את יובל רפאלי אני מכיר מהקיר.

בהפרש של 19 שנים, שירתנו שנינו בסיירת צנחנים. בכל תדריך לפני כל גיחה לפינה זו או אחרת של המזרח התיכון, השקיפו עלינו חללי הסיירת שתמונותיהם היו תלויות בפינת הזכרון שבמועדון היחידה. לעיתים, לא היה מנוס מהמחשבה שבשבוע הבא מישהו מאיתנו יצטרף לשורה. ביניהם היו גם פניו היפות של יובל רפאלי, מהקיבוץ שלי.

כמעט ארבעה עשורים לאחר שירותי, חשבתי לכתוב עליו. פניתי אל מי שהייתה קרובה אליו. "אני צריכה לחשוב על זה", ענתה. "אני נוסעת ליומיים למדבר". כאשר שבה, נפגשנו על הספסל מחוץ לכלבולית. "לא", אמרה. "אי אפשר. אי אפשר בכתבה בעלון, זה כל כך הרבה יותר גדול מזה".

באותו רגע היה לי ברור שאני כותב עליו.

הגשם ממלא עכשיו את האוויר. בוקר שישי ורוח חרישי בצמרות עובר, זמן טוב להיזכר.

"אתה מאמין שאצלנו בכיתה נהרגו ארבעה – וכך גם בכיתה שמתחתינו?" שואל ארי פולק, שהיה חברו הטוב של יובל. "זה משהו שאי אפשר לתאר ולהסביר, בייחוד במרקם שנוצר בין אנשים שבעצם חיו יחד 24 שעות ביממה, מהרגע הראשון שאנחנו זוכרים את עצמנו. לגבי יובל, אני יודע בצורה רציונלית שהוא נהרג, אבל לא פעם דמיינתי שהוא פשוט נסע לאמריקה ואיני יכול לתקשר איתו, בעיקר במאה ה-20 בה טלפון לא תמיד היה בנמצא".

בגיל התיכון הם היו שלישייה – יובל, ארי ורענן הרמן. את הכינוי "שלושת המוסקטרים", הצמידה להם איילה לבני, גם היא הייתה חברה טובה של יובל. "הכרתי אותו בגיל 12-13, הוא היה תלמיד טוב מאוד, כולם אהבו אותו אבל לא קינאו בו. הוא היה..", היא מחפשת רגע את המילים ואז מוצאת. "אלו מילים של ארנון לפיד: 'הוא היה יצירת מופת של הטבע', רגיש, מוסרי, יפה, חכם וטוב לב".

ארי מהנהן בשקט. "היה לו חיוך עם גומות חן, הוא היה נסיך. בכל פעם שאני שומע את השיר 'הנסיך הקטן' חולפת בי צמרמורת ומייד אני חושב עליו". איילה מספרת שבסיירת כינו אותו "הקיסר".

ואני מקשיב וכותב וחושב על הנסיך שהיה לקיסר ועל זה שבכל פעם שאני שומע את "הנסיך הקטן" אני חושב על איתן רותם ועל ירון יוגב ששירת איתי ושבטח לכל אחת ואחד שנולדו במדינה הזו במאה שחלפה, יש את הנסיך הקטן שלהם שאבד בחולות ולבו הקטן קפא כקרח.

שלושת המוסקטרים בילו את זמנם יחד בימים וגם בלילות. "היינו עושים קצת פעילות בלתי-לגאלית", ממשיך ארי. "קצת לקחנו טרקטורים, קצת פעולות נועזות יותר כמו חדירה למקררי המטבח אבל לא הרבה יותר מזה. אחת מהפעילויות הכייפיות שלנו, הייתה לחמוק משיעור או לנצל שיעור חופשי וללכת לבית הוריו או הוריי. באותה תקופה היה 'החדר של ההורים' מחוז חפץ בו כמעט לא ביקרנו. יובל ואני היינו עושים קפה, יושבים על הספה עם רגליים על השולחן ושומעים מוזיקה, בעיקר באך. למוזיקה היה מקום חשוב בעולמו של יובל".

שניהם מספרים על נער מוסרי. אני תוהה איך מתפתח חוש מוסר באדם צעיר והם מספרים על יובל המגן על חלשים, בני אדם או חיות. "היה בו חוש צדק טבעי. כשהיה צורך לשמור על זכותו של מישהו, לא היה בו פחד, לא משנה אל מול מי", אומר ארי ואיילה מהנהנת. "הייתה בו רגישות לאחר ולא סתם, הוא היה עושה עם זה משהו, את מה שהיה נכון לתחושתו, הוא תמיד אמר את האמת וזה היה חלק מהאופי שלו".

