שדות ים (קיבוץ האם שלי) דיוקנאות רקומים של ותיקי הקבוץ וציורי שמן של בעלי מקצוע מפעם בגח"א ועוד.

הרצון והיוזמה שלי לפנות לארכיון באו ממני. קיבלתי את העזרה הנחוצה לי ואני מודה על כך. יחד עם זאת, נראה לי שיש מקום לארכיונאים ליזום אמנות קהילתית בתחומי מדיה שונים: לפנות ולהזמין אמנים כדי לבחור אובייקט אחד מהארכיון, לעבוד עליו ולהציגו. כך תחייה האמנות את העבר במפגש של הציבור עם דמויות ומצבים מוכרים.

קווים, חוטים וזכרונות: מפגש בין שתי ציירות. ​לפעמים, תחת קורת גג אחת בקיבוץ, נפגשים קצוות של חוטים שלכאורה נטוו במקומות רחוקים לגמרי. במפגש הזה יושבות שתינו – ברכה ימיני הישראלי ואלה עוקב פרטל – שתי ציירות, שתי נשים ששורשיהן התימניים נושאים את השם "ימיני" ושתי יוצרות המנסות לתת צורה ומקום לסיפור משפחתי מורכב.

דרך הציור, הרישום והחומר, אנחנו מתבוננות בעבר, שואלות שאלות על השתקעות, על בחירה ועל מציאת בית בתוך הקיבוץ. בטור הזה אנחנו מביאות, כל אחת בקולה ובסגנונה הייחודי, את המונולוג האישי שלה על הדרך, על המכחול ועל השורשים שצומחים מתוך הנייר והבד.

הסיפור המשפחתי שלי מתחיל בצנעא שבתימן, בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. הוריי, נעמי ויהודה, חיו בקהילה יהודית מסורתית וסגורה תחת שלטון האימאם. אבי היה צורף תכשיטי פיליגרן, רב ושוחט ואמי גדלה במשפחה גדולה ואמידה. החיים התנהלו במסגרת חמולתית: כולם חיו סביב חצר אחת, העבודה והחיים היו משותפים, החגים נחוגו ברוב עם, והקהילה הייתה מרכז העולם. במבט לאחור אני רואה שבאופן מפתיע, אורח החיים הזה הכין אותנו גם לחיים השיתופיים בקיבוץ.

כאשר נאסרה יציאת יהודים מתימן, יצאו הוריי במסווה של עלייה לקבר קדוש. הייתה זו תחילתו של מסע העלייה לארץ ישראל. הם הלכו ברגל חודשים ארוכים מצנעא לעדן, ומשם הפליגו לארץ ישראל. בשנת 1933 הגיעו ליפו והשתקעו תחילה בתל אביב ובהמשך בנו את ביתם בחולון. אבי התקשה להסתגל לחיים החדשים בארץ והמשיך לחיות ברוח העולם ממנו בא. אמי, לעומתו, הייתה אישה בעלת יכולת הסתגלות יוצאת דופן.

בינתיים המשפחה גדלה ואחרי לידות ומיתות אנחנו שישה צאצאים במשפחה. אני נולדתי בינואר 1942 בבית בחולון עם מיילדת. אסתר הבכורה הצטרפה לפלמ"ח ואחר כך עבדה ולמדה בסמינר הקבוצים שם פגשה את מי שהיה בעלה ועברה לחיות איתו בקיבוצו שדות ים.

נשמע פשוט, נורמלי וטבעי, לא? בכלל לא. הכל התרחש תוך הגנה והסתרה של אמי את המתרחש מפני אבי. זה היה תמצות התמצית של חיינו עד שבצעד נועז וחסר תקדים החליטה אמנו לעזוב את הבית עם כל הילדים ולעבור לקבוץ שדות ים.

כך נולד "סיפור הבריחה מחולון" שהיה אמיתי מאוד.

ההסתגלות שלי לקבוץ, ללינה המשותפת ולחיי החברה הייתה מדהימה עד כדי כך שבהדרגה ובאופן בלתי מודע, איבדתי את המבטא התימני שהיה לי. כינויי החיבה שלי בכיתה כללו חית כגון: 'חומי' או 'אוח' שהחבר'ה היו מתאמצים להגות נכון. יש לי זכרונות טובים מבית הילדים, למשל, אחרי שהמטפלת הייתה אומרת לילה טוב אחרון, היינו מתאספים בחדר האכילה ויוצרים הווי משלנו. תהליך הסוציאליזציה שלי היה גם אידיאולוגי. אני מזוהה עם הקבוץ, עם הדרך, עם כל מה שזה אומר עד היום. אני זוכרת כמה בכינו כשסטלין מת. מי ידע? והיינו מאושרים.

במיוחד זכורים ברעדה/קור לילות הסערה בהם היינו מוקפצים לחוף להרים את הסירות כדי שלא ייסחפו עם הגאות לים וכן החתירות בים. התקשיתי בחתירה עם המשוטים הכבדים אך מול הקול האדיר של שמשון בובר שנתן את קצב החתירה, מי יכול היה לעמוד.

הפעילות הימית העניקה לנו גאווה רבה ותחושת מיוחדות. עניין הים היה כל כך חזק שבבגרותנו, "ילדי" כיתת ארז, כמבוגרים וממקומות שונים בארץ, המשכנו להפליג ביחד במשך כ-15 שנים וביאכטה הרגשנו כמו בכיתה הכוללת.

את שמעון הכרתי בבסיס צנחנים בו שירתתי ולאחר שנתיים התחתנו ובגיל 23 הייתי אם לתאומים. כצפוי ממי שמזוהה עם דרך הקבוץ ונהנתה ממנה, לא הייתה לי כל בעיה לחזור מבית היולדות ולהפקיד את ילדיי בבית התינוקות וללכת לחדר ולאחר 11 שנים נולד אדם הצעיר בבנינו. כבר הייתי אשת חינוך בעצמי. למדתי בסמינר הקבוצים באורנים. עבדתי עם פעוטות בפעוטונים כ-16 שנים ואחר פתחתי את גן "רימון" כגננת והנה אנחנו משפחה עם שלושה ילדים. עדיין בלינה המשותפת. הייתי אם מעורבת עם צוותי החינוך, במיוחד עם התאומים, ביודעי את החשיבות של פיתוח זהות עצמית נפרדת לכל אחד.

בהיותי בת 40 עשיתי הסבה מקצועית לעובדת סוציאלית קלינית, תואר שני באוניברסיטת בר אילן והסמכה לטיפול משפחתי. בקבוץ מילאתי שני תפקידים לאורך השנים: רכזת תרבות ורכזת חינוך וגם בתפקיד נלווה לעבודה אחרת, ריכוז שיקום.

אני יכולה לומר בכנות שבכל עבודה בה הייתי, כולל "פקקית" בתחילת דרכי בגבעת חיים, נהניתי ואהבתי.  

במהלך הלימודים לעבודה סוציאלית עובד ונבות התגייסו לצבא. נבות לא עמד בדרישות השינוי בחיים ובמה שנדרש ממנו בהתמודדות עם המציאות הצבאית והתאבד בירייה. השאיר מכתב פרידה. העולם התהפך. הכאב בלתי נסבל ומשהו בתחושת העצמי השתנה. מותו מלווה אותי בכל מה שאני עושה. כצל, כישות, כאופל.

האובדן מלווה אותי מאז ונוכח בדרכים גלויות וסמויות גם ביצירה שלי. לצד הכאב, המשכתי למצוא משמעות במשפחה, בעבודה, בקהילה וביכולת להמשיך ליצור ולצמוח.

החיים בקיבוץ, המסגרות שהוא נותן ומשפחה עניפה, כולל סבא וסבתא שהיו אז בחיים וחברים, עזרו לנו להתמודד ולשרוד את הטראומה האיומה הזו ואף להמשיך בחיים. כשהגיע זמנו של אדם להתגייס לצה"ל, לא חתמנו לו ללכת ליחידה קרבית.

בשנה ה-40 לנישואינו התגרשנו. פירוק המשפחה הגרעינית מעיק עלי מאוד. יחד עם זה, אני לא מקשרת את הגירושים עם מותו של נבות שהתרחש 19 שנים קודם לכן. אני מרגישה שהיו לנו נישואים טובים. אדם היה בן שבע כשנבות נהרג וכבר שנתיים בלינה משפחתית.
שואלים אותי איך הגעתי לעסוק באמנות? מאין באו הצבעים? כשיצאתי לפנסיה בגיל 69 חיפשתי תחום יצירה משום שתמיד הייתי יצירתית בבישול, בתנועה, בשירה. בדרמה ובמשפחת המקור שלי יש הרבה אמנים.

