הפרטה, שיוך, קובוץ, תקציב, חגים, דף יזכור, צילומים וחוזר חלילה. אחרי שבע שנים מסיימת היידי עפרון את תפקידה כעורכת העלון. אדם הישראלי שמע ממנה תובנות

 היידי, את מסיימת תקופה ארוכה בעריכת העלון, איך בכלל הגעת לתפקיד?

בעבר ערכתי את עיתוני הילדים פשוש ונשיונל ג'יאוגרפיק קידס. הגעתי לזה במקרה, וגיליתי שאני אוהבת את זה – להרכיב קונספט לעלון, לכתוב, לגלות, לחקור (אולי כי אני ארכיאולוגית במקור). הגענו לקיבוץ מתל אביב ביולי 2012 (אני כבר עבדתי בתפקיד ניהול מידע וארכיון לפני הגעתנו). רענן רז עזב את התפקיד ולא היו קופצים… לקראת סוף אותה שנה, אמיל זיידמן ואני לקחנו עלינו את המשימה. הייתי חדשה – "טבולה ראסה", ולא הכרתי את כל הביצות שבהן בוססתי ושקעתי… אבל אני באמת מאמינה בכלי הזה – בעלון. יש לו חשיבות עצומה בקהילה.

את גם חיברת את עריכת העלון לתפקיד שבנית בתחום ניהול המידע

אכן, בעיניי זה מאוד מתחבר לתפקיד שלי. גם אחרי שאעזוב את עריכת העלון אני מקווה להיות פעילה בעלון, ולתת במה לנושאים אקטואליים מקומיים ונוסטלגיים.

מההיבט של פרסום מידע בקיבוץ ובהשוואה לקיבוצים אחרים, אנחנו מפרסמים הרבה. יש קיבוצים שבהם לא מפרסמים לחברים אפילו פרוטוקולים של ישיבות. עדיין יש חברים שיגידו שהם לא שמעו ושהם לא יודעים. בעלון ובכלל, צריך כל הזמן לנסות להביא את המידע בצורה מעניינת ובגובה העיניים. חשוב להסביר מה היו ההתלבטויות לפני שהגיעו למסקנה סופית. אתה יכול לא להסכים אבל לפחות אתה מבין את הדרך שהובילה למסקנות, שבסופו של דבר מתורגמות לדיווח די לקוני בפרוטוקול (כי זה טבעו של פרוטוקול).

לעלון חשיבות רבה בסיפורים האישיים, היוצרים חיבור בין אנשים, בעיקר היום כשהקהילה כל כך גדלה. העלון הוא גם אחד מאמצעי התיווך של סיפורי השורשים והנוסטלגיה שמחברים אותנו למקום.

בואי נדבר על האתגר בשיתוף ציבור

זה אתגר שתמיד היה לאורך השנים, היום אולי אפילו יותר מתמיד. קח את נושא שיתוף הציבור בנושא השיוך – נעשתה עבודת הסבר מסודרת ומאורגנת. תהליך שעבדו עליו קשה. אנשים יכלו לקחת את החומר, לשאול שאלות ולקבל תשובות. גם אם בסוף ההחלטה לא עברה, תהליך ההסברה עבד טוב. יש בתהליך שיתוף הציבור מערכת כוללת – הסברים בעלון, פגישות הסבר, מסמכי שאלות ותשובות, שיחות פרטיות ועוד (לאחרונה גם עשינו חידון בנושא). זו עבודה קשה. כשאתה רוצה לעשות את זה נכון, צריך להשקיע. השיוך הוא דוגמה טובה כי היה צוות מחויב שהוביל את התהליך.

לא בכל נושא יהיה צוות שיעסוק בשיתוף הציבור ובהסברה.

נכון. ולכן, לדעתי, בעלי התפקידים (גם בהתנדבות) צריכים, כחלק מעבודתם, לעדכן את הציבור. לכתוב ולהתראיין לעלון. אנשים רוצים וצריכים לדעת מה עושה כל בעל תפקיד. זה נכון בייחוד להנהלה. לצערי עדיין לא נמצאה הדרך המיטבית שההנהלה תוכל לעדכן ולהיות בקשר מעבר לדפים המתפרסמים והפרוטוקולים. אולי צריך לשקול סבב פרסומי בין חברי ההנהלה או שאחד מהם יהיה דובר. אפילו, רחמנא ליצלן, בתשלום. כי באמת העבודה של רוב חברי ההנהלה היא בהתנדבות וזו מעמסה לא קטנה. הפגישה שצביקה יזם לא מזמן כדי להציף נושאים ולדון עם חברים, הייתה מבורכת (למרות שלא הגיעו הרבה).

