כשסיפרתי לאנשים שאני עומד לראיין את נטע פרנק לעלון, כולם הגיבו באותה צורה: חיוך רחב נפרש על פניהם בתוספת האמירה, "היא נהדרת"

זה נכון, נטע באמת נהדרת. היא בטח הייתה כזו תמיד, אבל בזכות תפקיד רכזת התרבות שלקחה על עצמה לפני שלוש שנים, היום כולנו יודעים את זה. אנחנו נפגשים בפאב (כמובן) בשעת אחר הצהריים ונטע, בשקט ובטבעיות, מארגנת שיהיה לנו נעים ונוח.

איך הגעת לתפקיד רכזת התרבות?

"לפני קצת יותר משלוש שנים חזרתי לקיבוץ אחרי שחייתי שמונה שנים בתל אביב, שם עבדתי בעולם המסעדנות ועברתי את כל התפקידים, ממלצרות ועד ניהול בית הקפה. בשנתיים האחרונות שם פתחתי מסעדה יחד עם בת דודתי וזו הייתה חוויה נחמדה מאוד ממנה למדתי המון. אחרי שנתיים במסעדה הרגשתי שהיה טוב וטוב שהיה והייתה בי תחושה שזה הזמן לחזור הביתה, לקיבוץ.

חזרתי והתמקמתי בבית שהיה של סבתא והפכתי חברת קיבוץ. קיבלתי חיבוק חם ועוטף גם בבית וגם בקיבוץ ואז, אחרי ההתחלה שהייתה טובה ונעימה, התחלתי להסתכל ימינה ושמאלה ושאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו. בשלב הזה, מור נואמה, שהרגישה שהיא לקראת מיצוי תפקיד רכזת התרבות, פנתה אליי ושאלה אם זה משהו שארצה לעשות. האמת היא שבלי לחשוב הרבה, פשוט אמרתי 'כן'. גם כי זו מור וגם כי זה נשמע לי נחמד".

אילו ציפיות היו לך מהתפקיד?

"האמת היא שלא שאלתי את עצמי שאלות עמוקות מהסוג הזה. חשבתי על דברים כמו איזה הופעות אביא לקיבוץ ומה בא לי לראות פה, אבל די מהר הבנתי שמדובר במכונה משומנת שכבר עובדת ושהתרבות היא מעין תבנית בנויה וקיימת: לכל חג יש את המסורת שלו ואת הצוותים שלו, יש דברים קבועים במשך השנה וזו מכונה שפשוט צריך לתפעל. הבנתי שהעבודה היא בעיקר סביב יחסי אנוש ועבודה מול אנשים ופחות ההיבט של להפיק וליזום. זה היה לי נוח. לא הרגשתי שאני רוצה לשנות את המסורות, אלא להמשיך ולתפעל את הקיים. ואז הגיעה הקורונה".

ואיך היא השפיעה עלייך ועל ריכוז התרבות?

"היו לזה שני צדדים: מצד אחד הרגשתי קצת הקלה, כי אסור היה לעשות כלום וזה חִייֵב עצירה ומצד שני, הרגשתי שאני בתפקיד ושיש לי מחויבות ושליחות. הייתי צריכה להתחיל לחשוב מחדש על מה זה תרבות פה. למשל, איך לעשות את החגים? אנחנו כל-כך רגילים להתכנס ביחד ואסור, כך שהמצב חייב אותי לעצור רגע ולחשוב על הדברים. בהתחלה, בשנה הראשונה, עשינו דברים בווידאו, בעיקר את הדברים שלא יכולנו לוותר עליהם".