חשבתי תחילה על צילום, כי היו לי תוצאות טובות בכך באופן טבעי. אז התברר לי שצילום הוא עיסוק יקר מאוד. כתימניה אסלית החלטתי ללכת על ציור שנראה כעיסוק זול יותר בהוצאה הכספית (סתאאאאם). מעלילים על התימנים. אנחנו חסכנים! לאחר זמן קצר הפך תחום הצילום לדיגיטלי וזול להחריד, אבל כבר נפל הפור והתחלתי לצייר בסטודיו עם ורד נחמני כמורה וכמנחה. ורד היא מורה נהדרת. יש לה רגישות מיוחדת וסוג של תכונות טיפוליות.

אני מציירת בצבעי שמן על בד. בשנים האחרונות התחלתי בנוסף לרקום על רשתות.

העיסוק באמנות גורם לי אושר גדול. לא ידעתי שכך קורה וזו הפתעה נהדרת עבורי. בהתחלה אהבתי את התוצאות של היצירה אחר כך את כל רצף התהליך והעבודה. לעיתים תכופות אני מרגישה סוג של התאהבות בעולם, בחיים וכך אני הולכת ברחובות.

אני מרגישה שאני אמנית מגוונת ולאורך השנים אני מציירת בסגנונות שונים, רוקמת, יוצרת מייצבים מגרוטאות אותן אני מוצאת במתחמי אשפה. מיומנות שרכשתי כגננת שטיפחה את חצר הגרוטאות בגן כחלק חשוב בתפיסה החינוכית.

​ קווים, חוטים וזכרונות: מפגש בין שתי ציירות. ​לפעמים, תחת קורת גג אחת בקיבוץ, נפגשים קצוות של חוטים שלכאורה נטוו במקומות רחוקים לגמרי. במפגש הזה יושבות שתינו – ברכה ימיני הישראלי ואלה עוקב פרטל – שתי ציירות, שתי נשים ששורשיהן התימניים נושאים את השם "ימיני" ושתי יוצרות המנסות לתת צורה ומקום לסיפור משפחתי מורכב.

דרך הציור, הרישום והחומר, אנחנו מתבוננות בעבר, שואלות שאלות על השתקעות, על בחירה ועל מציאת בית בתוך הקיבוץ. בטור הזה אנחנו מביאות, כל אחת בקולה ובסגנונה הייחודי, את המונולוג האישי שלה על הדרך, על המכחול ועל השורשים שצומחים מתוך הנייר והבד.

כשמזמינים לכתוב על שורשים ועל אמנות, הנטייה היא לחפש כרונולוגיה מסודרת של משפחה וזהות. אבל כשאני ניגשת אל דף הנייר, היצירה שלי מתחילה דווקא מהשאלות, מהפערים ומהנסיון לגשר על עולמות רחוקים שלכאורה אין ביניהם קשר.

​הזהות שלי נמתחת בין שני סיפורים שונים מאוד של הגעה לארץ והסתגלות.

​מצד אחד נמצאת שאלת הבחירה והאומץ בזהות היהודית, כפי שהיא מונחת בסיפור של סבתא נחמה. הוריה עברו הכשרה ארוכה בהולנד כמיסיונרים לפני שיצאו יחד לאינדונזיה. בשלב מסוים אמה חלתה, חזרה להולנד ושם נפטרה קצת לפני מלחמת העולם השנייה. אביה נשאר מאחור ונפל בשבי היפני. נחמה, נערה צעירה בהולנד הכבושה, התגוררה עם קרובי משפחה. באותו בית הסתירו ועזרו לנער יהודי והוא היה שם עבורה כאחיה. גם אחיה של נחמה סייע להצלת יהודים באותה תקופה. השנים הללו והחורבן של המלחמה, הותירו בה משקעים עמוקים.

​כשנחמה היגרה בהמשך לאוסטרליה עם משפחתה היא בחרה, מתוך החלטה מודעת, לגדל את ששת ילדיה כיהודים על ברכי התנ"ך, כדי שיהיו לדבריה "בצד הנכון של ההיסטוריה". הילדים שלה עברו תהליך גיור לפניה מתוך בחירה בגילאי העשרה וכולם הספיקו לשרת בצבא והיא עצמה התגיירה אחרונה, בגיל מאוחר יחסית, לאחר שהתגרשה מסבא (שנשאר באוסטרליה) ועלתה לישראל. עם הגעתה לארץ, היא נשאה בשנית לשלום – ניצול שואה. הבחירה הזו שלה היא המטען האישי וההיסטורי שקיבלתי אני.

​מצד שני נמצאים השורשים התימניים שלי. סבא שלום עלה מתימן כנער יתום, לבדו, בלי אחים. הוא עבר קשיים רבים, עבד בעבודות מזדמנות ובנה את עצמו במו ידיו עד שנכנס לעסקי היהלומים והצליח. מצד אמא, הסבים עלו מתימן לטירת שלום, ומשם הגיעו לשכונת נווה שלום בנתניה.  

​המפגש בין שני הקצוות הללו קרה בנתניה. אמא שלי עלתה לארץ בגיל 16, יחד עם אחיה הצעיר ממנה בשנה. היא הגיעה לפנימייה בנתניה. שם דרך חברה היא הכירה לבסוף את אבא שלי. כאן נחשף גם הפער הגדול: אבא שלי נולד בארץ והחזיק בשורשיות מקומית טבעית, בעוד אמא שלי הגיעה כמהגרת צעירה, נטולת שורשים באדמה החדשה. זהו סיפורם של דורות תלושים, המנסים למצוא אחיזה במקום חדש בזמן שההיסטוריה שלהם נותרה מאחור.

​ההורים שלי ניסו למצוא לכל המטענים האלה בית ובחרו לעבור לקיבוץ תל קציר בצפון מתוך מחשבה ששם יהיה להם ולמשפחה טוב יותר. אבל המעבר הזה, כמו כל מפגש עם מקום חדש, הציף מחדש את אתגר ההשתלבות וההתאקלמות. הקיבוץ הציע יתרונות רבים, אך לצדם הציב גם מסגרת נוקשה ומגבילה. 

​בתוך התווך הזה גדלתי. עבורי, הילדות בתל קציר הייתה גן עדן של חופש, טבע ומרחבים. המתח הזה – בין חוויית הילדות המוגנת והחופשית שלי לבין תחושת התלישות וההגירה של הדור שלפניי – מלווה אותי עד היום.

​ובסוף, ממש במקרה (או שלא) מצאתי את עצמי מגיעה לגור ולגדל את ילדיי שלי כאן, בגבעת חיים איחוד – סמוך מאוד למקום בו אבי נולד וגדל, האזור הוא חלק מהנוף היומיומי שלי בחופשות אצל סבתא – המעגל הגיאוגרפי נסגר באותה האדמה.

​כל המטענים האלה מוצאים את מקומם על דפי הנייר. הציורים שלי מבוססים על דימויי ארכיון בשחור-לבן של ראשית ההתיישבות בארץ, לצד צילומים משפחתיים ישנים מתימן, הולנד, אוסטרליה ואינדונזיה הרחוקה.

​על הנייר, אני מפגישה את העולמות האלו דרך טכניקה של רישום בשתי ידיים במקביל בשילוב צבעי מים. העבודה הסימולטנית עם שתי הידיים היא השתקפות ישירה של המתח בזהות שלי: יד אחת מחפשת את הדיוק והשליטה, בעוד היד המשלימה מביאה את הפירוק, המעידה והחריגה מהקו. בעבודות שלי אין מחיקות, כל שכבה, שגיאה או מעידה נשמרת על הדף כעדות כנה לתהליך החיים שלנו, שבהם אנו שואפים לשליטה אך מעוצבים על ידי המכשולים.

​הציור והרישום הסימולטני הם הדרך שלי לשאול שאלות, לגשר על הניגודים ולמצוא בית לכל השורשים והקווים הללו בחיי.

ממי לברון המליצה לי לשוחח עם הילה אשורי ממשגב-עם, אחת מברי-המזל שמצאו כאן מקום רגוע ורחוק מגבול הצפון וממתקפות החזבאללה. בשלושת החודשים האחרונים ומאז המקרה בו נהרג במשגב-עם חבר קיבוצה שנפגע מכטב"ם, היא שוהה אצלנו בגבעת-חיים איחוד וכיום היא מתגוררת בחדרון צנוע אצל יפתח לברון.

גם לאחר שנה כאן, היא ממשיכה להתרשם מיופיו של הקיבוץ וכל מה שיש לו להציע לחבריו, תושביו ואורחיו. בטיוליה הרגליים ברחבי הקיבוץ שהוא אחד היפים שבקיבוצים היא מצלמת עצים, פרחים ונופים מרשימים.

