באופן אקראי למדי התברר לי שעדה רפאלי, בת זוגו של נבט בן חיים, היא תרפיסטית באמנות ובשנה האחרונה גם מטפלת ומנחה קבוצות להורים וילדים תושבי הדרום והצפון המפונים. 

לפני שבוע שאלתי בקבוצת "משפחות צעירות גח"א" אם מישהו נוסע דרומה ויוכל להעביר תיק שנשכח מאחור לאמיל כשיצא בחופזה ובאיחור לסמינר בדרום. עדה התנדבה בשמחה לסייע וכששאלתי מה היא עושה בדרום, כבר הבנתי שזה יהיה נושא מעניין לכתבה בעלון. אני מניחה שרבים מהקוראים לא מכירים מקרוב את עדה ואת העשייה הענפה שלה. אני לוקחת פה את ההזדמנות להרחיב קצת את ההיכרות איתה ולשמוע על עבודתה החשובה והמרתקת.

עדה גדלה ברחובות, שני הדודים שלה (אחי אביה) היו ממקימי גבעות החיים – בומבה (ונורית) בגח"א ויוסי (והדסה) בגח"מ והיא בת דודתו של גלעד רפאלי ובילדותה בילתה חופשים רבים בשתי הגבעות. מאז ומתמיד עסקה בציור ותואר ראשון באמנות בבצלאל היה בחירה טבעית עבורה. לאחר לימודיה המשיכה לצייר ולימדה ציור, עבדה כסטייליסטית וכמעצבת תלבושות בהפקות באופרה, בסדרות ובפרסומות בטלוויזיה. בהמשך למדה תואר שני בתרפיה באמנות במדרשה לאמנות בבית ברל (בעבר רמת השרון) ועשתה קורס להנחיית קבוצות. מכל התמהיל הזה היא עשתה שינוי מקצועי ובעשור האחרון עובדת כתרפיסטית באמנות, מטפלת דיאדית (תיכף נסביר מה זה) ומדריכת הורים, מנחת קבוצות ומורה לציור. בעבר עבדה במרפאות ובמרכזים ציבוריים ובשנים האחרונות יש לה קליניקה פרטית. שנתיים לאחר שהכירה את נבט, היא עברה לגור בגח"א ב-2010.

בעקבות ארועי 7 באוקטובר עדה לא הצליחה לתפקד במשך שבועיים. מהר מאוד הבינה שכדי לצאת מתחושת השיתוק, היא חייבת להניע את עצמה לעשייה ולנתינה. היא הצטרפה לצוות טיפולי מביה"ח שליוותה, שהתארגן לרדת בטיסה למלונות באילת כדי להציע טיפול רגשי ראשוני לאוכלוסיית המפונים מישובי עוטף עזה.

במלון "אורכידיאה" הקימה סטודיו פתוח שהעניק מרחב לטיפול דיאדי למשפחות. רגע, הבטחתי שנסביר מהו טיפול דיאדי: טיפול דיאדי יוצא מהנחה כי הקשר בין ההורה לילד ובפרט בגילאי הינקות והילדות המוקדמת, ממלא תפקיד קריטי ביותר במצבו הרגשי של הילד. הטיפול מכוון ליצירת מרחב להשגת הבנה מעמיקה יותר של הקשיים בקשר הורה-ילד ולהתנסות בזמן אמת בדפוסי תקשורת ואינטראקציה חדשים. בטיפול הדיאדי הקלאסי מתקיימות פגישות עם הורה וילד – פעם עם האם והילד ופעם עם האב והילד, פעם עם הילד ללא הוריו ולאחר מכן עם ההורים בלבד ו/או עם הילד. בהגדרה הקלאסית הטיפול מיועד להורים ולילדים צעירים מאוד, אך עדה עובדת גם עם ילדים גדולים יותר בתמיכת הדרכה להורים.

