זוכרים מה אמרתי לכם? לה לה לנד? 7 פרסי גלובוס הזהב! שמתם לב כמה מועמדויות לאוסקר? 14!

ומגיע לו בכל קטגוריה. לדעתי.

אני מקווה שעד שהעלון יתפרסם, יצא לאקרנים הסרט "עניינים אישיים". מוגדר כסרט ישראלי אך השחקנים והבמאית, כולם מנצרת, מגדירים אותו כסרט פלסטיני אפוליטי. זהו סיפור על זוג מבוגר שהתעייף מהזוגיות וילדיהם המתחבטים בעצמם בנבכי ונפתולי החיים. שניים מהם חיים ברמאללה – רווק מושבע ובת בהריון מתקדם. השלישי חי בשוודיה ומנסה לשכנע את הוריו לבוא לבקרו, גם כדי לשבור את שגרת חייהם המעיקה. סיפור על משפחה, על החיים, יחסי ילדים והורים ומה שבינו לבינה. מה שמייחד את הסרט הוא הבימוי העדין והמיוחד. הצילומים הנפלאים והרגעים הקומיים. כמו שאמרה הבמאית (בשיחה בה השתתפו היא, המפיק והשחקנים הראשיים בסיום הקרנת טרום הבכורה בה הייתי): אני מתארת את החיים שלנו. גם לנו יש אימא פולניה, גם לנו יש התלבטויות. הנגיעה בכיבוש הישראלי היא לא פוליטית אלא עובדתית. כדרך החיים דרך עיני הדמויות. אם זה הכמיהה לביקור בים או עמידה ארוכה במחסום שמאפשרת לזוג לדסקס ארוכות את מערכת יחסיהם עד להתערבות החיצונית של החייל. סצנות מקסימות ונפלאות עם תשומת לב לפרטים. למשל ריקוד הטנגו…

בווידאו, סרטו של מל גיבסון, "הסרבן". סיפורו האמיתי של סרבן הנשק הראשון בהיסטוריה האמריקאית, מה שלא עצר אותו מלהיות גיבור מלחמה. האמת, כשצפיתי בסרט נזכרתי ב"גליפולי", בו הפליא גיבסון לעשות כשחקן. פה, הוא מצלם את המלחמה להפליא, כמו שהוא יודע לביים שדה קרב (ראה "לב אמיץ"). הסיפור מעניין, השחקנים מצוינים אבל הסרט נוצרי מידי, חופר מידי, אמריקני-הרואי מידי (שימו לב שרוב השחקנים אינם אפילו אמריקניים…). זהו סרט שיש בו אמביוולנטיות מה. כסרט אנטי מלחמתי הוא מאד מפאר ומאדיר את שדה הקרב בבימוי וצילום מבריקים. שווה לראות על מסך גדול בגלל הסצנות המדהימות של "איזו מלחמה נפלאה!". מצד שני, לדעתי זה לא מספיק כדי להצדיק לצאת מהבית. אפשר בהחלט לצפות עטופים בפוך…