נפגשנו אצל עזרי והיא נענתה לבקשתי לספר קצת על עצמה: במקביל ללימודי טיפול באמנות, היא עוסקת באמנות כבר יותר מ-30 שנים. בעבר היא גרה כ-13 שנים בתל-אביב, שם למדה הוראת חינוך-גופני ושם גם פגשה את ממי והן בקשר כבר שנים רבות. הילה נהנית מהאירוח של ממי בגבעת-חיים ומהעזרה שהיא מעניקה לה מאז שהיא כאן.

היא עבדה שנים רבות כפקחית הגנת-הצומח על מזיקים בשדות ופרדסי הקיבוץ הנמצאים בעמק-החולה ועושה זאת חלקית גם כיום ולצורך עבודתה בחקלאות, למדה על הגידולים השונים ומזיקיהם בקורסים יעודיים של "הגנת הצומח". כל זאת, כאמור, לצד עיסוקה באמנות במיזמים שונים וכמורה לקרמיקה בצפון כשאת עבודות הקרמיקה שלה היא מכרה גם בראש-פינה העתיקה. הילה מגוונת את עיסוקיה בהכנת ליקרים וגידול סחלבים המחכים לקונים בביתה במשגב-עם.

התעניינתי בעיסוקיה האמנותיים במשגב-עם ומצאתי בכתובים שהיא פועלת שם מתוך מה שהיה פעם בית התינוקות במשגב-עם, בו התרחש הפיגוע באפריל 1980 ובו נהרגו פעוט, מזכיר הקיבוץ ולוחם סיירת גולני.

המבנה נותר נטוש במשך שנים לאחר הפיגוע. אף אחד לא רצה להיכנס לשם ואביה של הילה שיפץ עבורה את המקום, בנה לה אובניים ותנור לקרמיקה והמקום הפך לביתה ולגלריה מקסימה בה הציגה את עבודותיה לאורך שנים מאז תחילת שנות ה-2000. על המקום הייחודי הזה במשגב-עם, אומרת הילה: "עשיתי כאן גן פורח יפהפה. אני מחזיקה בית שהוא גם אנדרטה". 

היא מספרת כי אביה, אברהם אשורי (במקור מחיפה) נפטר לאחר שהשלים את מלאכת שיפוץ בית-הילדים. מסתבר שהוא היה מתאבק בהפועל חיפה ובקבוצת ההיאבקות של גבעת חיים וזכה גם באליפות המדינה.

"המעבר מקיבוץ קטן לקיבוץ גדול הוא מאתגר. סיפור הפינוי שלי מתחיל בתחילת המלחמה ואז הייתי בבקעה כחצי שנה ולאחר מכן עברתי לבת-חפר, שם גר אחי. במשך קרוב לשנה הגעתי לכאן בסופי שבוע, כאשר לפרנסתי מכרתי ואני עדיין מוכרת בדוכן שלי בנחלת בנימין עבודות קרמיקה מגוונות ואת ספרי האמנות שהוצאתי. כשהגיעו לארץ תיירים, זה היה עסק לא רע וכעת, כשהלקוחות הם בעיקר מקומיים, העסק קשה יותר".

לביאה בן-אור אפשרה לה להשתמש בתנור הקרמיקה של החוג בסביום והיא מחמיאה לה על קבלת הפנים. היא זכתה לכך שאחת מעבודות הקדרות שלה (ראו תמונה) מוצגת בביאנלה לאמנויות במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב ומאז היא שומרת על נוכחות בביאנלה, ממשיכה למכור את יצירות הקדרות שלה ואת ספרי האמנות שלה ("אמנות עירומה") בנחלת-בנימין בתל-אביב ונהנית מאוד מגבעת-חיים, נופיה ואנשיה.

היא לא מתגעגעת לימים בהם שהתה עם ילדי הקיבוץ האחרים במקלטים, תחת מתקפות הקטיושות ומתקפת המחבלים על הקיבוץ, בהיותה בת 16 בלבד. המצב הנוכחי במשגב-עם קשה לה ועוד יותר מכך לחברים שנשארו שם והיא מקווה לימים רגועים יותר בקיבוץ, בגליל-העליון ובעמק החולה.

מרכז-הטבע בביה"ס "שפרירים" אינו פעיל יותר. לאחר שנים רבות בהן היה המקום בית משמעותי, חם ומזמין לילדות, ילדים, נערות ונערים רבים, הוא נסגר אך שליחותו לא אבדה. למזלנו, יצא לאור לאחרונה הספר "מחיות נפש" שכתב אורי לין והוא מאפשר הצצה וחשיפה לעולם המופלא של ילדים ונערים עם בעלי-חיים בהקשר החינוך המיוחד שהוביל אורי בביה"ס "שפרירים". 

מספר אורי: "התחלתי את עבודתי בפינת החי של גבעת חיים. אהבתי מאוד את העבודה והקשר עם הנערים בשילוב עבודה עם חיות וצמחים. בעקבות העבודה בפינת החי, גויסתי לאקי"ם להקמת פינות חי ברחבי הארץ. כאשר התחילו ליזום עמותה שתקרא 'חיות וחברה' במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת ת"א בראשותו של פרופסור טרקיל, הייתי אחד ממקימיה. בעקבות כך עברתי להרצות בתחום זה בסמינר הקיבוצים. הידע שצברתי היה הבסיס, כאשר גייס אותי בנימין שפריר להקים את מרכז הטבע בבית-הספר. ילדים שהגיעו למרכז הטבע, נשארו בדרך כלל בקשר עם המקום שטיפחתי איתם, מהתחלת לימודיהם ועד סיומם (ז' עד י"ב). זה היה הבית שלהם. זו הייתה הדרך היחידה עבור רבים מהם לסיים בכבוד את לימודיהם בבית-הספר". 

שאלתי את אורי "איך ספר נולד?". "הספר הזה נכתב במשך כ-30 שנים והיו לי כ-250 דפים עם סיפורים. הספר נכתב עם המון הערכה וכבוד ל'שפרירים' ולבנימין שפריר, שקיבל אותי לעבודה ונתן לי גב ותמיכה למרות שלא הייתה לי תעודת הוראה או תואר אקדמי. ב'שפרירים' נעשו פרוייקטים ייחודיים אחרים למשל באמנות, ספורט, מחשבים, מתמטיקה וגינון, אך לצערי הם לא תועדו למרות הצלחתם. בנימין שפריר כתב על הדברים, אך לא בפירוט ברמה האישית, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרי". 

ביום הולדתו ה-80 עשה אורי חושבים ואמר לעצמו שאינו יכול להשאיר את הספר במחשב ועליו להוציאו ולא רק עבור ילדיו ונכדיו והחליט להוציא את הספר לאור כמתנת 80 לעצמו.

"התקשרתי ללילך רון, בעלת ההוצאה-לאור 'ספרי בוטיק' עוזבת משמר-העמק ומכרה מימינו המשותפים שם. שלחתי לה את החומר מתוך כוונה לראות אם יש על מה ללכת בכלל. באתי בדחילו-ורחימו לפגוש אותה בבית-קפה בתל-אביב ואמרתי לה 'אל תרחמי עלי, תגידי לי אם זה שווה משהו'. היא הרגיעה אותי ואמרה לי באופן חד-משמעי. 'יש לך אוצר. אין לך מושג מה יש לך פה'. היא לקחה 24 סיפורים מתאימים, מתוך מחשבה שיותר מכך קשה להכיל ולכן כדאי להצטמצם. ללילך ולי הייתה עבודה משותפת, פורייה וכנה".  

שאלתי את אורי על החיות עמן עובדים והוא מפרט: כלבים, מגוון של תוכים, נחשים, לטאות, חמוסים, ארנבות, שרקנים, צ'ינצ'ילות ואפילו חרקים (ג'וקים).

הספר לפי אורי "הוא גם מעין אנדרטה לביה"ס 'שפרירים' שכבר איננו בפורמט בו עבדתי". 

בין התגובות שקיבל אורי על ספרו, אפשר להזכיר את הפסיכולוגית מהצוות בו היה שותף שאמרה: "קיבלתי את הספר ואני מוקסמת ברמות…מדהים, מרתק ומרגש. מעורר התפעלות. מתנה ענקית…..הסיפורים עצמם, עם כל ילד וילד, עם כל-כך הרבה אהבה….מתאים בין השאר לכל מי שלומד את התחום או עוסק בו".