מצבי מלחמה ומשבר עלולים לפגוע ולערער את הסמכות ההורית במשפחה. הפינוי מהבית והשהות הממושכת במלונות פוגעים ביכולת לקיים שגרה וטקסים משפחתיים, הגבולות המשפחתיים נפרצים וכך גם הפרטיות. הורים רבים שחוו את הטבח בדרום אף חשו אשמה על כך שלא הצליחו להגן על ילדיהם מפני הזוועות שחוו. חשוב לציין גם שטראומה גורמת לפגיעה בתחושת הרצף וביכולת לשיים (לתת שם) ולבטא רגשות. בטיפול באמנות אין צורך במלל ועצם העיסוק בה מאפשר התחברות לרגשות ולתחושת הרצף ובהמשך גם ליכולת לבטא אותם. בנוסף, בטיפול באמנות, היוצר בורא עולם בו הוא השולט, לעומת העולם בחוץ שבו איבד שליטה. תוך כדי יצירה וביטוי עצמי הוא מחזיר לעצמו אמון ושליטה בעצמו ובעולם.

המטרה בטיפול הדיאדי במלונות הייתה לעזור לבני המשפחה להתחבר מחדש כך שיצליחו לתמוך האחד בשני. לעזור להם לזהות את כוחותיהם, כיחידים וכמשפחה, לבחון את יכולת ההתגמשות והיכולת למצוא טוב גם בתוך כל הרע ובתמצית: לעזור למשפחה לחזור לתפקוד כמה שיותר נורמלי במציאות שהיא לא נורמלית בכלל.

"זו היתה חוויה משמעותית מאוד, מלאה ברגעים קשים", משתפת עדה. "זכור לי מפגש, עם אחת הילדות שליוויתי, שאמרה לי שיש לה יום הולדת בדצמבר וכבר הודיעו להם שישארו במלון עד אז. אמרתי לה – מה פתאום, אין סיכוי, בחנוכה את כבר תחגגי יומולדת בבית כשתיגמר המלחמה. אז אמרתי ותראי איפה אנחנו היום, כמעט שנה אחרי. יחד עם זאת, אנשים חיפשו להיות ביחד, להיות בקהילה והסטודיו הפתוח היה מקום שאיפשר להם בדיוק את זה. ראיתי את כוחן של קהילות ואת ההבדל בין קיבוצים וישובים אחרים וכמה משמעותי החוסן שקהילה מלוכדת/מאוחדת מעניקה לפרטים ולמשפחות. ההתחברות לאנשים שהאמון שלהם התרסק הייתה עוצמתית מאוד וכשחזרתי הביתה לאחר שבוע הרגשתי אשמה, שאני חוזרת לחיי והם נשארים מאחור".

לאחר שחזרה מאילת, חברה עדה לקולגות ממרכז חוסן חוף אשקלון. בשל חוסר עצום במטפלים, פנו אליה לשאול במה תוכל לתרום והיא הציעה להנחות קבוצות לטיפול דיאדי. היא קיבלה אור ירוק והקימה מספר קבוצות של הורים וילדים ממגוון גילאים שפונו מישובי העוטף ושהו בעמק חפר. ("כאן המקום לומר תודה לקהילת גבעת חיים שאירחה אותנו במתחם הסביום").

המשפחות העדיפו להיקרא "שוהים" ולא מפונים. לחלק מהמפגשים הגיעו משפחות שלמות, לעיתים הגיע רק הורה אחד עם כמה ילדים והמשפחות אפילו המציאו מושג ("משפחה היברידית") האב במקום אחד והאם והילדים במקום אחר. חלק מהמשפחות עברו למקום אחר באמצע התהליך, חלק הצטרפו באמצע, הכל נעשה בזרימה ותוך כדי תנועה. אנשים חיפשו להיות ביחד, בקהילה והסטודיו היה מקום בשבילם. "ראיתי את כוחן של קהילות וכמה משמעותי החוסן שקהילה מלוכדת/מאוחדת מעניקה".

עדה גייסה קולגה פוטותרפיסטית ויועצת משפחתית-זוגית, שהצטרפה אליה להנחיה.

