מלפפונים במיתוס
המלחמה לא אשמה. גם לא "הכיבוש". הרעיון דווקא היה מוצלח: כדי שהארצות הערביות העוינות יסכימו ללכת להסדר עם ישראל, צריך שיהיה בידיה משהו לתת להן, משהו שהן מאד רוצות. עד יוני 1967 הקלף שלהן היה "השיבה", חזרת פליטי 48 לבתיהם – דבר שישראל כמובן לא יכלה להרשות בלי לוותר על קיומה כמדינת היהודים. בגדול, תפיסת רמת הגולן, הגדה המערבית ורצועת עזה – שבניגוד למיתוס של "אפילו לא היו תוכניות" והמונח כיבוש שהצליח מישהו ממתנגדי התוכנית לשתול בשיח הציבורי, לא היתה ספונטנית ונגררת אחרי ההצלחה, אלא נועדה מראש בדיוק למטרה זו – השגת קלפי מיקוח כדי להגיע להסדר. בשום אופן לא לסיפוק תיאבונם של "קיבוצניקים תאבי קרקעות", כגרסתה של אניטה שפירא בספר על יגאל אלון.
המגמה הזאת לא היתה משותפת לכל חברי ממשלת אשכול. מי שהתנגד לעצם הרעיון של תפיסת קלפי-מיקוח, התנגדות שנעשתה נחרצת מאד כאשר דובר בסילוק הסורים מרמת-הגולן, ששימשה להם בסיס להצקה מתמשכת עד בלתי נסבלת ליישובי הצפון, היה גם הפרסונה העיקרית שכיכבה בעצירת המהלך של קלפי המיקוח, יחד עם יורשו הנאמן. לרוע המזל דווקא שני אלה הצליחו, בזה אחר זה, לתפוס את עמדת החוד למניעת המהלך – שרי הבטחון דיין ופרס. עמדה זו אפשרה להם להפעיל בשטחים מדיניות דו-מסלולית מנוגדת למהלך קלפי-המיקוח שיזם יגאל אלון: השארת הצמרת הוותיקה וטיפוח השנאה הטרור וההתנגדות של אוכלוסיית השטחים. מבחינת דיין האפשרויות היו או החזרת השטחים במלואם ללא תמורה, או החזקתם עד ש… פרס עוד הגדיל עשות, כשהשקה וייצב את השתילים הרכים של התנחלויות גוש אמונים, ואחר כך תרם/גרם להעמדת רב המחבלים יאסר ערפאת בראש הרשות הפלשתינית שנוצרה. על כך זכה לתודת העם, מגובה בהתלהבות מצד שמאל – נשיא תהיה לנו. צריך לזכור, שבמלחמת ששת הימים אויבותיה של ישראל היו הארצות הערביות המקיפות אותה – מצרים, סוריה וירדן, שפליטי 48 היו תחת שלטונה, ולבנון, שנשארה מחוץ למשחק. איש לא דיבר על עם פלשתיני.
בגין ומפלגתו אמנם "הצליחו לקבל את השלטון" (ויקיפדיה) רק עשר שנים מאוחר יותר, אבל אין ספק שהמהפך הפוליטי, קו פרשת המים בו הסתיימה בנייתה של ישראל כמדינת רווחה ציונית עם יסודות סוציאל-דמוקרטיים השואפת לשלום והחלה הגלישה לעבר מדינת קפיטליזם "עם סממנים של פשיזם", לאומנות משיחית, פערים כלכליים, הזנחת החלשים ובקיצור, מדינת ביבי, מהפך זה חייב תודה לאותם ימים. אם צריך למצות בשתי מילים את משמעותה של אותה התרחשות, הרי הן "כיבוש" ו"החמצה" – אותו צמד מילים המככב גם בעולם שימורי המלפפונים. ואכן, כמוהם גם אנחנו דחוסים וחנוקים בקופסה אטומה, משתכשכים במים הדלוחים של עצמנו, ומצפים לאיזה משיח עם פטיש שיפתח את המכסה ויוציא אותנו לחופשי. אבל זה לא יקרה, אלא אם כן נבין איך הגענו עד כאן ומה עומד מאחורי המיתוסים המסולפים שאנו משננים ומעבירים מדור לדור. מיתוסים שיצרו פוליטיקאים, שכלי עבודתם הוא מניפולציות על הציבור, ונתפסו להם אנשים תמימים, שהאידיאלים ההומניסטיים שלהם לא עולים בקנה אחד עם המוראות שיוצרת