לילך רון, עורכת הספר, הוסיפה: "סיפורים אישיים שכל אחד מהם הוא לכל הפחות בוקס מטלטל קרביים בבטן המתהפכת. לא סתם 'קייס טיפולי' אלא נפש רכה המחפשת כיוון באפלה ופוגשת יד מושטת והזדמנות אמיתית למציאת דרך אל האור".

הוא מרגיש שהוא מייצג את כל המורים שעבדו אי-פעם ב"שפרירים" המהווים דור-הולך-ונעלם. לדעתו, בנימין שפריר הוא דמות שפסלה היה צריך לפאר את הכניסה למשרד החינוך. בנו של בנימין, אוהד, שעבד עם אורי ובעצמו מחנך מעולה, כתב את המבוא לספר. 

"תקוותי היא שמבין חניכיי ותלמידיי לאורך השנים, יקומו כמה וישחזרו את שיטת ההוראה באמצעות בע"ח, ללא 'רדיפה' אחר תעודת הבגרות או הכרה פורמלית אחרת", אומר אורי. 

יש תלמידות ותלמידים הממשיכים את דרכו של אורי עם נשמה, אכפתיות ושאר רוח במקומות רבים בארץ והם עדיין מתייעצים איתו עד היום.

"העבודה הנוכחית שלי בגינה הקהילתית האורגנית, היא מעין תחליף הממלא אותי מבחינת העבודה והצד החברתי וההומני, עם שותפות ושותפי אמת. אני ממשיך בער"ן שם אני משקיע בהתנדבות שעות רבות בליווי הנזקקים לאוזן קשבת ולעצה טובה וגם בהדרכת מתנדבים מתחילים בתחום". 

אלה עוקב, תושבת גח"א ומורה לאמנות ב"שפרירים" שאיירה את הספר, מוסיפה: "אני ממליצה בחום לכל הורה, איש חינוך, או פשוט למי שהנשמה שלו צמאה לסיפור אנושי אמיתי על כוחו של החינוך והקשר עם הילד והטבע, לקנות את ספרו של אורי". אני קראתי ונהניתי מאוד.

מי שמעוניין לרכוש את הספר ישירות מאורי 0505-933762 

בפעם השלישית, בתוך כשנתיים וחצי, אני מוצאת עצמי מנהלת מלון אורחים לילדי ולנכדיי בזכות הממ"ד בו התברכתי. תקופה זו מזמנת מחשבות ובחרתי, תחת מעוף טילים ורעש אזעקות, לשתף בחוויה טיפולית.

בימים אלו, כהמשך לימים הקודמים, אני פוקדת בביתם שני גברים שחצו את קו ה-80 החולים במחלות קשות, סופניות. לשניהם נשים ומשפחה ענפה. בדיאלוג הטיפולי איננו עוסקים ביחסי איראן – ישראל, בחזבאללה או בתחנת הגז. שניהם מצפים לי מדי שבוע בדריכות לשוחח על מה שאנשים לא מרבים לדבר עליו – על המוות.

ויותר מכך – על משמעות החיים.

יותר מכל אני חשה שאנשים אלו זקוקים להקשבה ללא שיפוטיות, לליטוף כף היד הגרומה שאצבעותיה כבר אינן רכות כשהיו ולמישהו שלא יירתע מלהיות שם איתם. על הסף.

אנחנו עוסקים בשאלות כמו – על מה אני מתחרט? מה יכולתי לעשות אחרת? מה חשוב לי להשאיר אחריי? אל מי אני מתגעגע? ומה הייתי רוצה לומר ליקירים שלי? לעיתים אנחנו שומעים יחד מוזיקת ג'אז אהובה ואז כפות הרגליים, שאינן בתפקוד, מתחילות "לרקוד" בקצב 80 פלוס. או שומעים בפעם האלף את הנכד הבכור שיצא לאוויר עם שיר ראשון. בשני המקרים הפרידה בינינו מתרחשת בלחיצת יד אמיצה הנושאת שרידים של מה שהיה פעם. רגעי המיקרוקוסמוס האינטימיים האלו מעניקים לי פרספקטיבה עמוקה ורחבה על חיי שלי.

אז למה אני משתפת בחוויה הזו?

בימים אלו, כשאפשרות הסוף מרחפת מסביבנו וזורה אימה ופחד בתוכנו ובסובב אותנו, אולי נוצרת לנו הזדמנות מיוחדת להינתק מהמסכים ולעסוק באופנים מגוונים, אפילו זעירים, של אחזקה ומשמעות – שאלה לשלומו של אדם, גם כזה שלא דיברנו איתו מעולם, אפייה למישהו שזקוק, עקירת עשבים ושתילה, פעילות גופנית, קריאה ועוד ועוד.

והעיקר – מפגש אנושי. דיבור. שיתוף.  

כָּל לַיְלָה אֲנִי מִתְכַּסָּה בִּשְׂמִיכַת הַשֶּׁקֶט                                            

אוֹסֶפֶת כְּבָשִׂים אֲבוּדוֹת אֶל הָעֵדֶר

תּוֹהָה מָתַי יִשָּׁמַע הָאוֹת

לִמְנוּסָה טְרוּפַת מְצִיאוּת

בֵּין בֶּטוֹן וְקִירוֹת

מַבִּיטָה לְאָחוֹר

לוֹכֶדֶת בְּגוּפִי אַזְעָקוֹת

צוֹפָרִים חוֹרְכֵי אָזְנַיִם מְעַרְעְרִים

אֱמוּנוֹת וְשָׂדוֹת

כֹּל בֹּקֶר אֲנִי מַשְׁכִּימָה

כְּשֶׁחֲרָכֵּי הַתְּרִיסִים מִתְבַּהֲרִים

מְלַטֶּפֶת כְּבָשִׂים שֶׁקָצָה שְׁנָתָן

מִתְכָּוֶנֶֶת לִפְצִיעַת הַחַמָּה

מַתְּקִינָה הֶבֶל יוֹם בַּתַּנּוּר

מַנִּיחָה עַל כִּירַיִם חֲלוֹמוֹת בִּקְדֵרָה

כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר

חַלְלֵי הַבֶּטוֹן מִתְמַלְּאִים בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים

הַקְּדוּמִים

תָּאֵי עֶצֶב חֲשׂוּפִים בְּחֶשְׁכַת הַיְּלָדִים

תָּאִים רְדוּמִים נֵעוֹרִים בְּאִיבֵּי הַמְּבֻגָּרִים

הַבְטָחוֹת יְתוֹמוֹת

אֲרוּגוֹת בִּצְפִיפוּת מִשְׁפָּחָה

בְּתֶּלֶם אָרוֹךְ, בֶּחָרִישׁ עָמוֹק

בְּחֶלְקַת אוֹתָהּ

אֲדָמָה

בכל ישוב קטן או נידח יש אותם – האנשים שהם מצד אחד חלק מהמציאות היומיומית, הרגילה לכאורה – ומצד שני יש להם את המבט החודר, עין לטושה לצד האחר, הנסתר, שרובנו עיוורים אליו.

הסובייקט, חבר ילדות, נקט כצפוי בתמרוני חמיקה בחסות מגפת השפעת – אבל בסוף נדחק אל הפינה וסיכמנו על כוס תה במבצר הסודי שלו, מרתפי הארכיון.
במפתיע, ולטובת הדדליין שגם ככה איים לחלוף, הוא הבליח בפאב המקומי כבר בערב חמישי (המלצה חמה ! בחסות כנופיית לנג-מירון, המקום פורח לאחרונה ומושך אף את העופות המשונים ביותר בלול), מה שאיפשר לנו להתחיל את הראיון מוקדם מהצפוי –
קבלו אם כן, לרגל התערוכה החדשה שלו בגלריה, את יריב אמיתי – ה'אח המלומד' הפרטי שלנו.
למרבה המזל, אדי הוויסקי שמזגו פרנסי המקום הותירו עדיין פינה צלולה יחסית וזכרתי ללחוץ על כפתור ההקלטה בדיוק כשיריב מתחיל לדבר על התערוכה החדשה שלו. "אני מאוד מתרגש," הוא הודה, "שני השותפים שלי, אחד מהם כבר סוגר עכשיו את התערוכה בעין חרוד… הם כל הזמן בעשייה. אני נהנה ממה שקורה, או כרגע לא כל כך קורה, ומזכיר לעצמי שזו לא פעם ראשונה."

שאלתי אותו אם הוא בעצם מרגיש כמו אמן צעיר, שעושה את צעדיו הראשונים בעולם האמנות.

