אם נולדתם וגדלתם פה בחצי השני של המאה שעברה, סביר ביותר שהשתתפתם באחד או יותר מטיולי חברת הילדים בהפקתו, הדרכתו ובעיקר ברוחו של דני הרמן.

למי שלא נולד פה, להלן מאפיינים עיקריים של אותם טיולים: הליכה על הקצה (של מצוקים, של עצבי ההורים, של סיבולת המשתתפים) הגעה למקומות ואתרים אליהם לא תגיעו בשום קונסטלציה אחרת ובעיקר חוויות שאין בשום מקום אחר, כמו ביקור באתרי נפילת קטיושות (תוך כדי שהן נופלות) ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה או טיפוס על מצוקי ההר הגבוה בסיני, גם אחרי שהשמש הלכה לישון ולא רואים ממטר.

לקראת סוף אותה מאה הוא התקדם בסולם הדרגות הצבאי ובאמצע הניינטיז השתחרר אל"ם (מיל') הרמן משירותו הצבאי.

"פגשתי את מנחם מרכוס ובעצתו ההתחלתי קורס של מורי דרך ובשנת 1995, הקמתי את 'משוטטי הרמן', זו הייתה הגשמה של חלום", הוא משחזר. "היה צפי כי לקראת שנת 2000 יגיעו לישראל תיירים רבים לכבוד המילניום וזה היה הכיוון".

אבל בקיבוץ, פחות התלהבו. "הקיבוץ עדיין לא הגיע להפרטה ואמר לי מי שאמר שגח"א זה לא מקום לתיירות ושכדאי שאירגע וארד מהסיפור".

נו, מצאתם לכם – גם כותב שורות אלו התנסה לאורך ההיסטוריה בסיטואציה של לנסות להוריד את דני הרמן מהחלטה שלו. זה אף פעם לא עבד.

את "משוטטי הרמן" הוא הקים במטרה ליצור מסגרת של פעילויות בטבע, הדרכת טיולים וחוויות אקסטרים. "למשל, אחת הפעילויות הראשונות הייתה שלושה ימים בצפון לאנשי חברת 'מקדונלדס'. הגענו בג'יפים לבריכת קצינים בגולן, עשינו שם פריסה רצינית, יצאנו לסנפלינג בנחל דלתון, טרקטורונים בנחל דישון והיה נהדר".

במקביל, הוא נכנס לשטח טיולי בתי-ספר. "אז כבר נכנס לעבוד איתי בחור נוסף והיינו חריגים בתחום הזה, הוצאנו טיולים נודדים בצורה בטיחותית ואיכותית והחבר'ה היו מרוצים מאוד".

לאחר ההפרטה בקיבוץ, הוא עבר להפעיל את העסק בצורה עצמאית לחלוטין ואז הגיעה הקורונה. "עוד לפני המגיפה כבר הייתה ירידה בתנועת התיירים, אבל בקורונה הכל נעצר", הוא מספר. "התחלתי ללכת לכיוון של פנסיונרים והוצאתי גם טיולים כאלה כאן בקיבוץ".

לאחרונה, כפי שחלקכם בטח ראה או שמע, הוא צימצם את הפעילות למינימום, אבל כפי שכבר כתב פעם יעקב גלעד – "לכל סיום יש התחלה חדשה", גם אצל דני זה ככה.

"בת זוגי, עינת גורה, ניהלה במשך תשע שנים את ביה"ס מקיף נהלל ואז יצאה לפנסיה. היא נסעה לטיול ברואנדה ואז החליטה להתנדב שם. מאז ספטמבר היא מתנדבת בבית-ספר בו לומדים ילדים מגיל הגן ועד 24".

דני מספר כי מדובר באזור עני בדרום רואנדה, אבל מי שנכנס לעניינים שם הוא עודד שעשוע, איש עסקים ישראלי המקדיש מהונו וזמנו לתושבי האזור. "בסיועו, יש כעת 1,500 ילדים המקבלים ארוחה חמה כל יום וחשוב לא פחות – מים ראויים לשתייה, שזו בעייה רצינית עדיין ברואנדה והוא גם פתח מרפאה בתוך בית-הספר. הוא מממן גם את משכורות המורים".

עינת החליטה להישאר שם לפרק זמן של שנה והחלה לעבוד עם צוותי ההוראה, גם המקומיים וגם המתנדבים הישראלים. "מכיוון שעינת שם, הייתי אצלה כבר פעמיים, כל פעם לתקופה של חודש וחצי", אומר דני. "זה מקום מקסים לטייל בו. עשיתי טיולים של חמישה ימים, גם ספארי וגם טיולי נוף".

הוא מזכיר את העבר הקרוב של המדינה האפריקאית. "זו מדינה מרתקת שעברה שואה בשנת 1994, כאשר מעל מיליון מבוגרים מבני הטוטסי, נרצחו בידי בני ההוטו. כיום יש במדינה הזו כמיליון ילדים יתומים וזו המדינה שנחשבת לענייה ביותר באפריקה".

אלא שהאנרגיה ברואנדה מופנה כעת כולה אל העתיד. "פול קגאמה, שליט המדינה, מרוכז כולו בטובת עמו וארצו וכיום יש ברואנדה קצב צמיחה של 6-8 אחוזים בשנה. יש עדיין, כאמור, קשיים רבים אבל אזרחי המדינה מעוניינים להביא את ארצם למקום טוב ומודרני יותר – לפני כעשור היה מעבר לשפה האנגלית ואלפי בתי-ספר נבנו על-מנת להשקיע בחינוך. יום בחודש, כל אזרחי המדינה, מהשליט ועד אחרון הילדים, יוצאים לנקות את המרחב הציבורי".

אז לשם הוא רוצה להעביר את הטיולים שלו.

"אני שואף להוציא לשם מטיילים", מספר הרמן. "זו מדינה ובה אגמים רבים ומוצא הנילוס נמצא שם, יש שמורות טבע רבות ובהן חיות מגוונות, ציפורים רבות והתושבים מקפידים מאוד על שמירת הטבע ועל החוק. יש ברואנדה שילוב מרתק של אדם עם הטבע, גם ובעיקר בתחום החקלאות בכל מילימטר אפשרי. הם מגדלים קפה, תה, אורז, מנגו, אננס וגידולים נוספים".

דני מספר כי מדובר במדינה בטוחה ובעת שהותו שם, לא נתקל בגילויי אלימות. "האזרחים מרוכזים בדאגה למדינה ואכפת להם מאוד ממנה. יש צמאון לצמוח ולהתקדם. מצד שני – יש עדיין אתגרים. קשה למצוא שם יוזמה או תרבות ארגונית המציבה יעדים. הם רואים שלושה מודלים לחיקוי: ישראל, שוויץ וסינגפור. ישראל מסייעת שם במספר תחומים ואני מאמין שתיירות של ישראלים לשם תתקבל בברכה".