מלחמה, כל מלחמה, גם אם היא "צודקת" ו"אין ברירה". וכך, ביוזמת עמוס עוז ובהשראת שמעון פרס, נולד "שיח לוחמים", שנועד להבאיש את ריחה של מלחמת תפיסת השטחים וכך למעשה לטרפד את מגמת המשא-ומתן לשלום. יגאל אלון, אולי לא במקרה קיבוצניק, האישיות הבטחונית הבכירה ביותר בממשלת אשכול עד הפוטש של דיין ואסטרטג בעל ותק עוד ממלחמת העצמאות, יזם מהלך מבריק, שאלמלא טורפד על ידי ברית דיין-פרס ובגין יכולנו לשבת תחת גפננו ותאנתנו עוד לפני 50 שנה. ראוי עוד להזכיר, כי אלון לא שקט על השמרים וכבר חודש אחרי המלחמה הגיש לראש הממשלה אשכול את תוכניתו לעתיד השטחים, בה הציע מדיניות של שיקום כלכלי מקיף, כולל השקעות גדולות בפיתוח תשתית ובמודרניזציה, ובעיקר תוכנית שיקום לפליטי ה"נכבה" של 48 שההנהגות הערביות שימרו כחלק משימור הסכסוך עם ישראל. עכשיו, כשהשטח בידי ישראל, התאפשר שינוי עמוק בתחום זה בעזרת הון בינלאומי שעמד הכן לצורך הפיכת המחנות לשכונות מגורים מודרניות בפרברי הערים הפלשתיניות. דיין התנגד נחרצות לתוכניות השיקום והפיתוח והנחה את קציני הממשל לטפל אך ורק בבעיות בטחון ולא לנהל שום מדיניות של שיקום ופיתוח. כולל הון חיצוני מוכן להשקעה. כדי לעשותם בני-שיח. התוכנית אמנם לא אושררה בממשלה בשל התנגדות בגין, אך כן הוגשה למועצת הבטחון של האו"ם והתקבלה בה כהחלטה 242 המפורסמת, המשמשת עד היום בסיס לכל תכניות סיום הסכסוך.
ואם במיתוס עסקינן, כדאי לשפוך אור גם על הצד השני, קרי מצרים של נאצר. המיתוס צייר את דמותו כשליט עריץ וצורר אולטימטיבי, שכל מטרתו בחיים היא השמדת ישראל ולכן איומו במלחמה הוא סכנה קיומית. למעשה, מה שעמד בראש מעייניו של השליט הטרי, שירש ארץ ענייה ונחשלת, היה מודרניזציה של ארצו והפיכתה לארץ מתועשת ומתפתחת. מטרה כזו מחייבת תנאים של שלווה ושיתוף פעולה אזורי. כולל ישראל. מי שמנע מנאצר לסיים את הסכסוך היה משטר הבעת' ששלט בסוריה, בתמיכה רוסית, הציב את הקונפליקט עם ישראל כנושא המרכזי בעולם הערבי ועיצב מציאות של מלחמת התשה מתמשכת, החוסמת כל אפשרות של מודרניזציה בחברה הערבית. לחץ סורי-רוסי כבד לשנות את הרכב הצמרת הפוליטית במצרים ולהשליט את האסכולה המלחמתית הביא את המשבר עם סוריה לשיא שנגמר בניתוק היחסים. בהפוך על הפוך, נאצר בוחר לצאת לא למלחמת התשה אלא למלחמה מלאה עם ישראל, בידיעה ברורה מה יהיו תוצאותיה הצבאיות, ובעקבותיהן הפוליטיות – תבוסה מצרית וחיזוק האסכולה שלו.
הצמרת הישראלית נתונה במחלוקת מקבילה. אשכול, גולדה, ספיר והקיבוצניקים (אלון, כרמל, גלילי) מתוך מתפיסה פוליטית מקבילה לנאצר, חותרים להרגעת היחסים עם העולם הערבי. מדיניותם עולה בקנה אחד עם המדיניות האמריקנית: מלחמת הכרעה אסטרטגית, שמטרתה איננה רק ניצחון צבאי וחיזוק ההרתעה, אלא להוביל לשינוי עמוק במערכת היחסים של ישראל עם העולם הערבי. בספרו "מסך של חול" ובמאמר מ-1967 מדבר אלון על תפיסת שטחים שיהוו מוקד לחץ וקלפי מיקוח להסדרי קבע מדיניים. תפיסת השטחים היא תכלית פוליטית של המלחמה, כדי לצאת ממנה להסדר שלום.