יריב: לגמרי… למרות שהצגתי כבר בגלריה, עם ההגדות של פסח…

אנחנו נזכרים ביחד במעלותיהם, ובמיוחד במגרעותיהם של חלק מהאמנים שהשתתפו באותה תערוכה, וההשפעה שהיתה להם על בריאותה הנפשית של מנהלת הגלריה.

משם אנחנו מגיעים להיסטוריה סודית אחרת – בשנות ה-90 היה יריב חבר בקבוצת קומיקס מחתרתי שהוציאה את המגזין "סטיות של פינגווינים". (בנקודה הזו, אני טועה ומבלבל לרגע את השם עם קבוצת הקומיקס המתחרה "אקטוס טרגיקוס" ומקבל מיד שיעור מאלף).

יריב: לא… אקטוס זה היה המורים שלי (ירמי פינקוס, רותי מודן). זה היה בעיקר ניסיון להסתכל על גרמניה ולהגיד ככה אנחנו רוצים להיות, לעשות דברים נורא אינטליגנטיים וגרמניים, וזה מה שהם דפקו לנו לראש בכיתה – שאם אתה לא עושה את זה, אין לך מה לחפש במקצוע. אם אתה לא יוצר קומיקסים אירופאים ומהורהרים על חיים אורבניים, לך כבר תמכור דולרים, לך תהיה שוטר.

הסיפור מתגלגל לאספן אמנות, ולספר שעוד ילווה אותנו בהמשך הכתבה:

יריב: …הוא נורא נחמד, הוא השיג לי ספר נדיר בנדירים – הוא ראה אצלי חומרים מ"סטיות של פינגווינים", הוא ראה את החומרים אלו, ואמר לי "אני אספן, אני רוצה את מה שיש לך, אבל (לתת) כסף לא כל כך בא לי… יש משהו בעולם הזה שהיית רוצה בבעלותך?" אמרתי לו, אני לא יודע אם שמעת אי פעם, אבל יצא בעברית ספר שנקרא "נקרונומיקון"… אז הוא אמר לי "את שלי אתה לא תקבל, כי הוא עם הקדשה – אבל אני יודע איך להשיג אותו".

יואב: זה לא הספר (הפיקטיבי) מהסיפורים של לאבקראפט? מה זאת אומרת, יצא בעברית? הספר הזה הוא פיקציה, הוא לא קיים באמת…

יריב: הוא יצא בעברית, ב-2005.

יואב: אבל מה התוכן שלו?

יריב: התוכן שלו מדהים. הסיפור של הנקרונומיקון זה בדיחה מתגלגלת שרצה כבר עשרות שנים, שמקורה באמת אצל לאבקראפט בשנות ה-20, אבל מתישהו מישהו החליט, כנראה שהראשון הוא משנות ה-70 באיטליה, שכדאי לכתוב אחד אמיתי. זה נקרא נקרונומיקון של סימון, לא קראתי את זה אף פעם. באיזה קבוצה נתקעתי באספן, שהוא נדהם שיש את זה בעברית, הוא אוסף גרסאות ומשווה ביניהן…

(למי שלא מכיר: הנקרונומיקון הוא "ספר הצללים" המקולל שמופיע בסיפוריו של הסופר ה.פ. לאבקראפט – אבי ז'אנר האימה הקוסמית – מדריך עתיק ופסאודו-היסטורי לזימון כוחות אפלים שדנים את הקורא בהם לטירוף מוחלט. י.מ)

יואב: ומי כתב אותו ?

יריב: זה לא יודעים.

יואב : עכשיו זה קצת מדאיג אותי, אולי אני לא רוצה לקרוא את זה.

יריב: כתוב שם שאין זכויות יוצרים על הטקסט, ומי שיעתיק וישנן את הטקסט, שיהיה לו בכיף, אבל שיחכה ש… אגב –  לאבקראפט כותב במקור, שאותו אל שחיתות נורא המדבר עם הכותב לכאורה, שהוא ערבי בן המאה ה-11, מבגדד או מדמשק, הוא אומר לו : ״יום אחד יתרגמו את מילותיך ללטינית״  – וזה כאילו תרגום של איזה ורוס אחד, איזה רומאי, שלא היה קיים כמובן, אחר כך יתורגם לאנגלית על ידי ג'ון די, איזשהו מיסטיקן בריטי מהמאה ה-16, שלא תרגם שום דבר שקשור לזה, אבל לאבקראפט הכניס את השם שלו..
ואז בסוף הוא אומר – ויום אחד יתרגמו אותך אל יהוד – ככה במקור – לשפתם, ואז יבוא סופו של העולם…

בנקודה הזו, יריב נאלץ להרגיע אותי שמאז התרגום עברו כבר יותר מ20 שנה ובינתיים ״הכל בסדר״, אמירה שעליה אני כמובן מזדרז לערער תוך מבט חטוף לשמיים. כך או כך האלכוהול הכריע אותנו, את ההמשך קבענו לשבת.

ואם הגעתם עד פה, ולפני שנמשיך, אזהרה חשובה ! כתבה זו, כמו אותו ספר מיתולוגי ואולי פיקטיבי שהוזכר, היא בעצמה מבט לצד ההוא, האחר  – הקריאה על אחריותכם! אם תגיעו לסוף הטקסט הזה שפויים, ייתכן שלעולם לא תסתכלו שוב על קליפת עץ, סלע בזלת או קוץ תמים לכאורה באותו האופן.

בגלריה

מצוידים במחברת ורשמקול, התכנסנו בגלריה להמשיך את הראיון בתוך אובך צהבהב אפוקליפטי, כיאה לנושאים שבהם אנו עוסקים כאן,

יואב: היה לי את הרעיון, בגלל שאנחנו שנינו לא כל כך מקצועיים בעסק הזה – קודם כל לעשות כאן שיחה חופשית, ודבר שני, ליצור מפה. לקחת את הקוראים  שלנו מהקיבוץ, למפות את כל ההקשרים של העבודות שלך בצורה כמעט גרפית כזו …

יריב: וואי, פתאום עולה לי משהו בראש, כי שני הכותבים שאני מאוד מושפע מהם, אחד זה אומברטו אקו והשני זה ה.פ. לאבקראפט, שניהם עסקו במיפוי המון פעמים. ונגיד ב"באודולינו" של אקו — זה רומן שבו חבורה יוצאת לחפש ארץ אגדית — אני חושב שאחד מהאיורים פה בכניסה מתייחס לסקיופוד (יצור מיתולוגי בעל רגל אחת ענקית שמשמשת לו כשמשייה) ששוכב על הגב. והארץ הזו שהם מחפשים כבר מוזכרת באיזשהו מסמך מזויף מהמאה ה-11, סיפור אמיתי לגמרי, שכאילו נכתב על ידי אדם בשם "הכומר יוחנן", שהוא שליט של איזושהי מדינה…

יואב: זה באפריקה, נכון?

יריב: בהתחלה זה היה באפריקה, אחרי זה הטקסט נדד למזרח הרחוק, כפי שקוראים לזה.

יואב: מה שחשוב שזה יהיה במקום רחוק, שלא רואים.

יריב: בדיוק, בדיוק. וארצו של הכומר יוחנן מתוארת, אתה יודע, כמקום הכי טוב, הכי עשיר, הכי חיובי, הכי טהור מכל הבחינות, ושולט בו אדם שהוא התגלמות הצדק והענווה, והוא כאילו מזמין את הקיסר של האימפריה הרומית בעצם לחבור אליו. והם יוצאים שם איזו חבורה הזויה למצוא את הארץ הזו, ומוצאים אותה, אבל היא לא בדיוק מה שתואר בספרים….
ומצד שני,לאבקראפט  שהוא פעל בעיקר בראשית המאה ה-20, מתאר בעיקר בעקבות תגליות כמו המיפוי של הקוטב הדרומי וההגעה לשם. הוא תיאר ארצות נסתרות באנטרקטיקה, יבשות ששקעו… הוא מאוד עוסק בגיאוגרפיה של כדור הארץ, בגיאוגרפיה הנסתרת של כדור הארץ.

יואב: זה לא סתם גיאוגרפיה. זה ארצות שהן כאילו גלויות לעין, אנחנו יודעים איפה הן, אבל יש בהן את הדברים שאנחנו לא רואים.

יריב: כן. יש לאקו ספר שנקרא "תולדות האגדות", שזו אנציקלופדיה של כל המקומות הלא קיימים שהוזכרו בטקסטים קאנוניים – שנגרילה, דרך גן העדן הארצי, היבשות של לאבקראפט ועוד כהנה וכהנה.

יואב: השאלה היא שגם אנחנו כאן חוקרים ארץ נסתרת כזו — ההשפעות על העבודות שלך. לאבקראפט, הילדות שלנו, הארכיון… אלו מקומות יומיומיים לכאורה, אבל יש בהם משהו נסתר.

