יום הזיכרון 2021 / ליאורה רופמן

ביום הזה ממש לפני עשרים שנים, השנה ובעוד עשר שנים. ביום הזה למעשה בכל שנה, מבקש כל אחד מאיתנו להסיר מעצמו את המחיצות, להתנער מחסמים, יריבויות, גאווה ודעות קדומות ולחבק ללא תנאי וגם ללא תמורה, כל אחד ואחת ממכם, בני המשפחות השכולות.

אנחנו יודעים, אין בכך הקלה ואין בכך נחמה. אתם, שיום יום מסתובבים עם מועקת האובדן והכאב, אינכם זקוקים ליום הזה בשביל לזכור ולדמוע. אנחנו אלו המבקשים להתאחד עמכם, ולו לרגע קט, להיזכר אם שכחנו, להרגיש אם הפסקנו.

ביום הזה התאפשר לנו להתאסף כאן אתכם, אחרי שנה בה נכפה עלינו להותיר אתכם בדד, אז השנה נבקש לנסות ולפצות – להיות ביחד לרגעים אחדים בתוך השקט הקשה מנשוא והכאב האיום. לחזור ולהרגיש, לחזור ולחוש בנוכחותו של אהובנו – אהובכם, שהלך מאיתנו והשאיר את כולנו עם בור ענק בלב. כל אחד מאיתנו זוכר אחד אחר, לעיתים יותר מאחד, וכל אחד מאיתנו נותן לשכול פנים אחרות.

ובכל זאת, יש גם ציווי ליום הזה וגם תפקיד. היום הנורא הזה, הקברים החשופים האלו, השמות החקוקים באבן באותיות יבשות, אחידות, קורעות את השקט בזעקה אילמת- עשו הכל, אבל הכל, על מנת שלא יתווספו חדשים. שהרשימה לא תתארך. שלא נצטרך לחפור בור שלא בעיתו.

נבקש מכאן להושיט יד לשעה קלה, לתמוך בחלקיק מהמסע, להקל מהנטל הרובץ על כתפיכם. מי ייתן ונצליח.

נבקש מכאן להניף דגל, לצרוח עד לב השמיים, לפני כל החלטה וכל פעולה העלולות לעלות בחיי אדם בחיי אהובנו. מי ייתן ונצליח.

 

יום הזכרון 2021, בית הקברות גבעת חיים / שי הורוויץ

בעיניים שלנו העצובות, העייפות וכואבות מגעגוע בעוד יום הזיכרון בצל האורנים

אתם חיים.

אפשר לראות אתכם בינינו יום-יום,

מתארחים באותו שבריר שנייה בהם מצטלבים המבטים עם אלה שהותרתם אחריכם,

והמחשבה נודדת אליכם לרגע, ואתם נוכחים במלוא תפארתכם.

חלק בלתי נפרד ממשפחתנו, מתהלכים בצעירותכם, כאילו לא עזבתם מעולם.

בעיניים של יורם ורונן אפשר לראות את ברונו בוכהולץ עולה על האדמה בכפר סאלד.

בעיניים של יוסי ושל רועי שעכשיו נולדה לו בת אפשר לראות את מיכל ואת אמנון לבית כפרי.

בעיניים של שחר ונגה מהכיתה שלי תמיד ראיתי גם את סבא שלהם יוסף רוזנברג שנפל במצור על גבעת חיים.

כשאני פוגש את יואל סמואל תמיד אסתכל בעיניו, בוחן אותם, כי בתמונת הזכרון הקבועה רואים את גד עובד את האדמה ועיניו נסתרות.

לעומת עיניו השקטות של מאיר זייטל שהגיע לקיבוץ כילד חוץ ונהרג בתאונה במהלך קורס טיס.

בספרי הזיכרון זכיתי להכיר את בני האולפן פאביאן רזניק, שנהרג בפיגוע אוטובוס הדמים בירושלים בדרכו לעזור לילד חולה בסרטן שעלה כמוהו מארגנטינה ואת אריה קרוק בן האולפן שנפל בשירות מילואים.

 את עופר פניגר שנהרג בגבעת התחמושת פוגשים בעיניים של ענת ותמר ואצל עופר הקרוי על שמו.

