"אחת התכונות שאדם קיבל מאלוהים זה היכולת לשכוח. היכולת לשכוח אולי זה הציל אותי. אלו שלא יכלו לשכוח – מתו. הם לא חיים עוד. רק מי שהיה מסוגל לשכוח – היה לו סיכוי לעבור את זה" (פטר לנג ז"ל).

מילותיו של פטר במסגרת עדותו על השואה והישרדותו, הן חלק מהעדויות בפרוייקט של מאיה וגל רווה, צמד קולנוענים יוזמי הפרויקט, שכנינו מחוגלה, בהשתתפות ויוזמה משותפת עם "בית-טרזין".

התערוכה "ימים מחוץ לזמן – אמן פוגש עדות", מהווה יצירה אמנותית חיה, מרגשת מאוד ומגוונת לזכרון השואה, כפי שבא לידי ביטוי בעדויות שורדי השואה שהשתתפו בפרויקט. עדויות מוקלטות וערוכות אלו, תורגמו ליצירות אמנות כאופן הנצחה ייחודי ופורץ-דרך. התערוכה, שהוצגה לראשונה בגלריה Art&About באזור התעשיה עמק-חפר בחודשיים החולפים, זכתה להערכה רבה של כל מי שראה אותה.

באופן אישי – זה ממש נוגע ללב וחושף עולם רגשי עמוק ולא מוכר. התערוכה תוצג במקומות נוספים בישראל, באירופה ובארה"ב, כאשר העדויות נערכו ותומצתו לקטעים קצרים של חמש דקות, המוצגים בתערוכה בוידאו לכל אחד בנפרד. העדויות המוקלטות נבחרו בידי אמנים ישראליים שגוייסו בידי מאיה וגל, נרתמו והפכו את העדות לעבודת אמנות המאפשרות לשמר את הזכרון באמצעות ציור, פיסול, מחול או מוזיקה. פרויקט זה נמשך כשנתיים ונעשה תוך השקעה משמעותית של יצירתיות, ראייה מעמיקה, רגישות וגישה ציבורית וחינוכית ייחודית.

גבעת-חיים איחוד מיוצגת בתערוכה דרך עדותו של פטר לנג ז"ל, שהפכה לפסל פסל של האמן עמית קבסה מקיבוץ מגל ובאמצעות ציורו של אמיר שפט, שהביא לידי ביטוי עדות של שורדת שואה אחרת.

פטר ז"ל היה נוהג לשבת בפינה קבועה בקפה של עזרי מדי בוקר, שותה בירה ומעשן מקטרת. הוא היה צנום, עדין וכחלק בלתי נפרד מהנוף, כולם הכירו אותו שם. שם גם פגש אותו עמית קבסה הקשור עם גח"א כבר שנים רבות. הקשר ביניהם קדם לפרויקט העדויות, אך המילים "לשכוח ולזכור" מהדהדות תמיד ברקע, כפי שזכור לעמית.

עלו שם שאלות הזכרון: איך זוכרים? מה? ומדוע? כפי שהתבטא עמית בעניין עם סיום העבודה בהשראת עדותו של פטר. "זה פרויקט מרגש בשבילי, אשר נותן נקודת מבט חשובה בנוגע לשואה ובכלל לאופן שבו כאב הופך לצורה".

תמי קינברג, מנכ"לית בית טרזין: "מאיה פנתה לבית טרזין וראינו בכך דרך לחבר את הדור הצעיר לסיפור השואה. יוצרים ויצירות הנפגשים עם שורדי השואה ועדויותיהם. קיבלנו משוב חיובי מכל מי שביקר בתערוכה והיו ילדים שראו אחדים מהסרטים בתערוכה ורצו להשאר עוד כדי לראות את כל הסרטים. למרות הקשיים הכרוכים בכך, אנו רוצים להביא את התערוכה לערי ישראל והעולם. זה מהווה מכנה משותף, המאפשר לכל אחד להתחבר לסיפורים האותנטים כל-כך של שורדי השואה".

גל ומאיה, יוזמי הפרויקט: "כמעט שלוש שנים שאנחנו בפרויקט הזה. הדבר הראשון שעלה הוא – מה לעשות עם הסיפורים האלה? הסבים שלנו שעברו את השואה סיפרו את הסיפורים האלה ובשנים האחרונות, אנחנו מנסים להנגיש את התערוכה לדורות הבאים. בסיפור טרזינשטאט איפשרו התרבות והאמנות לשמור על קשר עם האנושיות. יש משהו באמנות שהוא חזק ומלא חיים וראינו שכל מה שציפינו מהתערוכה וכוחה של האמנות, אכן משמר חיים דרך היצירה – ולא רק מוות ושכול, כפי שהיה נהוג לחשוב ולהרגיש".

