בגליון העלון אותו אתם מחזיקים בידיכם, מתפרסמת כתבה של יותם עפרון, רכז הצעירים, הכותב על הנעשה בתחום אחריותו – שכבת הצעירים בקיבוץ.
בין השאר, נוגע שם יותם בנושא חשוב, הנוגע לחיבור ולתחושת השייכות למקום הזה. הוא כותב כי: "בשרשרת הנמתחת מהגיל הרך ועד לפנסיונרים יש חוליה חסרה – הצעירים" ותוהה על הדרכים לחיבור ורתימת הצעירים להוויה של גבעת חיים איחוד ובעיקר הגברת תחושת השייכות שלהם.
בקיבוץ שעמד פעם במקום בו מתנוסס כיום "הקיבוץ המתחדש", היו ילדות וילדי כיתה ד' מתחילים לעבוד במשק בית-הספר ובכיתה י', מצטרפים לענפי הקיבוץ.
הם הזיעו מתחת לשמש הקופחת על שדות הכותנה, התנדנדו רדומים בשעה רבע לשלוש בבוקר למשלוחים בהודייה וחליבות ברפת. שנה-שנתיים אחר כך, כבר שיחקו חלק מהם בהרכב הראשון של קבוצות הבוגרים של הקיבוץ בענפי הספורט השונים.
כמעט ולא דיברו על שייכות, היא פשוט הייתה שם – במשק בית-הספר, בענפי הקיבוץ ובקבוצות הספורט.
לא בדקתי, אבל נראה לי שלא רבים מהצעירים בקיבוץ מזיעים כיום ברפת, בהודייה ובענף הגד"ש. לעומת זאת, כשאני הולך עם ילדיי לבריכה, אני רואה רבים מאוד מצעירי הקיבוץ מזיעים מאוד – בחדר הכושר.
מה אתם אומרים – אם מזיעים מספיק בחדר כושר מרגישים שייכות?
האם ניתן לייצר שייכות? ועוד אל "קיבוץ מתחדש"? האם אין קצת אירוניה בכך שאותו "תהליך שיוך" הנישא בפי כל בעשור האחרון – מתייחס בסופו של דבר לשייכות של ואל נדל"ן? והאם "תהליך שיוך" יכול לדור בכפיפה אחת עם תחושת שייכות?
לפני כמה גליונות עלון, כתב כאן יוני ארי לתושבי הקהילה והזמין אותם "להרגיש שייכים". במקביל, ברשתות החברתיות השונות של הקיבוץ מופיעות המילים "מדהים", "מרגש", "מהמם" קרוב ל-1,500 פעמים ביממה.
מה אתם אומרים – אתם מתרגשים כשכתוב "מרגש"? אתם מרגישים שייכים כשאתם מקבלים הזמנה להרגיש כך?
Share this post
