עכשיו הכל מאחורינו: מכתב השטנה הנבזי, המרושע והשקרי, ופגר העורב שהושלך אל סף הבית. רק האקדח חסר. זה מהמערכה השלישית.

השופט / תליין מסתובב  שוב בשכונה, ואם אינך חושב כמוהו, הישמר לנפשך.

משני טעמים הצבעתי נגד. טעם הראש וטעם הבטן.

מטעם הראש , כי לא השתכנעתי שהמרפאה תיסגר.  מספרים לי תמיד שיש לנו קיבוץ חזק, ואני חושבת שלקיבוץ חזק, לא סוגרים כלום, אם הוא לא רוצה. כעת כבר לא נדע, כי במו ידינו סתמנו עליה את הגולל.

 מטעם הראש הצבעתי גם, כי כבר היום אני מודאגת כשאני נקלעת לתנועה היוצאת והנכנסת בשער הראשי. חוששת מנהגים המתפרצים אל הכביש בבואם ממזרח, ואינם נותנים זכות קדימה, ומאלה הפונים מזרחה ואינם מאותתים. הם מסכנים את חיי מידי יום. נקל לדמיין את עומס התנועה שייווצר בכביש הזה כשיפתחו דלתות המרפאה לתושבי הסביבה. אבל איך אמרנו? הכל מאחורינו.

אך הפעם, לדידי, חשובה יותר היא ההצבעה מהבטן. רבים וטובים הצביעו בעד, וביניהם גם כמה מחבריי הטובים. ואילו אני, גם לו חשבתי כמותם, לא אוכל ולא ארצה להצביע בדעה אחת עם כותב מכתב השטנה האנונימי, עם המשליך את פגר העורב אל סף הדלת, עם הנואם המתלהם, הבוטה והמתנשא באסיפת הערעור, כאילו רק הוא גילה את האור.  לא אוכל ולא ארצה להצביע בדעה אחת גם עם אותם מגיבי אינטרנט משתלחים, שבלחיצת מקש אחת ממלאים את האתר בביטויים גדושי ארס וסימני קריאה, בעיקר כלפי הדוברים הצעירים שדווקא סגנונם הענייני והמתון, מעורר אהדה.

ואל היו"רים למיניהם (קהילה וקלפי), שמיהרו לפרסם בכלי התקשורת הפנימיים, מנשרים רוויי נחת וזחיחות : "…כבוד גדול לקהילה שלנו…"  "…תהליך דמוקרטי שאפשר להתגאות בו…" אנא מכם, לא הפעם. את הטפיחות על השכם ואת מזמורי ההלל, שימרו נא להזדמנות אחרת. בזו הפעם נותרו פצועים בשטח, וזוהי בוודאי אינה שעתנו היפה.