שאלתי את אמיר שפט (בן זוגה של שירה רובין) כמה שאלות בנוגע לחלקו בפרויקט האמנותי היסטורי המיוחד הזה:

איך הגיעו אליך עם פרויקט הנצחת שורדי השואה וסיפור חייהם?

"פנו אלי מאיה וגל רווה, אנשי הקולנוע שהניעו את כל הפרוייקט וצילמו את הסרטונים שממש מומלץ לראות. הם הכירו את העבודות שלי ואחרי שפגשו את ורה מייזלס, ניצולת השואה, הם הרגישו שהחיבור הזה יכול לעבוד. אוסף הדובים שיש לה הזכיר להם את עולם התוכן שאני משתמש בו בעבודות שלי, עולם של קיטש וילדות וההומור האירוני שלה לצד האסתטיקה והאהבה לפרחים, התאימו לעבודות שלי".

האם היתה לך היכרות מוקדמת עם הנושא דרך משפחות הוריך/סביך?

"באופן טבעי, נושא השואה קיים חזק בתודעה שלי. רוב המשפחה של סבתא שלי נספתה בשואה, אבל לא זה החיבור שלי לעניין. יותר חיבור למהות של השואה כאירוע הכי קיצוני של סבל ורוע. גם העוצמה של זה מבחינת להרגיש את עוצמת הגורל. הרי בתמונה הגדולה של ההיסטוריה, חמקתי מכל זה במזל גדול. מה זה 40 שנים בראייה היסטורית? כמה עוצמתי הגורל, כמה אופל יש, זה החיבור שלי לעניין. יש פה גם משהו הקשור לסיפור אנושי כללי יותר מאשר למלחמה בין מדינות, שבעניין הזה תמיד יכולתי לראות את שני הצדדים. כאן אין צד שני".

מה משך אותך בסיפורה של העדה?

"האומנים לא הופגשו עם הניצולים, רק ראינו את העדות שלהם בסרט. באופן טבעי, כשצפיתי בסרט הלב שלי יצא לילדה הקטנה ששכבה חודשים מתחת לברזנט ביער, רק כדי להיתפס על ידי הנאצים ברגע שנגמר להם האוכל".

מה עשה לך הקשר הבלתי ישיר ואיך הוא הפך ליצירה אמנותית?

"מבחינת הציור בעקבות העדות, לא ניסיתי לספר משהו ישיר על העדות של ורה, כי אני לא מאמין שציור זה מדיום שמספר סיפורים. ניסיתי להגיד את המילים "שואה" "ילדות" "לילה"בשפה שלי, של הפרחים, של ניגוד בין ריאליסיטי למופשט. ניסיתי להכניס לתוך העבודה את הרגש שחשתי מול העדות של ורה. העובדה שהציור הוזמן לצורך תערוכה שיש לה חשיבות מעבר אלי ולעמדה שלי בעולם, שזה משהו גדול ממני בהרבה, עזר לי להכניס עוד כנות לעבודה ולשים את עצמי בצד".

מה אתה מרגיש ביחס אליה ולציור שיצרת בעקבות הקשר?

אני שמח שנוצרה לי ההזדמנות לעשות משהו עם משמעות עבור ורה, אפילו שזה לא משהו גדול. זה כיף לעשות משהו עבור מישהו אחר, במיוחד שזה אדם שעבר סבל גדול בלי שום סיבה. אני מחובר לתודעה שבאותה מידה זה יכול היה להיות הפוך. היא באמת אחת שאם הביוגרפיה שלה הייתה שונה, היא בטח היתה הופכת לאמנית או שחקנית או משהו מהסוג הזה".

מה חשיבות הפרויקט לדעתך?

"התערוכה מנגישה לצופים את השואה בדרך מוצלחת מאוד. מצד אחד היא מכילה המון רגש וקושי ולא מעדנת את הנושא הקשה ומצד שני, האומנות מאפשרת לפגוש את התכנים הללו ולעכל אותם בכל זאת, כי אתה כאילו חווה אותם דרך המראה שלהם, ההשתקפות שלהם ולא באופן ישיר לגמרי פנים מול פנים עם הסיפור האמיתי כמו שהוא.

אני חושב שמי שמבקר בתערוכה, גם אנשים שרחוקים מהנושא בגלל הגיל שלהם או שסיפור החיים שלהם רחוק מהשואה, יכולים להתחבר ולהבין דרכה את גודל האסון ואת חשיבותו בתוך החיים שלנו והעתיד".

התערוכה תוצג אביב בגימנסיה הרצליה בת"א בין 17 באפריל-21 במאי. בחודשים יולי – אוגוסט היא תעבור לירושלים ובהמשך לחיפה. מידע בנוגע לתערוכה ואירועים הנוגעים לתערוכה באתר בית טרזין www.bterezin.org.il ובקבוצת הפייסבוק "ימים מחוץ לזמן – אמן פוגש עדות"