את ינקי מירון, אהוב ליבו של דוד יענקל'ה תמיד ראיתי בעיניהם הנוצצות של המירונים: אסף ויוחאי ויונתן ומיכל הדומים לו כל כך, וברור כל כך הגעגוע.

את גלעד ידיד פגשתי מילדות בעיניים של נחום וגיורא – תמיד סקרן אותי אם היו לו ידיים טובות כשלהם.

את יובל רפאלי אזכור בעיניים הטובות של בומבה, שתמיד היה נראה שפעם היו שמחות יותר.

את גבי בנאי אפשר לראות בעיניים של יגל,

ואת ישראל בר-לב של מינה ושאול אני פוגש בעיניים של אבא שלי כל השנה ובמיוחד בט״ו בשבט ביער שידואן שנטעו לזכרו ליד בית שמש.

מלחמת יום הכיפורים צרבה דור שלם בקיבוצינו, שמונה נופלים שהותירו קהילה שבורה ודומעת עוד זמן רב לאחר תום הקרבות.

בעיניהם של אילזה ופרי ושל לוטה, אפשר תמיד היה לראות את זוגות האחים – את אילן ואיתמר ברונר ואת דודו וחנוך אהרון – צעירים בשנות ה-60 וה-70 שומעים מוזיקה ומנגנים וחוזרים ארצה לתוך מלחמת התופת ממנה לא חזרו.

בעיניים של אור אני פוגש את יאיר ענבר שנהרג בתל ענתר, אח של עמרי וגדי.

בעיניים של אסף ושאול ילובסקי בני דודי מירושלים, הכרתי את עוזי של מיכל ושל חנה׳לה.

כשבגרתי פגשתי את בני ברגשטיין דרך העיניים של תמר ואלה אביטל, שדיברו על דודם שלא הכירו בהערצה,

ואת חסרונו של אברמ׳לה קורין הדעתן בקיבוצינו אפשר להרגיש מעיניו הכריזמטיות המביטות מאלבומי הזיכרון.

 עם אמיתי נחמני גדלתי בעיניה של ג׳ני שחסרונו היה טבוע בהן למרות כוחה המיוחד

ובהמשך ביחידה בעיניהם של הלוחמים בני דורו שדיברו בהערצה על מפקדם הצעיר.

והמעגל לא תם.

בעיניים של אריה ורבקלה פוגשים את איתן רותם, בדרכו לעוד אימון כדורמים,

יוסף בן אור נגלה בעיניהם העמוקות והרציניות של צפריר ושל עודד איתו עבדתי בהודיה.

שניהם נפלו במלחמת לבנון.

את נבות הישראלי, פגשתי מילדות בעיניים של ברכה ושמעון ושל אדם ולאחרונה גם בעיניהם של אור ,יובי ותמר ילדות מקסימות שכמה חבל שלא זכה להכיר.

ואת בני דורי – לירון לנג ודותן כהן שנפלו בלבנון – אני מבקר ובעיניים של תמר ופטר ובני, ודודו

ובעיניהם של נעמי וביל

אך גם אצל חברי, עמית ועמרי לנג וילדי משפחת פרנק,

בעיניים של גורגו ושל אוהד חילי ובני כיתתם

ובעיניים של מאיה וחגית שכל כך לא הגיע להם.

בקהילתנו הגדלה חיים ביננו עוד רבים כמוכם שנאספו אלינו בשנים האחרונות דרך חברינו החדשים,

שגם בעיניהם חיים

אבות

ואחים

וחברים אהובים שנפלו

ואותם אנו בני הקיבוץ זוכים להכיר ולהכניס לביתנו,

כמו אלעד שילה מגבעת ברנר שנהרג באסון צאלים ועמנואל מורנו ותמיר נבואני מג'וליס איתם שירתי הנמצאים בעיני שלי.

אהובינו,

אתם חיים בעיניים שלנו יום יום, גם אם לא הכרנו.

איתנו לנצח – צעירים ויפים, חרוצים מוכשרים, טובי לב – כאילו לא עזבתם מעולם.

העיניים שלנו, המלאות בכם, אדומות מבכי וגעגוע מביטות קדימה בתקווה לעבר השדות והפרדסים אותם השארתם לנו לעבד,

מבטיחות לארח אתכם עד שניפגש פה שוב כולנו בשנה הבאה, עם תפילה לשלום המיוחל.

שמי יתן וכבר יבוא.