יריב: מה שנסתר ולא גלוי לעין אולי זה החיבור ביניהם. זה נכון.

יואב: אז אם נצייר מפה, כדי לחבר את כל המקומות האלו, כיוון שאתה צייר במקצועך –

יריב: באמת יש לי איזושהי קריקטורה שבה אני מחבר את דודו גבע עם לאבקראפט.

בשלב הזה עשינו הפסקה קצרה בראיון , כיוון שהאמן נחטף לסיור גלריה עם מספר מבקרים.

בסיור עצמו, מול אחת העבודות, צף לרגע רובד האפל יותר. העבודה מבוססת על תצלום ארכיוני – קבוצת אנשי קיבוץ, בבגדי חורף, עומדים על גבעה ומביטים לכיוון מזרח. אף אחד כבר לא יודע מה הטקס שנערך שם. הארכיונאית ניסתה לברר, שאלה את מי שנותר מהדור הראשון – אף אחד לא יכול היה לעזור. התעלומה נשארה פתוחה, ויריב הדביק על התצלום, בטכניקת הקולאז' שלו, דמויות מפלצתיות שמציצות מבין האנשים העומדים שם. כאילו הן תמיד היו שם, רק שאף אחד לא צילם אותן.

בשיחה שנרקמה מול העבודה, יריב אומר שבארכיון הקיבוץ הוא נתקל בעדויות לקהילה שעבדה כוח עליון שלא היה בדיוק אל, אבל קיים לגמרי במציאות שלהם. הוא מספר על חברה, ניצולת שואה, שעזבה את הקיבוץ לאוסטרליה – ועל הקושי, האטימות, של הקהילה סביב העזיבה הזו. האידיאולוגיה הפכה אותם לאנשים קשים, עציים.

כמו בעיירה אינסמאות' של לאבקראפט, התושבים  נטמעו עם יצורי מעמקים ולאט-לאט הפכו דגיים ודוחים. וכאן, אנשי הקיבוץ "מתעצים" – מפתחים קליפות של עץ. מי שעובד כוח גדול ממנו מקבל לאט-לאט את התכונות שלו. ומי שלא התאים נדחק החוצה ונעלם מהסיפור הרשמי, בדיוק כפי שהתרבות ה"אלדריץ'", המוזרה והקדומה, נדחקה ונעלמה מאירלנד כשהנצרות הגיעה.

הדימויים האלה לא נשארו רק ברמה של מטאפורה. בעבודות אחרות שתלויות בגלריה, יריב עובד ישירות עם הטבע של המקום – צמחי אלוורה שמזיק פגע בהם ונשארו לעמוד, גזרי עצים, קליפות. הוא מוצא בהם גולגולות, זרועות של תמנון, דימויים שבדרך כלל אתה מצפה למצוא בכרזה של סרט זוועה — רק שפה הם צומחים מהדשא ליד חדר האוכל. יריב שותל אותם בתוך העבודות כאילו הם סימנים של תרבות קדמונית, שורשים שמפעפעים מתחת לקרקע ושולחים יונקות למעלה. אתה רק צריך לדעת לאן להסתכל.

בסוף הסיור, אני מוזג עוד כוסית לחיזוק, וממשיך בראיון:

יואב: בוא נדבר על הילדות. זה אולי הדבר הכי משותף לכולנו כאן.

יריב: זה קודם כל דודו גבע, קורט הלבריטר (Halbritter), והתלהבות מדברים שהם לא מהמציאות שלנו. לראות דברים שלא היו קיימים, היגיון אבסורדי שאתה לא חווה במציאות היומיומית.

יואב: בילדות שלנו היו ההשפעות החיצוניות, אבל היה גם משהו מקומי מאוד. כדי להבין "עיירה קטנה", לא משנה אם זה בניו-אינגלנד או כאן, אתה צריך לגדול באחת כזו.

יריב: נכון. כדי להעריך טרקטורים, אתה צריך לראות אותם בילדות. יש לי זיכרון מהגן: משאית עם תופים ענקיים של צינורות שפורסת אותם. עף לי השכל מזה. רציתי שהמשאית תהיה שלי, אבל כילד אתה לא יכול להיות בעלים של משאית – אז אתה מצייר אותה. ככה אתה לוקח עליה בעלות, משמר אותה.

יואב: נחזור למה שאמרת לי בפאב – ששני השדונים שמציצים מאחורי האבן בציור שלך, אלו בעצם אתה ואח שלך?

יריב: במידה מסוימת, כן. זו ילדות לא מפוקחת. רוב החיים שלנו לא עברו תחת השגחה הורית צמודה. היינו צריכים לייצר לעצמנו גם את ההרפתקה וגם את הביטחון מהמעט שיש. לפעמים סלע גדול הוא אטרקציה.

יואב: הגייזר ההוא ליד איפה שסלע הבזלת נמצא היום – צינור הקיטור המיתולוגי שפרץ פעם מהדשא מתחת למרפאת השיניים – היה בזיכרון שלי כמו דרקון.

יריב: זה בדיוק זה – למצוא את הקסם בפינות. המציאות הדלה והצנועה של הקיבוץ בשנות ה-70 וה-80 דחפה אותך לדמיין את מה שאין.

יואב: אם נצייר את זה במפה תחת "קיבוץ – ילדות", איזה סמל נבחר? מגדל מים? שדה וטרקטור?

יריב: שדה וטרקטור חורש זה סמל חזק. היינו הולכים לראות את המהדק של הכותנה עובר, זה היה סוג של פלא, מכונות מוזרות שמתנדבים מפעילים.

יואב: נוסיף לזה את דודו גבע והלבריטר שהגיחו לעולמנו. ההורים שחררו אותנו לקנות את הספרים האלו ב"יום הספר", למרות התכנים הפרועים שהיו בהם…

יריב: ספר זה ספר — יותר טוב מכדורגל. אני לא חושב שאימא שלי ידעה אי פעם איזה תכנים היו שם בפנים

יואב: הארכיון הוא גם תחנה חשובה. הוא קרוב לקיבוץ, אבל הוא מייצג עבר רחוק.

יריב: הארכיון נותן מבט על הילדות שלי וגם על הילדות של אלו שהיו כאן לפנינו. הדימוי שלו במפה צריך להיות זכוכית מגדלת – מקום שבו דברים קטנים ונידחים מההיסטוריה נחשפים ופתאום מקבלים משמעות עמוקה.

יואב: ואולי נצייר את הארכיון במפה כמנזר מימי הביניים?

יריב: לגמרי. אני מאוד נמשך לדימוי של 'האח המאייר' מ'שם הוורד' – אותו נזיר-אמן שמחבר בין דברים לא הגיוניים ומגלגל מחשבות 'לא טהורות' בשולי הטקסטים הקנוניים. בארכיון הקיבוץ יש את החומר הרשמי, אבל יש גם את ה'אוף-דה-רקורד', את הרכילות והגוזמאות. הגוזמאי הוא אבן בסיס כאן.
קח את הצריף לכימיה, למשל, שהרסו לא מזמן…

יואב: הצריף הזה נבלע על ידי שיח ענקי. זה מטורף, יער שפשוט בולע בניין. משהו שלא קורה אפילו בסיפורים. היית נכנס לתוך השיח ופתאום מגלה שם עולם, סירות עגולות…

יריב: וזה בדיוק מה שמעיף לי את הדמיון! אלו החומרים שמדליקים אותי. אני רואה משהו, וכבר מלביש עליו סיפור שלם. הרבה מהציורים שלי מלווים בטקסטים כאילו הם מתוך "יומן משק" ישן. למשל: "יוסף מבקש כעת שנכנה אותם לא יצורים אלא ברואים…" זה כל מה שנשאר – שברים של רמזים על קהילה שנעלמה ולא התאימה לשום מציאות נורמלית.

יואב: ואיך לאבקראפט נכנס לזה?

יריב: אני מאוד מתחבר לאישיות שלו – אדם מסוגר ורדוף. הוא לא בא לעשות ספרות גבוהה, הוא בא לתאר את הפסיכוזות והחרדות העצומות שלו. הוא מתחבר לכל מה שאלטרנטיבי ושולי. הוא כותב על קהילות קטנות ומסוגרות עם היסטוריה פנימית – וזה הרי מאוד מזכיר קיבוץ. אצולה כפרית ומנוונת עם חוקים ושפה משלה, ודברים שלא מדברים עליהם. ואני, כמו הסטודנט מהסיפורים שלו, מטייל במקום הזה ונחשף בפליאה או בחרדה לסודות שלו.

