אחד האמשים, שעת ערב, השריף המקומי מתקשר: "ב-15 ביולי בערב, תרגיל גדול משולב של צח"י וזרועות הבטחון גח"א, תבוא". טוב, זה נופל בדיוק על יום ההולדת 57 שלי, חשבתי לעצמי. נראה כבר מה צופן הלו"ז.

והנה מגיע היום וקצת לפני החגיגות עם שרון והילדים (פלאפל וגלידה) אני מוצא זמן לגלוש לעבר השכשוכית, שם מתארגן לו כוח המחץ של גבעת חיים איחוד.

כזכור לכולכם, כמה ימים לאחר 7 באוקטובר, בכובעי ככתב הבטחוני של העלון, נכחתי באותו מקום בדיוק בכינוס חירום של שלד הצוות הנוכחי.

אבל עכשיו שום דבר לא דומה. אם באותו ערב הורכב החימוש של הצוות מכמה אקדחים בודדים, קלשונים ואתי חפירה הרי שכעת, בתום הריון של 9 חודשים, עטויים כל חברי הצוות במדים (טקטיים) קסדות (טקטיות) ורובם הגדול חמוש בכלי משחית ארוכי קנה כגון MZ-4, AR-15 ונגזרות אחרות של M-16 מקוצר (ברור שטקטיים, מה חשבתם?) וכל זה עוד לפני שמבצע "שנור" ייעודי של גדעון כרמל בתפוצות הגולה הדוויה נשא פירותיו.

נראה גם שהחבר'ה עשו תרגילי בטן מאז 7 באוקטובר, כי כולם נראים פה בכושר למרות הלחות המתקרבת לרמות של 100 אחוזים, אבל בתור כתב בטחוני ותיק אני לא נופל למלכודות של מראית העין ומוצא לי מקום בו ניתן להאזין לדברי הלוחמים ואכן, לא חולף זמן רב לפני שמתחילות התלונות: "מגרד לי הסקוצ' של הפאצ'", זועק אחד מהם שלא חווה כנראה יותר מדי קשיים בשירותו הצבאי. אני רושם לי לבדוק עם השריף המקומי – האם כל אחד יכול להתקבל ליחידה? יש מערכת סיווג וסינון?

אבל אין זמן, הנה מתחיל התדריך. מתברר שכוח נוח'בה מפאתי מחנה הפליטים נור אל-שמס בטול כרם הממוקם רבע שעה נסיעה מהספות הנינוחות שלכם (והופך לקן צרעות במהירות אקספוננציאלית) פשט על גח"א. את המחבלים מגלמים אנשי כתת הכוננות הנוקשה של עין החורש, שאנשיה לא לבושים במדים ואביזרים (טקטיים) אבל לאורך התרגיל מציבים לא מעט אתגרים לכוחותינו.

מתחילים. החבר'ה מתפרסים לנקודות ציון ברחבי הקיבוץ, במטרה לאתר את הפולשים ולהילחם בהם. אני קופץ על רכב הפנאי / שטח המפונפן של ב"ב, חברי מילדות ואחד מקשישי הלוחמים ביחידה ("תכתוב שזה רכב חלופי", הוא דורש). אנחנו דוהרים לכיוון צפון מערב ומקימים חסימה (טקטית) מול הפינה של המאנז'. אותנו לא יעברו.

כמה ימים לפני כן, פורסם דו"ח הקרב בבארי בו הוקדש פרק נרחב ללחימת הגבורה של כתת הכוננות במקום – ובו גם שוקף המצב חסר הסיכוי של אותה כתת כוננות, שאנשיה מצאו עצמם בשלב מסויים מול יותר מ-300 מחבלים. ב"ב ואנוכי מדסקסים ותוהים על סיכויי כוחות הבטחון המקומיים במתארים דומים ולפתע זעקות קטועות במכשירי הקשר (הטקטיים) מפירות את שלוות הערב הלוהט בדרישה חד-משמעית – "דחוף, תגיעו במהירות האפשרית לגנים דרך החשמליה".

אנו מביטים זה בזה בשתיקה. שנינו נולדנו כאן, אני בסיקסטיז והוא בסבנטיז ומכירים פחות או יותר את השטח. אם אנו ממוקמים בפאתי משק בית-הספר, אז להגיע לגנים דרך החשמליה זו כנראה לא הדרך המהירה ביותר אבל יש מלחמה אז ב"ב לוחץ על הגז ואנו נעים לאזור הקרב. בדרך אנחנו מבחינים באותו לוחם שזעק שמגרד לו הפאץ' כשהוא עסוק בשמירה על שער החיילים. אנחנו מדווחים לו שהקרב בעיצומו אך הוא מתעקש להמשיך לשמור.

מגיעים בנסיעה איטית לאזור ומתברר כי ציר הלחימה העיקרי מתבצע במרחב בית האלון ובית האורן. "גופות" פזורות במרחב וצוות טיפול רפואי מעניק טיפול לפצועים. כמה נוח'בות מעין החורש עדיין מנהלים אש אבל אט אט מנוטרלים בידי לוחמינו.

אז גם מתבררת הטעות בדיווח ברשת הקשר – מתברר כי מי שדיווח על "חשמליה", התכוון למעשה לביתן הגנרטור המוצב ליד הגנים. אני מציין לעצמי כי רבים מאנשי כתת הכוננות לא נולדו פה, מה שאולי מצביע על פערי מושגים ושמות מקומות.

קצת אחר כך מסתיים התרגיל וכולם נעים לכיוון השכשוכית, לשמוע קצת דברי סיכום ולקחים ובעיקר לעשות שפטים בכמויות הבשר עליהן שוקד כבר ע', הלוגיסטיקן (הטקטי) האמון על פעולות מסוג זה.

לצערי אין לי זמן להישאר, כי הילדים שלי כבר לוחצים לכיוון הפלאפל והגלידה, אבל הנה כמה לקחים שהפקתי:

1 – היחידה צריכה לתרגל פיינטבול. רק שחוטפים כדור צבע בין הלסת לאוזן, מבינים שאי אפשר פשוט להסתער על בית האורן בו מתבצרים מחבלים.

2 – בכסף שיביא מבצע "השנור" של גדעון כרמל בתפוצות הגולה הדוויה, יש להשתמש לרכש טכנולוגי אשר מעניק יתרון (טקטי) בשדה הקרב.

3 – יש לקיים סיורי הדרכה לחברי הצוות שלא נולדו בקיבוץ ולהסביר הבדלי יסוד בין גנרטור לחשמליה. באמצע הלילה, כשהכדורים שורקים מעל הראש קשה גם ככה, בלי שנוסף קושי ההתמצאות.

4 – יש על מי לסמוך. החבר'ה מלאים במוטיבציה, מוכנים לפעילות ונכונים לכל מקרה אשר יבוא.