היא עוצרת, חושבת ואז אומרת: "אגיד מה אני מרגישה. עברו שנתיים ואני מרגישה שלא עשיתי מספיק. הייתי יכולה לעשות יותר. נכון שהיה (צוות) צח"י שאמר לי 'לא' על כל דבר ששאלתי ורציתי לעשות וזה בסדר, זה התפקיד שלהם – אבל זה קצת הוריד אותי וגרם לי ללכת אחורה ולהגיד, 'טוב, אז לא אעשה'. במובן הזה, אני מרגישה שהייתי יכולה, או לפחות רוצה, להתעקש יותר על התכנסויות, אפילו בקפסולות. משהו שיאפשר מפגש. אני זוכרת את הטקס של ערב יום הזכרון, למשל. צילמנו אותו בווידאו מראש. היה לי נורא קשה כי קשה לעשות את יום הזכרון וגם את יום השואה ממרחק. הרגשתי שאני עושה את התפקיד שלי, אני חייבת ומחויבת, אבל לא הרגשתי שזה מתחבר. אני יכולה להגיד היום שעברנו את זה והאירוע כן היה מוצלח".

בתחושה שלי – הנוכחות שלך הייתה חזקה מאוד גם במהלך התקופה הזו.

"אני שמחה לשמוע את זה".

זה חדש לך?

"אני לא לגמרי בתחושה הזו. אני מאמינה לך, אבל לא מקבלת את זה עד הסוף ושמעתי גם קולות אחרים שהחלישו אצלי את התחושה הזו. אבל אני גם באמת שואלת את עצמי, איך אפשר לעשות משהו אם אומרים לי שיש מגבלות ושאצטרך להגיד לחלק מהאנשים, 'אתם לא יכולים לבוא'? אז אני כבר מעדיפה לא לעשות, או לפחות לעשות אחרת.

במובן הזה, מה שהקורונה חייבה אותי לעשות זה ליצור וליזום, לחשוב על דברים מחדש ולהמציא. כמו שאמרתי, בתחילת הדרך בתפקיד ליוויתי את המכונה שפעלה מעצמה, אבל הקורונה שינתה את זה. יש בזה משהו שמחייב אותי להתמודד עם חלקים בי ובתפקיד שהם תובעניים יותר וזה קצת מעייף".

נשמע שאת לוקחת אחריות על דברים שחלקם היו (ועדיין) נתונים שלעיתים לא בשליטתך.

"היום אני לוקחת על זה אחריות. עכשיו, כשהקורונה קצת דעכה והתחלנו להיפגש ולהתכנס, אז יאללה, אני מרגישה שאני צריכה לקחת את הדברים בשתי ידיים ולעשות אותם עד הסוף. אבל אני מוצאת שזה לא כל-כך פשוט. אני חושבת שדברים מסביב משפיעים כי קורים פה דברים ושינויים בשנים האחרונות סביב שיוכים ושכונות. קורה פה משהו אחר, משהו באווירה. כשאומרים לי 'קהילה', אני אומרת, 'חבר'ה, נו באמת'. העולם משתנה, הקיבוץ משתנה, זה המצב".

איפה את מרגישה את זה?

"לא בתרבות", היא אומרת באופן נחרץ. "הנה, עכשיו היה הפנינג ראש השנה על הדשא של חדר האוכל וראיתי כמה אנשים צמאים להיפגש, אפילו לא בשביל איזו הפקה מטורפת, אלא פשוט להיפגש. במובן הזה, אני מאמינה ש'קהילה' ו'תרבות' הן שתי מילים שבאות יחד. אני מרגישה שהמילה 'קהילה' בגבעת חיים איחוד נשארה אמיתית כשמדובר בתרבות. זה הופך את התפקיד שלי לפשוט יותר, כי שם אני עדיין מרגישה בקהילה".

איך המעורבות של חברי הקהילה? ההתגייסות לקחת חלק באירועי תרבות?

"בגדול, ההתגייסות היא טובה. יש אירועים, במיוחד אירועי ההפנינג הגדולים, שצריך בשבילם המון מתנדבים ואז נוצרת תחושה של אין או של חסר. אבל התחושה שלי היא שאנשים כן רוצים וכן מתגייסים ובמיוחד כשפונים אליהם באופן אישי, הם שמחים מאוד ונענים. גם אני, כשפונים אליי אישית, זה יותר מדבר אליי. חשוב לומר שהקהילה גדלה ומשתנה וחשוב בעיניי שנדע לשמור על התרבות".

