עקבתי בחודשים האחרונים אחרי הדיונים על תרבות הדיון וגבולות השיח. אני מודה שדווקא בעקבות אותם דיונים הצלחתי להגיע לדעה מגובשת בנושא.

אני נגד הטלת מגבלות כלשהן ובעד, קטגוריאלית, חופש ביטוי, שיח של ביקורת אמיתית גם אם ייצרית, להט והבעת דעות קיצוניות. אני נגד קונצנזוס ואני חושב שרק כך נמנע מבינוניות, נייצר חשיבה מקורית ופתרונות יצירתיים.

מישל פוקו בתולדות השגעון בעידן התבונה מוכיח יפה את היחסים הדיאלקטים בין התבונה לשיגעון ( אם בכלל ניתן לקבוע קטגוריות אלו). חברה נקבעת דווקא מתוך היכולת שלה להכיל ביטויי שלילה אמיתיים וכנים. הקצוות הם הם שמגדירים בסופו של דבר את הלך הרוח המרכזי ומכאן חשיבותם הרבה.

מעבר לכך, הרשתות החברתיות הן הסעד האמיתי של הפרט בחברה כיום. כל אחד בכל מצב יכול להביע את דעתו ללא תלות במשאבים כספיים או בקשרים חברתיים. טועה לדעתי מי שחושב שהפרט והריבון (כל ריבון) שווים. ולכן אין גזרה שווה ביחס להתבטאויות הפרט ברשתות אל מול האכיפה הנתונה בידי הריבון. מגבלות והגבלות הן מדרון חלק שרק תחילתו ידועה.

לכן אני טוען, אל תתנו יד לייצור חסמים כלשהם במסווה של ביקורת לא הוגנת. הרשות לפעול נגד נתונה תמיד, לא צריך להניף אותה בראש חוצות.

הטיעון השחוק מנגד מדבר על ביקורת לא עניינית. וזו בדיוק הבעייה. עצם הקביעה כי ביקורת מסויימת עניינית וקבילה ואילו אחרת קטנונית ויש לפסול אותה ולא לפרסם אותה פסולה מיסודה. הקביעה הזו היא בעצמה סובייקטיבית גם אם לא במודע והנזק בפסילה גדול תמיד מהנזק בפרסום.

מניח שלא רבים יסכימו איתי אבל אני מקווה שלפחות מתוך חשיבה יסודית על גבולות השיח ולא מתוך ססמאות שגדלנו כולנו לתוכן.

כתבת תגובה היידי עפרון