אולי מילת הסלנג מיצווש שהודבקה ל"אירוע" הזה מגלמת את משמעותו האמיתית בחייה של בת ישראל הצעירה. כמעט כל חברה אנושית מקיימת בשלב מסוים בהתבגרותם של חבריה טקס, המעביר אותם כביכול מהשכבה המטופלת ומחונכת לשכבה המשתתפת בנשיאת העול של קיום אותה חברה. לרוב נערך הטקס הזה בגיל בו מגלה המתבגר/ת יכולת לשאת בעול. ומהו העול? בעולם הקדום, שעדיין נשאר ממנו זכר, לגבר היה זה בעיקר הציד ולאשה הלקט, ובהמשך גידול המזון החי או הצומח. בחברות הקדומות תוחלת החיים היתה קצרה בהרבה מאשר היום וההתבגרות מהירה יותר. בחברה העברית/ישראלית/יהודית נקבע גיל 12 לנערה (כידוע, הבנות מקדימות את הבנים בהתבגרותן) ו-13 לנער כמועד המתאים לקיום הטקס, ובשלב מסוים גם שיוו לו מעמד של ציווי אלוהי ומכאן הביטוי "בר מצווה", כלומר יכול וחייב לקיים, את מה? מה שאלוהים מצווה ונכתב בספרי התורה.
האופי של קיום חגיגות המיצווש, לשני המינים, בחברה הישראלית הלא-דתית היום, לרבות החברה הקיבוצית, מעורר את השאלה, ובעצם שתי שאלות עוקבות: האם 13-12 הוא באמת הגיל בו הדור הצעיר מתחיל להיות מסוגל, ועל כן גם חייב, לקיים מצוות כלשהן, ובעצם, מה הן אותן מצוות? למיטב הכרתי את סגנון חיינו, התשובה לשאלה הראשונה היא שלילית, ולשאלה השנייה תלויה באוויר.
ושאלה שלישית הנגררת בעקבותיהן – האומנם קיום מעגל חינוכי נפרד לבנות הוא נכון ומביא תועלת? האומנם נכון לגדל אותן כמין נפרד? למה מעגלי התמיכה של הבת הן רק אמא ודודה ולא אבא ודוד, למשל? רוב השאלות ברשימה כוחן יפה גם לגבי בנים. אדרבא, בחלקן התשובות בהחלט מביאות בחשבון את יחסם של הבנים, למה שלא ידונו בהן ביחד?
אי אפשר להפריד את התשובות לשאלות אלה ממה שקורה עכשיו בעולם בעניין העצמת נשים. הבסיס לכך אינו יכול להיות אלא הנחת היסוד שלכל אחד, ולא חשוב בן איזה מין הוא, יש זכות שווה למה שנוכל להכתיר (בהסתייגות הנדרשת) "כל צרכיו". ואם על שניהם להכיר כל אחד בזכויותיו של השני, האם נכון לחנך אותם לכך בנפרד?
נקלעתי באחת השנים האחרונות למסיבת בר-מצווה של אחת הכיתות. הבנות בחלקן הגדול היו לבושות כאילו תפקידן בחיים הוא לפתות את הבנים. האם החינוך הנפרד יקטין, או שמא יגביר את התופעה הזאת?
ואי אפשר בלי קצת נוסטלגיה: כשאני הייתי בגילן, לפחות בתנועה הקיבוצית שלי לא היה כלל מקום לבר-מצווה. זה היה רק עניין של הדתיים שידענו עליו רק מעט. במקום זאת היתה פעילות-לקראת וטקס של "סמלי בוגרים", בגיל המתאים, ובמקום "מצוות" היו כללי התנהלות של חבר קיבוץ, שעליהן החליטו חברי הקיבוץ עצמם ואף אחד לא ציווה עליהם.