"פגשנו ילדים שהיו מנותקים, מפוזרים, שהתקשו לשבת במקום כי היו בחוסר שקט קיצוני וגם ההורים התקשו בעומסים מכל הסוגים. הקבוצה נתנה להם מקום להגיע ולשהות, להיות וליצור עם הילדים. לאט לאט ותוך כדי עבודה ראינו איך הם מצליחים להתארגן בזמן, בעשייה ובמרחב כולו. בהתחלה הם לא הצליחו לדבר על העבודות שלהם, אך לאט לאט נפתחו והגיעו המילים ואז גם התחילו לצאת תכנים קשים יותר מחוויות שעברו. אני זוכרת רגע מרגש שאחד האבות היה גאה בילד שלו שדיבר כל כך יפה על העבודה שלו, כי לא ידע שהילד שלו יכול להתבטא כך. זה היה מאתגר לעיתים מבחינה אישית כי הייתה לי תחושה שהם באים אלי הביתה, הגבולות היו מטושטשים לעומת טיפול מסורתי בקליניקה, כי הרי נפגשנו גם בשבילים בקיבוץ. שאלתי את עצמי: איפה אני בתוך כל זה? האם אני מארחת, מצילה, מטפלת?".

בהמשך הדרך הן פתחו עוד קבוצות עבור מפוני העוטף בישובים נוספים ובנוסף לקבוצות הדיאדיות, פתחו גם קבוצות לכל הגילאים בשל הביקוש לכך. כשחלק מהתושבים החלו לחזור לישובים בדרום, הן נענו לקריאה לפתוח קבוצות גם שם.

בין ינואר-יוני הן הנחו בשיא 12 קבוצות ומאז החליטה עדה להרחיב גם לטיפול פרטני במרכז חוסן אשקלון. היא מספרת שהייתה עדה להתלבטויות הקשות של המפונים אם ומתי לחזור לעוטף. "בקבוצה שהנחינו באחד מקיבוצי העוטף, אפשר היה להרגיש את השקט הפנימי של התושבים שחזרו לביתם, למרות הקושי והחשש מהמצב הבטחוני הלא שקט. כשהם היו מפונים חשתי קושי וגעגוע לבית שנעקרו ממנו וכשחזרו הביתה, הם חוו געגוע לבית הזמני שיצרו במקום אחר". 

לקראת סיום אני מבקשת מעדה לזקק תחושה או תובנה מרכזית שהתקופה הזו טבעה בה.

"המפגש עם אוכלוסיות שעברו טראומה כה קשה חיזק אצלי מצד אחד את התחושה שאני במקום טוב ובטוח. אך מצד שני התחדדה אצלי ההבנה שתחושת הבטחון והשקט שלי היא שברירית ועלולה להתהפך ברגע. ברור לי שהעבודה עם אנשים שהאמון והוודאות לגבי עצם קיומם נפגעו עמוקות השפיעה גם עלי ועל האופן בו אני תופסת את המציאות. יחד עם זאת, אני מרגישה שניתנה לי הזדמנות להרגיש שאני מצטרפת, שותפה, מעורבת, תורמת ומשמעותית עבור מי שכה זקוקים לכך. יש לי את הזכות לתת ולקבל משמעות". נסיים עם שיר הודיה מרגש שעדה ושותפתה אפרת קיבלו מאחת המשתתפות ממושב גיאה בחוף אשקלון, על החוויה שלה בסיומה של קבוצת מבוגרים שהנחו.

"מפגש" / רבקה פיירברגר 

במפגש הראשון אמרתי / שהתגעגעתי לעצמי / כי באמת שכחתי בדיוק / מי אני. בין מפגש למפגש הציצו והגיעו, פרקים מחיי / בשקט, בנימוס ובחשש, שאלו אם אפשר? / ואני בנדיבות, כי בסופו של דבר הם חלק מחיי / ובחשש לא קטן אמרתי כן, בבקשה / אבל, תשאירו את הריצפה –  נקייה! / הביטו בי באהבה ובגעגוע לתוכי, גם הם בגרו ועייפו חלצו נעליים בלות / התיישבו לצידי באנחת הקלה ושוב שאלו / האם אפשר,  וליטפו צלקותיהם / ברכות ובגאווה על חוזקם / בבדיחות הדעת שאלו "תגידי האם היה כדאי" / וידעו את התשובה, אולי, כן , בהחלט / בוודאי ניתן היה לוותר על צלקת זו / על זו שלא הייתה לי שליטה / ומזו ברחתי ואלי חזרה, במלא כוחה / וכך ישבנו וכמו בסריגה עין לעין חיברנו / מאותו החוט החזק הבלוי והיפה / ספרנו את סיפורנו מחדש, אבל קצת שונה.