יואב: אז נצייר אותו כאי בגיאוגרפיה שלנו? ויש לי בשבילך עוד ארץ אחת – ארץ ה"דארק אייטיז" (Dark 80s). אני רואה את הדברים שאתה מעלה בפייסבוק מסצנת המסיבות הזו…

יריב: זה התחיל לפני 11 שנה בערך, כשעינב רצתה קצת לצאת. מצאתי את עצמי פתאום בשלוש וחצי בלילה במרתף בתל אביב, נהנה כמו שלא נהניתי שנים. שם הכרתי את האנשים בסצנה. גיליתי אנשים שבגיל 50 ואפילו 60 עדיין שומרים על הילד שבהם. הם הכי נורמטיביים ביום – אחיות, מתכנתים – אבל בלילה יש להם מקום להמון פנטזיה, תלבושות ולוקיישנים.

יואב: מה שמעניין בדארק אייטיז זה שבאיחור של עשורים, דווקא הדברים ה"דחויים" והלא-מיינסטרימיים של פעם הפכו לקנון אלטרנטיבי חזק.

יריב: נכון. כשכולם סביבנו שמעו לד זפלין כי זה נחשב קנון, אני תמיד חיפשתי משהו שאני יכול להתחבר אליו באופן אישי. משהו אלטרנטיבי, קצת מבודח, תיאטרלי וקרקסי – כמו אליס קופר או "מופע הקולנוע של רוקי" . תמיד הלכתי אחרי דברים שיכולתי לאמץ כי הם לא היו של כולם והרוב לא רצו לגעת בהם.

יואב: איך נצייר את זה במפה? המקום הזה חייב להיות עיר, לא? הרי שם מתרכזים הפנקיסטים והלובשי שחורים.

יריב: יש בזה משהו עירוני, אבל זה יכול להיות גם כמו החבורה שמתכנסת ב"מחששה" בבית הספר בחוף כרמל. הרי בחברה הקיבוצית שלנו – או שאתה בטרקטורים או שאתה לא קיים. אז מי שלא שם, מיד מזהה את הדומים לו ממושבים וקיבוצים אחרים באזור. תמיד הייתי ב"ארץ האלטרנטיבה" – איפה שאני לא הולך, אני תמיד מחפש את השונה והזר והנסתר והלא-מדובר.

יואב: זה ממש מחזיר אותנו לציטוט מה"מומינים" – על הזר והנסתר, כשהם יושבים במדורת החורף שלהם. אני זוכר את זה משם.

יריב: לגמרי! "ספר המסעות של מומינאבא" הוא אחד הספרים הכי משפיעים עליי. זה מתחבר בדיוק לחיפוש הזה.

יואב: כן, אבל זה ספר שמשום מה לא היה זמין ומוכר בילדותנו. מתי קראת אותו?

יריב: קראתי אותו כילד. הוא תורגם לעברית, אבל פשוט לא היה נפוץ. עד היום אני רואה אותו מדי פעם צץ בקבוצות של ספרי יד שנייה. הוא הספר הכי מוזר מכולם. יש את "עמק החיות המוזרות" וכל אלה, אבל הוא…תמיד זו "ארץ האלטרנטיבה". לאיפה שאני לא הולך, אני מחפש את השונה, הזר, הנסתר והלא-מדובר.
ויש הרבה כאלה. קח למשל גם את הספרים של לאבקראפט – רק סוף-סוף, בשנים האחרונות, התחילו לתרגם אותו לעברית בצורה קצת יותר מסודרת. אבל עדיין, יש ספרים שלו שאני יודע שכנראה לא יתורגמו

יואב: כן, למרות שהוא לא יותר מוזר מהספר הזה – – כשמומינטרול הלך לישון וקם באמצע החורף .

יריב: משם זה הציטוט שלך, הלא מודע – על הזר והנסתר. וואלה, והיה גם את "עמק שומאיש", אתה זוכר?

יואב: עמק שומאיש של כל "החיות הנכחדות".

יריב: כן. הזר והנסתר  – והנכחד.

יואב: אבל מה הדימוי של הארץ הזאת, ואיפה היא יושבת אצלך? איפה היא ממוקמת?

יריב: היא יושבת בכל מקום. מתחת לשולחן, בתוך מגירה שלא מצליחים לסגור.

יואב: ב-Underworld. אתה עכשיו מאלץ אותי לדמיין מפה תלת ממדית

יריב: כן, כן, אנחנו קופצים לתוך "הארץ החלולה". יש איזה סיפור, איזה דו"ח של איזה קפטן או טייס בשנות ה-30, נדמה לי, שטס מעל אנטארקטיקה וקצת הלך לאיבוד. הוא מתאר שהוא מצא בתוך האדמה ארץ שלמה, ירוקה, והוא נותן דו"ח ממש מפורט.

יואב: כמו ז'ול ורן, "מסע אל בטן האדמה".

יריב: ועד היום כל מיני חובבי קונספירציות נשענים על הדו"ח הזה כהוכחה לארץ החלולה.. ואת החבורה של לאבקראפט זה הדליק לגמרי, הדו"ח הזה. וקלארק אשטון סמית' כתב את המיתוסים של "ארבוריה" (Arboria), שתורגמו לעברית גם. זה הכל דו"ח מפורט. 

יואב: זה מה שאתה אומר. יש לך אינטרסים.

יריב: אני אוהב את הגישה הזו שאומברטו אקו, למשל, מציג ב"שם הוורד". הוא נותן שם דוגמה טובה: לפי האמונה הקדומה, הדרך היחידה לחתוך יהלום היא בעזרת דם של תייש. בא המלומד רוג'ר בייקון ובדק את העניין, וגילה שאי אפשר לחתוך יהלומים עם דם של תייש. אבל בא אקו ואומר…

יואב: בואו לא נזלזל.

יריב: בדיוק. יכול להיות שהיה איזשהו הקשר קדמון באמת ליהלומים ולדם של תייש, אבל ההקשר נעלם לאורך השנים וזה מה שנשאר לנו – איזושהי אמונה לא מעשית. אבל אולי הייתה לזה משמעות לפני אלף שנה. אז אם יש דברים שאנחנו רואים אותם היום והם נראים לנו לא קשורים לכלום, מה שחשוב זה הסיפור. זה כבר לא הפרטים המציאותיים, מה שחשוב זו הגוזמה.

יואב: כן, ברור. זה מה שהופך את החיים למעניינים. זו אמנות, בעצם. התפקיד של אמנות הוא לא לעזור לך לחתוך יהלומים.

יריב: נכון. זה לספר סיפור דמיוני שיעשיר לך את הדמיון ויגרום לך לחשוב – אולי באמת היה איזה קשר שאני יכול רק לשער את הטיב שלו. ואותו דבר לגבי הטקס הלא-מזוהה ההוא. מה הם עשו שם לעזאזל? לא יודעים, ואנחנו גם לא נדע. דן שגיא יגיד ככה, ויפתח (לב רון) יגיד ככה, ושניהם לא היו שם. אתה מצייר, אתה מנחש.

יואב: כל מקרה, נשאר לנו סרטון או צילום בלי הסבר – אז בואו נמציא לו אחד. ראינו למשל את קוביית השיש הזאת בחדר אוכל למטה, שאנחנו לא יודעים למה היא שם.

יריב: זה "הטרור של קוביית השיש". לא היה לזה שום הסבר. הארכיטקט תקע שם את הדבר הזה, אז מה? נשאיר את זה ככה? לא נספר סיפור טוב?

יואב: קודם כל, הייתה לזה פונקציה, לא? אנחנו עכשיו ששים להמציא הסבר דמיוני, אבל כילדים היינו חוזרים מבית הספר וזורקים שם את התיקים.

יריב: נכון, אבל זו לא הייתה הפונקציה המקורית של זה. גם המתנדבים אהבו לרבוץ על זה כשהפאב היה פתוח. אבל זה לא המקור.

יואב: מי יודע איזה מעשים נעשו שם על השיש הזה. יש לנו משהו שאין לו שום הסבר, אז בואו ניתן לו הסבר, כי משעמם לנו פה בקיבוץ, לא קורה פה הרבה.

יריב: אתה יודע, אני מציע שבכתבה אנחנו נשלח את כל הקוראים הנאמנים לברר מה קורה ב"יד שנייה" (שם נמצאת הקובייה היום).

יואב: הבעיה שהם יבואו אליי אחר כך בטענות. הבנות מהיד-שנייה יתמרמרו, הן בטח שמות שם בגדים על הקובייה.