אנחנו מוצפים במידע רב בימים אלה בכל הרשתות, ולא פשוט לעקוב אחרי הדברים. עם זאת, יש דברים שהם עקרוניים לחיינו כאן, וקשה להביא את רוב האנשים להיות שותפים אמתיים בתהליכים (ראה את הדוגמה לאחרונה של שיתוף הציבור בנושא תכנית המתאר). גם באתר אנחנו משתדלים למיין ולסווג, כי יש דברים יותר חשובים ויש פחות. אפילו להוציא את ה"בתוככינו" לוקח יום שלם לערוך כי יש המון מידע.

עד כמה אנחנו מתייחסים לציבור כאל מקשה אחת? אולי עדיף לפלח את הקהילה לקבוצות?

הקהילה בהחלט מורכבת מרובדי אוכלוסייה שונים, ולכן יש לנו כלים שונים להעברת מידע. למשל, יש קבוצת גיל שמתעניינת אבל לא נגישה לכלים הדיגיטליים. להם העלון המודפס חשוב מאד. גם לאלה שעובדים רוב היום מחוץ לקיבוץ ולא מסתובבים בשבילים. גם בשכבת הצעירים יש הבדלים: משפחות עם ילדים קטנים מאוד עמוסות, אבל באירועי תרבות מתגייסים, ויש את אלה שיש להם יותר זמן והם מתעניינים ושותפים. בכל הקבוצות האלה אתה רואה את אלה שמעוניינים להיות מעורבים ואת אלה שפחות. זה לא רק עניין של גיל אלא גם עניין של אופי. יש חלוקה נוספת שאני מבחינה בציבור – אלה שאומרים שפה זה גן עדן; אלה שמעריכים את המקום ובסה"כ מבסוטים; ואלה שבעיניהם ההתנהלות כאן איומה.

הקבוצה האחרונה – האם לדעתך מדובר בקבוצה או באנשים בודדים?

זו קבוצה שקולה נשמע, כי תמיד אלה שרע להם יישמעו יותר. אני לא יודעת מה מספרם. אין קהילה שאין בה ביקורת כזו, והאתגר הניהולי והחברתי הוא לנסות לפצח את מקור הכעס והמרמור ולטפל בו. הביקורת יכולה להיות מנוף קדימה או שלפעמים היא מקפיאה… בכל מקרה אין מצב שנגיע לקהילה שכולם בה מרוצים… זו קהילה אוטופית.

 ואפרופו מרמור וכעסים, מה לא יכנס לעלון?

מה שלדעתנו פוגעני כלפי אדם. אנחנו מנסים למצוא שביל ביניים, לנסח מחדש משפטים מסוימים כדי לא לפגוע. ביקורת לדעתי היא דבר חיוני. לאורך השנים נאמרו דברים קשים על ההנהלה ועל מהלכים של בעלי תפקידים. מה שבעיניי חשוב הוא להציג כל נושא באופן הגון. לאורך השנים לא היו הרבה דברים שהורדנו לחלוטין. היו גם פעמים (מעט) שאמרנו לאנשים שתאי הדואר פתוחים בפניהם וגם לוחות המודעות ואם מישהו רוצה לנסח משהו אגרסיבי שלא מתאים לעלון הוא מוזמן לכתוב בשמו ולחלק בתאים או לתלות על לוח המודעות. לפעמים היו דברים שאנשים רצו לפרסם אך לא היה להם כל קשר לקהילה ולכן לא פרסמנו. פעם בתחילת הדרך קרה שלא הכנסנו לעלון משהו שבהנהלה אמרו לנו שיפגע בקיבוץ מבחינה עסקית. זה היה בלחץ של זמן, התייעצנו עם אנשים והחלטנו לא לפרסם. מי יודע, אולי היום היינו עושים אחרת.

איך לדעתך את נתפסת בעיני הציבור – כנציגת הממסד או הקולות מהשטח?

לאורך השנים קיבלתי ביקורת משני הצדדים, אז כנראה שעשיתי משהו טוב… היו פרסומים שביקרו את ההנהלה ובעלי תפקיד, שפגעו לא רק בבעל התפקיד עצמו אלא גם במשפחה שלו… כי לפעמים שוכחים שלאותו בעל תפקיד יש משפחה וחברים שמאוד נעלבים. ניסיתי להקפיד שביקורת שמופנית לבעלי תפקידים תועבר אליהם תמיד לתגובה לפני הפרסום. והיו גם אנשים שנפגעו מבעלי תפקיד, ואמרו לי שאני מייצגת את הממסד… לגבי ביטוי הקולות השונים של הקהילה? זה לא פשוט. לאחרונה פרסמנו חומרים מהפייסבוק הקיבוצי והשתדלנו לתת במה לצדדים השונים. כמו כן ניסינו לתת ביטוי לאותם אנשים שלא תמיד רואים ושומעים בשבילים, וגם את האנשים שמרגישים "שקופים". האם הצלחנו? חלקית…

נקודות שריגשו אותך או הצחיקו אותך במהלך השנים?