בחוברת הזכרון אני קורא על דוגמה קיצונית למוסר ולצדק הזה, במסגרת מקרה שכונה בסיירת "מלחמתו הפרטית של יובל". ברמת הגולן נתקל יובל בחייל סורי בתוך מבנה נטוש. השניים החליפו צרורות ורימונים בתוך בית בן שני חדרים, עד שלבסוף הערים יובל על יריבו, קפץ מהחלון החוצה ואז הגיע אל מאחורי המחסה של החייל הסורי, ירה בו ופצע אותו בכף ידו. רק אז הצטרפו אליו חבריו לצוות שביקשו לחסל את הסורי במקום, אך יובל מנע זאת מהם והעביר את הפצוע לטיפול רופא צבאי.

בכיתה י"ב יובל החליט שמספיק לו. "הוא החליט להפסיק ללמוד ובמקביל התרחק קצת מאיתנו, גם כי לא היה איתנו בלימודים וגם כי עבר לגור בצריף מרוחק מעט", נזכרת איילה. את כל מרצו השקיע בהודייה, "ענף הגברים". באותה תקופה נסע דוד קראוס לחו"ל והנער הצעיר מילא את מקומו. "הכל דפק מצויין. יובל מעולם לא הירבה דברים, שמע את מה שאמרו לו, חייך ועשה. כאשר חשב כי לא הודרך כראוי, שינה את הביצוע על דעת עצמו ותמיד לעניין", כתב עליו עודד בן-אור.

והיו כמובן הבנות. איילה מספרת שהיה תמיד חביב הבנות. בחוברת הזכרון מתאר חבר מהצוות בסיירת כי לאחר שנודע שליובל יש חברה בקיבוץ, נשלח נציג מהצוות לגח"א כדי לוודא שהקיסרית אכן ראויה לקיסר. "הסתובבנו במשק ויובל התלהב מאוד. משך אותי לכל מיני מקומות, הצליח להעלות אותי על מגדל המים, לקח אותי להודייה, הראה לי את כל הדברים היפים שם ורק בסוף, כשהלכנו לאכול – הזדמן לי לראות את הקיסרית. וזה היה בסדר !!".

לארי יש עוד דוגמה בנושא. "רחל לבקוביץ' הייתה המחנכת שלנו. אביה הוריש כסף אשר שימש את הקיבוץ לבניית חדר מורים, בו היו המורים יושבים בהפסקות ושותים קפה. בסביבות כיתה י'-י"א וביוזמתו של יובל, הוא ואני היינו פורצים לשם בלילות, יושבים שם, שותים קפה, אוכלים עוגיות ובעיקר מרגישים טוב עם עצמנו".

לילה אחד חלה תפנית בעלילה. "באחד הלילות ישבנו לנו שם ולפתע הגיעה למקום רותי גמפל, אחותו של דויד שהיה ילד חוץ כאן בקיבוץ. היא הייתה נערה יפה ושנינו התאהבנו בה במקום, כך שלאורך כל אותו הלילה התנהלה תחרות סמויה ומנומסת בין שנינו, בנסיון להקסים ולהרשים אותה. בבוקר, כשיצאתי משם, ידעתי שזה בסדר אם אפסיד, כי הפסדתי ליובל". כמעט שישה עשורים לאחר מכן, ארי לא בטוח, אבל חושב שאכן יובל זכה בליבה. "אם אני לא טועה, שבוע לאחר מכן הוא שכב באיזולטור והיא באה לבקר אותו ולהיות איתו".

לקראת סיום אנו מדברים על נושא שימור הזכרון, על היעלמותו ההדרגתית של הדור שהכיר את הנופלים ועל השאלה המרכזית – איך לשמר את זכרם ולחבר את הדור הצעיר?

אני מספר להם על מאמר שקראתי בנושא התפתחות ההולוגרמות של אנשים שהלכו לעולמם. כיום כבר אין מדובר רק בדמות – לתוך הדמות טוענים את כל המאפיינים של אותו האדם, כפי שסיפרו עליה אלו שהכירו. כך ניתן לשוחח עם ההולוגרמה, המצויידת בעצם באופי, בגינונים ובאישיות של האדם שהלך לעולמו.

ארי מתלהב. "הייתי עובר עם מזרק ושואב את כל מה שאנשים יודעים על יובל ומזריק את זה להולוגרמה. אפשר יהיה לדבר איתו", הוא מדמיין. "אני כל כך רוצה לשאול אותו, להגיד לו. לדבר איתו עוד פעם אחת".

כשאני יוצא החוצה, שואף קצת אוויר בדשא ממנו נשקף אחד מהנופים היפים ביותר בקיבוץ, המשפט האחרון של ארי ממשיך להדהד באוויר שמלא גם עכשיו בטיפות גשם.