מולם ניצבת אסכולה שרוצה את ישראל לא כמדינת רווחה אלא כמדינת מצור מגויסת, כחזון ששרטט דיין בנאומו "אל תירא עבדי יעקב", לפיו לנצח נחיה על חרבנו – כמו שציטט ביבי לפני זמן קצר – כשהביטחון הוא האמצעי לדחוק מאבקים חברתיים אל מחוץ לסדר היום הציבורי. מאחורי תפיסה זו, בה החזיקו לא רק בגין והרביזיוניסטים אלא גם מפא"יניקים ותיקים כבן-גוריון ותלמידיו, עומדים אינטרסים כלכליים וחברתיים. גם אסכולה זו מבחינה בבירור מי בעולם הערבי חותר כמוה לקונפליקט פעיל ומתמשך עם ישראל ומי חותר להרגעת היחסים, לכן היא רואה בנאצר את האויב שיש להפילו ואילו מול שלטון הבעת' הסורי היא מגלה ריסון ואיפוק. מאבק זה בין שתי האסכולות הוא המפתח להבנת התהליכים שקדמו למלחמת 67, שליוו אותה בזמן התרחשותה וכמובן, המאבקים (המרים) על תוצאותיה.
המחלוקת בין שתי האסכולות היתה גם בשאלת היחס לשתי האוכלוסיות הפלשתיניות הגדולות – בגדה המערבית (שנהפכה ליהודה-ושומרון, יו"ש, כחלק מהמאבק נגד קלפי המיקוח) וברצועת עזה – ולהתארגנות הפוליטית שלה. חלק מהציבור הפלשתיני נדחף לשוק העבודה הישראלי ויצר בו כוח עבודה זול ולא מוגן מקצועית, אף שבצד הפלשתיני לא היתה כל התנגדות להכנסת השקעות ופיתוח. היתה רק חסימה מוחלטת מצד דיין, שמעמדו כשר הבטחון אפשר לו להיות מחליט בלעדי כמעט על המדיניות בשטחים. ואם אלון עודד ותמך במנהיגות פלשתינית שהיתה מוכנה להיכנס להידברות והסדר, דיין חסם כל אפשרות להתגבשות תנועת-הסדר פלשתינית, אף גירש חלק מהמנהיגים לירדן, ובמקביל טיפח בשיטתיות מנהיגות מזוהה עם אש"ף, ועם קו ברור נגד כל הידברות. תחת סיסמת אי-התערבות הוא ניהל מדיניות שעודדה בפירוש מנהיגות עוינת, כדי להציג מול הציבור הישראלי והעולם מציאות של "אין עם מי (לדבר) ואין על מה". אלון, במקביל, ניהל מו"מ מתקדם עם המלך חוסיין, ששאל אותו כמה פעמים האם תוכנית של פשרה טריטוריאלית – כל תכנית כזו היא כמובן תחילתו, לא סיומו של מו"מ – עומדת על הפרק. כשהגיעו השאלות אל דיין הוא ענה באופן בוטה: "חוסיין אולי מסכים, אני לא!" האגדה הרווחת, שתוכנית פשרה טריטוריאלית מהווה מחסום בפני הידברות עם מנהיגי העולם הערבי ולכן היא משחק עם עצמנו, אין לה שום בסיס עובדתי. השטחים נשקלו אצל דיין לא בקריטריון של סיפוח-או-ויתור, אלא רק למנוע את היותם גשר וחלק מתהליך שיוביל למו"מ על שלום מוסכם. מי שהמשיך את תפיסתו זו, בעזרת הסיוע והתמיכה בהתנחלות של גוש-אמונים, היה יורשו שמעון פרס. ופרס לא עשה זאת משיקולים של שותפות רעיונית-תיאולוגית כלשהי, אלא רק לשם שימוש בתנועה זו כמכשיר להכשלת כל אפשרות למו"מ הכולל הסדרים טריטוריאליים. בכשרון יוצא מהכלל, אחרי שרעיון קלפי המיקוח הובא לקבורת חמור, הוא כביכול הפך את עורו ולבש, כמו את בגדי המלך החדשים, נוצות יונה ונהיה "מר שלום".
תמר רז