פילוסוף גדול היה, בכיר בין בכירים, ידוע שם. כתביו מילאו ארבעה כרכים עבים; קרא את הכול, וידע את הכול. אחד בדורו אמרו, והקדיש את רוב מאמציו למציאת משמעות החיים. הוא הכיר את כל התזות ואת כל האמונות ובמילים ברורות וחותכות הראה כי אין בהם אמת. למרות שהיה משוכנע שיש משמעות וסדר בעולם, לא מצא. בסופו של דבר הגיע למסקנה כי בתוך הסדר קיים מחסום המונע מן האדם גישה לידע על משמעות החיים, אפילו אם בכוחו להבין אותו.
יום אחד, חזר אחד מעמיתיו מסיור למזרח הרחוק. הוא סיפר לו בהתלהבות על כל מה שראה שם, והוסיף: "דרך אגב, יש שם כאלו שיודעים מה משמעות החיים!"
"נדמה להם, השיב, "המזרחיים מבולבלים."
"לא כך. יש שאינם מדברים רבות שנושאים את חוכמת המאות והאלפים, והם יודעים."
"אם גילו לך, נא לשתף אותי."
"לא גילו, אבל ספרו לי כיצד להגיע לקדוש שיהיה מוכן לגלות."
"כן?"
"לי לא היה זמן ולא היה עניין. זה מתאים לך, לא לי."
מתוך נימוס, רשם הפילוסוף את הפרטים כיצד להגיע לקדוש. לא נסע. רק מפעם לפעם חשב על האפשרות. אבל האמת היא שהרעיון כירסם בו, וכעבור חודשים מספר, החליט בכל-זאת לנסוע. הוא מגיע לכתובת בדלהי, לבנין רב קומות חדש. מקבל אותו צעיר לבוש חליפה לונדונית ואומר לו שלום בעברית. הוא מציג את עצמו, אבל הצעיר אומר שיודעים מי הוא וחיכו לו. לאחר שהשקו אותו בתה ריחני, ממשיך הצעיר להסביר את התנאים. יהיה מאמץ פיזי, אסור לקחת מצלמה או כלי תקשורת אחר; הוא חייב להיות לבד.
"אני מוכן".
"יפה, יוצאים בבוקר השכם. נזיר ילווה אותך. תיקח איתך רק את הדברים החיוניים ביותר."
לפנות בוקר הוא מוצא עצמו בתחנת הרכבת. הנזיר מדבר עם הקופאי ובידו מסמן לו להתקרב. הקופאי אומר סכום, והוא מבין שעליו לשלם. נוסעים כל היום. חם ומסריח בקרון. הנזיר יושב בישיבה מזרחית, בעיניים עצומות ולא זז. הצליח לקנות מזון בלתי מזוהה באחת העצירות בדרך. כאשר מגיעים לתחנה האחרונה כבר חושך, ושם מחכה להם טנדר עם נהג, גם לא מדבר. בבוקר הוא רואה את המישור החם והיבש מאחוריהם ומרגלות הרי ההימלאיה שלפניהם. בסוף היום חוצים את הגבול לנפל ובלילה עוצרים בכפר קטן . עוד יומיים נוסעים כך בעליה לתוך נוף ירוק וקסום. עם רדת החמה ביום השלישי פורקים את ציודם וטוענים את הכול על שני חמורים. בבוקר ממשיבים ברגל. לאחר זמן לא רב, הוא רואה במרחק את הדגל של סין. הם מתקרבים ועוצרים, מחכים לחושך כדי להתגנב לתוך טיבט. למחרת הם מגעים סוף סוף למנזר.
שבועיים ימים הוא חי כנזיר. איש לא מדבר איתו. בקושי שורד על מעט מזון וחולם על שוקולד חלב עלית. אז מעירים אותו בלילה, טובלים אותו במעין של מים קרים כקרח, ולוקחים אותו למפגש עם הקדוש. זקן מאד מאד הוא, אבל קולו צלול ואבירי, נמוך ופיוטי, "ברוך הבא, בני".
"באתי בדרך ארוכה כדי לשאול שאלה אחת."
"כן. אני יודע. עכשיו עליך להתרכז בי. רוקן עצמך מכל דבר אחר."
"הקשב! החיים הם מזרקה!"
"מה?"
"החיים הם מזרקה"
"אתה מדבר ברצינות?"
"החיים הם מזרקה"
" זה מגוחך. לא שמעתי דבר טיפשי כזה בחיים."
"אתה מתכוון שהחיים אינם מזרקה?", אומר הזקן בקול רועד, ומתנדף!

יהושע, 11\11