וואו, קשה, יש המון. שני דברים שאני זוכרת בבירור שהיו לי קשים – שחתכתי למישהי בטעות שיר והצטערתי מאוד, ופעם כתבתי את שמה של מישהי שנפטרה בטעות דפוס, והמשפחה לקחה את זה קשה – אז הוצאתי הדפסה חדשה של עותקים עם השם הנכון ונתתי למשפחה. בארכיון שמרתי רק את העותקים החדשים.

אני זוכרת שהייתה פעם טעות באחד העלונים שחשבתי שאי אפשר לפרסם את העלון עם הטעות הזו, ואני ואמיל ישבנו ותיקנו את כל העותקים המודפסים בעט…

היו פעמים שקיבלתי הערות על העריכה וטעויות לשוניות. פעם היה לי ויכוח עם חבר – אני התעקשתי שאין בסוף משפט שתי נקודות – אפשר אחת או שלוש. בסוף הגענו להסכם – בשיר מותר שיהיו שתיים…

אחד מהדברים הכי חשובים שאמיל ואני עשינו היה יום הולדת למחזור ח' במועדון, ששם גם שמו על השולחן את הצורך בהתייחסות מיוחדת לפנסיונרים הצעירים, וזה התווה אחר כך דרך לפעילות מדהימה שעושים היום לפנסיונרים.

היו תקופות כשהיו נושאים בוערים ומצאתי את עצמי בשישי-שבת מעלה פרסומים ומאשרת תגובות (שזה בכלל נושא מעניין שצריך לדון עליו – אישור תגובות בעלון האינטרנטי). ועוד…

בחירה לא מובנת מאליה – לעבוד בתוך הקהילה 24/7

עבודה בתוך הקהילה היא לא פשוטה. אתה מוצא את עצמך אומר לאנשים דברים שלא נעים להם לשמוע (ועוד מנכדה חדשה בקיבוץ). לפעמים אנשים כועסים, וצורת הדיבור לא נעימה. אני בטוחה שגם פגעתי בדרך באנשים ואני מצרה על כך. כשאני חושבת שמשהו הוא נכון, אני עומדת על כך. בעיני, חשוב שבעלון יהיו שני עורכים ולא אחד – שיהיה עורך נוסף שאנשים יכולים לפנות לפנות אליו, וחשוב להתייעץ על נושאים שנויים במחלוקת.

הכבוד הגדול ביותר מבחינתי הוא – אנשים שקוראים את העלון בשלמותו (והכי טוב – אם זה מונח בשירותים וקוראים מדי פעם…).

לסיכום? וקצת על מה את עושה בימים אלה?

אני נשארת בעבודה בארכיון ובמידע אבל בחרתי להתמקד בפינה קטנה בתחום השיווק הדיגיטלי בדגש על אינסטרגם ופייסבוק ויוצאת בכיף לדברים חדשים.

לסיכום? הייתה לי הזכות לערוך את העלון "בתוכנו" (ששמו היגר אלינו מכפר סאלד והוא ראוי לו), ולהיות חלק משושלת מכובדת של עורכים (הראשון: יהודה ארז סבא של גליה חן!).

אני מקווה שנדע לשמור על הכלי החשוב הזה. לאור הדיונים האחרונים יתכן שלהיות עורך כחבר קיבוץ עלול לייצר מצב של ניגוד עניינים…

אני מאחלת הצלחה לליאור אסטליין, ורוצה גם לומר תודה לעורכים שעבדו איתי בעבר – אמיל אתה ושלמה, שהייתם מקור לחשיבה יצירתית. ויש עוד הרבה אנשים – כותבי מדורים, מגיהים, יועצים וכו' שאני שולחת להם תודה אישית מעל במה זו.

זה לא קל לעבוד בקיבוץ אבל מצד שני ללכת לעבודה כל יום ברגל ולראות את כל הירוק המופלא הזה מסביב זה בונוס. זה הבית שלי. הילדים שלי קיבוצניקים לגמרי (נדב גד"שניק בנשמתו וסבא שמעון היה גאה בו). אני נותנת כי אני גרה כאן והקהילה מתקיימת לא בגלל הצמחים או הוותק אלא בגלל התרומה של האנשים לאלה שמסביבם.

בשם קהל הקוראים הנאמן – אני רוצה להודות לך ולומר שהטבעת חותם משמעותי על תחום העלון וניהול והעברת הידע. הצלחת להוציא את הידע וההיסטוריה מהמסמכים והארכיון אל הקהילה וגם אל החינוך. לא סתם ילדי הגנים והמרכזונים מגיעים אליך לביקורים ולומדים ונהנים מהאווירה המיוחדת והמעשירה אצלך. תודה ובהצלחה בהמשך!