1969 – האדם נוחת לראשונה על הירח, הביטלס מתפרקים ובפינה מזרח-תיכונית קטנה, כשהוא בן 30, מקבל אורי אסטליין משימה חשובה – תפקיד עורך העלון של גבעת חיים איחוד.

"הקיבוץ, כמו המדינה, באופוריה שאחרי ששת הימים. המצב החברתי היה יציב למדי והמצב הכלכלי עמד להמריא יחד עם 'גת' שעמדה אז על מסלול ההמראה", הוא זוכר. "בדיוק נבחרתי לתפקיד סדרן עבודה, כך שישבתי בחדר בצריף המזכירות הישן, יחד עם מרים גל, מרכזת המשק, והכלב שלה 'כושי'".

זה המקום לציין שכלב המוזכר במערכה הראשונה – עושה הרבה בלגאן במערכה השלישית.

"נחשבתי לאיש ספר כי עבדתי כל שני וחמישי עם אלי ורפל בספרייה ששכנה אז במגדל המים וכך, יום אחד, נכנס לחדרי במזכירות יונה לנדסברג, מזכיר הקיבוץ ושאל את השאלה הנפוצה של 1969 – יש לך סיגריה? העברתי לו אסקוט אחת והוא הודיע לי כי בישיבה של וועדת חברים הוצעתי כעורך העלון וקיבלתי את המינוי. ניסיתי להגיד שאני כבר סדרן עבודה, אבל הוא הודיע לי שזה הולך יחד, סיים את הסיגריה ויצא".

אורי ניגש לאיזולטור, לקבל חפיפה מזאבה לבני, העורכת היוצאת, ששכבה שם. "היא הסבירה לי שיש שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא הצורך לקבל בכל עליון דיווח ממרכזי הענפים על המצב, מה שהם לא מקפידים לעשות, חוץ מהפדנט היחיד – משה דייג. ואז היא הזהירה אותי מהבעייה השנייה – המאמרים של יהודה ארז העוסקים בסוגיות עולמיות ובנבכי ההתיישבות העובדת. למותר לציין שהיא צדקה בשתי האזהרות".

הוא ניגש למלאכה במרץ. "לא היו אז אמצעי תקשורת ובעצם העלון היה זה שדיווח לחברים על המצב בקיבוץ, הן בענפים והן מבחינה חברתית. היו באמת הרבה מאוד דיווחים של מרכזי הענפים, שהשאירו לי אותם בתא הדואר שלי, היו הגיגים של חברים על המצב בקיבוץ, היה מדור קבוע של פינדה שפע שנקרא 'יומנו של דוליק' ולעיתים היה מדור ספורט של גרשון שפע. בדרך כלל הייתי עובר על החומרים, מתקן פה ושם עד שהגעתי למאמר של יהודה ארז".

צריך לזכור שאז הגיע כל החומר בכתב יד. "אלו היו תמיד ארבעה עמודי פוליו, בכתב יד צפוף ובלתי קריא והייתי עובר, מתקן שגיאות ועורך ומחזיר לו להגהה – ותמיד מקבל בחזרה יומיים לאחר מכן בצירוף ההוראה 'נא להדפיס כמו שזה'. אני לא בטוח שרבים (או מעטים) קראו את המאמרים הללו".

לאחר ששלב העריכה הסתיים, היה אלי ורפל כותב את כל העלון במכונת כתיבה ואז היו מודפסים הגליונות.

יש לזכור כי אורי היה סדרן עבודה ועריכת העלון נועדה להתבצע בזמנו החופשי. אלא שמתברר שזמן זה נעלם. "בכל סוף חודש הייתי אמור להעביר למז'דה זליגר את סיכום ימי העבודה, החופשה והמחלה של כל חברי הקיבוץ ולא פעם היא הייתה מגיעה לגעור בי על כך שאני מאחר בדיווחים אלו".

זוכרים את הכלב מהמערכה הראשונה? "באחר הבקרים אני יושב עם מרים גל בחדרנו המשותף במזכירות, כשהיא מבחינה מהחלון במז'דה הפוסעת בצעד החלטי לכיוון הכללי של המזכירות. מרים מיד הזהירה אותי".

אורי לא התבלבל. "היה בחדר ארון גדול וריק, מיד וזינקתי פנימה וסגרתי את הדלת. 10 שניות אחר כך אני שומע את מז'דה 'איפה אורי?' ומרים עונה לה שהוא יצא, אבל הכלב של מרים, ניגש בצעד עליז לארון, שירבב פנימה את אפו ופתח את דלת הארון לרווחה. מיד העליתי חיוך גדול על פני וקראתי בקול רם: 'מז'דה, איזה מזל שבאת, אני בדיוק בדרך אלייך'. זו הייתה הנקודה בה הבנתי שאני צריך לפרוש מעריכת העלון, כי פשוט אין לי זמן".