יריב: אני לחלוטין חושב שאם אתה קונה משהו ביד שנייה והוא רדוף  או מורעל, דבק בך משהו. אתה יושב מחוץ לבית בשעות אחר הצהריים ותולש את יונקות השורשים הזעירות שצומחות לך מכפות הרגליים. 

בשלב הזה, מתוך חשש אמיתי לשלוות הקוראים ולשלום העסקים בקיבוץ, בחרתי לקטוע את השיחה – אך כולי תקווה שההצצה שקיבלתם כאן לעולם המוזר הרוחש מתחת לדשאים הירוקים שלנו הותירה אתכם שפויים (יחסית) ובעיקר סקרנים. ולמי שנותר אחוז בבולמוס לידע נוסף ולאותן אמיתות שמוטב להן שיישארו חבויות – את יריב תמצאו תמיד במחשכי הארכיון, מוכן לדלות עבורכם אינסוף סיפורים דומים, מחכימים ומבדחים, על הארצות הנסתרות שמתחת ומעבר לשבילים המוכרים.

היא מספרת: "לצד העיסוק באומנות במשך שנים רבות, פעלתי והנחיתי קבוצות דיאלוג בחברה הישראלית. בשלב מסוים הרגשתי שמשהו לא עובד עבורי בשיח שהתקיים אז וחיפשתי דרך אחרת. הבנתי כי עבורי יש לשפת האמנות כח רב לחולל שינוי או לפחות להעלות למודעות נושאים שהם בלב ליבו של השיח החברתי בישראל".בין הסיבות בשלן מצטרפים אנשים לקבוצה, אפשר גם להצביע על היוצר הבודד המשווע לשיח וקרבה ליוצרים אחרים, בלי להסתפק בעולמו ודמיונו בלבד. יש כאלה הבאים מתוך "מחסום" ביצירה ממנו ניתן לצאת ולקבל השראה כשאתה עם יוצרים ואנשים אחרים ויש מי שבאים כדי לאפשר לעצמם מרחב של הקשבה, שיחה, סיעור מוחות ואפשרות לפתוח מרחבים שלא היו באופק הקודם. מנסים לחפש ולהעז. "יש למשתתפים בקבוצה נסיון אישי כיוצרים, מתבוננים או כמטפלים ויש בקבוצה חוכמה המגיעה עם הנסיון והגיל", אומרת בלהה בן אהרון. "ההתבוננות שלנו על עבודות האמנות המובאות למרחב הלמידה שלנו היא התבוננות נקייה, לא שיפוטית ויש בה נכונות להקשיב ולתת מענה לשאלות והתלבטויות שעולות כמו איך לעשות אחרת, מציאת פתרונות טכניים, העמדה ועוד".
ועוד מוסיפה בלהה: "שנים יצרתי בפסיפס ברמה גבוהה וכאשר "נגמרו-לי-הידיים" היה לי צורך ליצור ולשתף תוך כדי התהליך. נחשפתי בעבר לתערוכות של הקבוצה אבל לא התחברתי. מה שמחבר אותי עכשיו  לקבוצה היא העובדה שאני במסגרת בה קיים אלמנט של מחויבות לפרוייקט, מסגרת בה אני לוקחת את המטען שלי והופכת אותו למשהו עם ערך-מוסף, הנובע בין השאר מהגיוון בקבוצה גם מבחינת רקע, תחומי יצירה וגילאים. חיפשתי מקום בו יש יצירה אמנותית לצד אתגרים אינטלקטואלים וכך הצטרפתי לקבוצה. בתחילה נבהלתי מקבוצת האנשים המוכשרים כאן, אך ההנחיה המזמינה של עדי והרוח הטובה והנדיבה של הקבוצה עזרו לי להיקלט, למרות שאינני פוליטית או אמנית מי-יודע-מה, אני אוהבת ליצור".

ומוסיפה שלומית: "הסדנה מאפשרת לי למצוא חיבור בין האישי לפוליטי ועדי נותנת לכל אחד מאיתנו לבטא את עצמו בכל דרך אמנותית. כל רעיון מלהיב אותה ולכל התלבטות היא שותפה ולא מוותרת. בעבר אהבתי ליצור במגוון חומרים, אך בשנים האחרונות אני מתמקדת בצילום וידאו-ארט. תהליך היצירה מתחיל תמיד בדימוי העולה בדמיוני ומתפתח תוך ניסוי ותעייה. בשנתיים האחרונות היה לי אמנם קושי ליצור, מסיבות מובנות, אבל זה היה גם מקום של נחמה ויכולת להסתכל על עצמנו ממקום אחר". החיבור בין האישי לחברתי מתקיים כל הזמן והוא נכח באופן חזק מאוד בתערוכה שנולדה מתוך המציאות הקשה והמטורפת של אירועי 7 באוקטובר.  "השנה שהייתה, נפתחה מתוך שבר", נכתב בדברי האוצרות,  "רגע בו הזמן נקטע והוודאות יחד איתו. בתוך המציאות הזו, שבה העבר והעתיד איבדו את רציפותם, נוצרה אפשרות אחרת להביט בזמן: לא כמדידה קבועה אלא כחוויה משתנה של אדם וחברה".בית המדרש מזמין לתהליכי עומק, להתבוננות רחבה מגוונת, כך מספרת עדי, כך היה גם העיסוק במושג הזמן. בקשנו לבחון אותו מזוויות שונות: מושג הרגע  | זמן יהודי ובתוכו השבת | הזמן בתרבויות המזרח | זמן יצירה | זכרון והיסטוריה – כמרחב מתהווה ולא כסיפור סגור | עתיד מדומיין ועוד. אבל אין ספק כי בתקופה הזו היה למציאות כח רב והיא נכחה במלא עוצמתה במסע שלנו וביטויים לכך הופיעו בתערוכה. 
כל אחת ואחד עובדים במדיות ובחומרים שונים. "את היצירה האמנותית אנחנו עושים בבית בהשראת הלימוד", מספרת דורית שכטר מעין החורש. "בין מפגש למפגש אנו מקבלים הזמנה לתרגיל אמנותי ובהשראתו אנחנו מוזמנים ליצור את הפרשנות שלנו לנושא בו אנחנו עוסקים".

ואכן, כאשר מבקרים בתערוכה, בולטים לעין מגוון הפרשנויות והביטויים האמנותיים השונים כמו גם ההקשרים שנוצרו מתוך החיבור בין העבודות והחשיבה האוצרותית.
וכתמיד, על- מנת ליצור תרבות איכותית נגישה לקהל רחב ומגוון, צריך את התמיכה ואת שיתופי הפעולה. שוב בא לידי ביטוי שיתוף הפעולה בין "זית" לגבעת חיים איחוד, שוב נרקמה שותפות שהביאה יצירה אמנותית אלינו לקיבוץ ופתחה פתח לשיח אישי וחברתי.
תודה לאמניות ולאמן שהציגו בתערוכה ונחכה לתערוכה הבאה. 

הייתי ילדה שאהבה חברה של מבוגרים ולישון אצל סבא וסבתא ביום שישי היה אחד מהבילויים המועדפים עלי. במקום להירדם עם הראש לקיר בבית הילדים, הייתה לי הזכות לישון ביניהם בלילות שישי. היינו נרדמים שלושתנו על המיטה שלהם, אחרי החדשות עם חיים יבין והיומן ואחרי פסוקו של יום – כשסבא שלי היה קורא ביחד עם האצבע המורה פסוק אחרי פסוק, בהטעמה. מילה במילה.

היום, שנים אחרי, אני מבינה שזו הייתה נגיעה בילדות שלו ובאביו שלימד תורה, באמונה שהשאיר מאחור.

בשעה שלוש בבוקר סבתא שלי הייתה מנערת את הסבא הישן שלי. יד ארוכה מעל הגוף הישן שלי. ’קום דב! צריך לעשן!’ היא הייתה פוקדת והוא, צייתן תמיד, היה פוקח עין אחת ושולח יד לצד המיטה, מוציא שתי סיגריות שרתון (או שזה היה סילון) לו ולה ומצית.

וכך הם היו מעשנים ביחד בדומיה כשאני באמצע המיטה, ממתינה בעיניים פקוחות שיסתיים הריטואל. בסופו הם היו מכבים את הבדלים וחוזרים לישון. ככה בכל לילה. גם כשישנתי בבית הילדים.

שנים אחרי, ניסיתי להבין מה היה המנהג המוזר הזה, הצורך להעיר אותו רק בשביל שישכב לצידה ויעשן איתה בדומיה.

כשכבר התבגרתי בעצמי, הבנתי שאולי היו לה נדודי שינה, אולי של גיל המעבר והיא פשוט רצתה חברה והוא תמיד היה שם, לצידה.