מעבר לקורונה, יש עוד אתגרים בתפקיד?

"אני חושבת שיש יתרון וחסרון בלעבוד במקום שאתה גר בו ועם אנשים שאתה חי איתם ומכיר אותם. זה נעים מאוד אבל גם מאוד חשוף. במובן הזה, אין בתפקיד הזה שעות ואנשים מתקשרים אליי בכל שעה. מצד אחד, אני אדם של אנשים ואוהבת מאוד את המפגש ומצד שני, אני אוהבת מאוד גם את השקט שלי. כשאני בבית, אני אוהבת להיות עם עצמי ועם המרחב הפרטי שלי, אבל כשאני יוצאת מהבית, אני חיה את הקשר עם האנשים. אביב, אחותי, אומרת שסיוט ללכת איתי בקיבוץ כי אי אפשר ללכת איתי בלי שֶמֵאוֹת אנשים יעצרו לדבר איתי – ואני כמובן עוצרת לדבר איתם. עוד אתגר קשור בזה שאני עושה את התפקיד לבד. בעבר, עד שמור לקחה עליה את התפקיד, היו בדרך כלל שני אנשים בריכוז התרבות כי התפקיד אינטנסיבי מאוד ויש משהו שיכול להקל על העבודה אם חולקים אותו עם עוד מישהו".

יש לך זכרון מיוחד מהשנים בתפקיד?

"ההופעה של עילי בוטנר ו'ילדי החוץ', כשנה לפני הקורונה. עוד לפני שההופעה התחילה, אני זוכרת את עצמי על הדשא, מסתכלת על הבמה ועל הקהל והייתה בי התרגשות פיזית, שלא הרגשתי אף פעם באירועים אחרים ופתאום היו לי דמעות בעיניים. אני חושבת שמה שגרם לזה זה שהכרתי את עילי בוטנר משנותיי בתל אביב וכשנכנסתי לתפקיד ריכוז התרבות, אמרתי לעצמי, 'את מביאה אותו לקיבוץ'. זו הייתה מטרה ופנטזיה שהצלחתי להגשים. אני לא יודעת למה, אבל הייתה לי הרגשה שזו תהיה הצלחה, שזה יתאים מכל הבחינות וזה באמת היה כך. אני לא זוכרת התרוממות רוח כזו הרבה שנים.

התחושה שזה יצליח והרגע המרגש לפני ההופעה התעצמו כשעילי התחיל להופיע. החיבור שלו לקיבוץ ולקהל הפך את הכל לעוד יותר קסום. זה אמנם לא אירוע שהפקתי או שהבאתי אליו את כל הכישורים הניהוליים שלי, אבל הרגשתי אחראית על ההבאה שלו לקיבוץ וחשתי שעבור הקהילה, זה היה הדבר הכי נכון שעשיתי. אחרי ההופעה אמרתי לחברים בצחוק שזהו, אני פורשת בשיא".

מה את מאחלת לקהילה ולעצמך?

"אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות סדנה משותפת, להתקרב מחדש", היא צוחקת. "אני מאחלת לקיבוץ שנדע לראות אחד את השני ושכל אחד ימצא בעצמו את החמלה כלפי האחר. שאנשים יזכירו לעצמם להסתכל מה קורה בצד האחר, להבין מה עובר על האחר ומאיפה הוא פועל. בהמשך לזה, חשוב לי לומר בהקשר של התרבות בקיבוץ, שאני מבקשת מאנשים שיחשבו פעמיים לפני שהם אומרים את דעתם. אחרי אירועי תרבות בקיבוץ יש כמובן מקום לשמוע עצה, מחשבה, אבל ביקורת עלולה לפגוע. אנחנו אף פעם לא יודעים מה קורה ומה קרה ובמה נגענו, גם אם בטעות".