כחברה בכירה במערכת העלון, חשבתי שהגיע הזמן לתת למדור שלי שם. מאחר ואני מראיינת אנשים על העבודה ו/או התחביבים שלהם, החלטתי שהכותרת "סידור עבודה" תהיה הולמת. מקווה שקלעתי

באחד מטיולי הבוקר עם הכלב, עצרתי אצל דבורהל'ה ב"מסגרת עץ" והצעתי לה שאראיין אותה לעלון הבא והיא נאותה בשמחה. נפגשנו במוצ"ש, אצלה במרפסת, לשיחה ארוכה עם נגיעות בעבר ובהווה.

האחות של הקיבוץ

היא נולדה בקיבוץ מעוז חיים לרודה וגרשון שחר ובשנת 1956 עברה משפחתה לגבעת חיים איחוד, ממש רגע לפני שעלתה לכיתה א'. "כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כמה שנים בפעוטונים ובגנים ואז במטבח", היא מספרת. "אבל עדיין לא החלטתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה". היא התחתנה עם ראובן בגיל 23 ונולדו להם שני ילדים (גיא ואיילת). בשלב זה היא חשה שהיא זקוקה לשינוי מקצועי וב-1978 החליטה ללמוד בבית-הספר לאחיות בבי"ח "מאיר".

"בדיעבד זו הייתה בחירה נכונה", אומרת דבורהל'ה. "אמא שלי (רודה, אגדה בפני עצמה – ע.א.) תמיד רצתה להיות אחות והצטערה שלא עשתה זאת. אפשר לומר שבמקום זה היא הייתה על תקן אחות רחמנייה בקיבוץ".

הקיבוץ אישר, משרד הבריאות מימן ובמשך שנתיים וחצי נסעה יום יום בתחבורה ציבורית לכפר סבא ונהנתה מאוד מהלימודים. היא התחילה לעבוד במרפאת הקיבוץ וזכתה לעבוד עם עליזה פרי, עליזה הרמן, שולה יגודה, עירית שחר, גליה סינדליס וצביה ורד. היא נהנתה מהעבודה במרפאה והכניסה שינויים ארגוניים בדגש על מתן שירות נוח יותר. בנוסף היא גאה בכך שהכניסה את התורנות של אח תורן שכיר בסופי שבוע, כדי להקל במעט על העומס המוטל על האחיות.

דבורהל'ה עבדה כאחות במרפאת הקיבוץ במשך קרוב ל-20 שנים ולקראת סוף שנות ה-90 כשהתחילו לדבר על הקמה של מרפאה אזורית, היא חשה שלא תרצה לעבוד במסגרת כזו. בנוסף, היא הרגישה את ההשלכות האישיות של עומס העבודה כאחות ואת השחיקה כתוצאה מחשיפה מתמשכת לאירועים קשים והחלה לחשוב על שינוי מקצועי אך עוד לא ידעה במה תרצה לעסוק בהמשך.

נכנסת למסגרת

"בגיל 50 חשבתי שאולי מתאים לי ללמוד להיות רפדת", היא מספרת. "התייעצתי עם פנינה בליך והצעתי לה שנפתח עסק עצמאי ביחד, אני אעשה את עבודת הנגרות והיא תרפד. חיפשנו מקומות בהם נוכל ללמוד את המקצוע, אך לא הצלחנו למצוא איש כזה.

יום אחד, במסגרת שיטוטינו אחר רפדים באזור, נתקלנו באדם שהיה לו בית מלאכה למסגור תמונות והסתבר שפנינה הכירה אותו מהתקופה ששרתו ביחד בחיל-הים. הוא הסכים ללמד אותנו את רזי המקצוע ובמשך חצי שנה נסענו אליו פעם בשבוע, פנינה ואני לסירוגין. במקביל התחלתי לספר לחברותיי במרפאה שאני משנה מקצוע. יוסי, בעלה של פנינה, עזר לנו להכין תכנית עסקית שהגשנו לקיבוץ ואסף חן אישר לנו 20,000 ש"ח לפתיחת העסק וכל זה עוד לפני עידן ההפרטה.

הקצו לנו מבנה קטן ליד הנגרייה, בחורשת האקליפטוסים (שכונתה בעבר "חורשת החזירים" על שם החזירים שגידלו בה) שנבנה בעבר כאטלייה למז'דה זליגר הציירת". הן פתחו את "מסגרת עץ" ב-1997. פנינה עבדה בעסק החדש באופן חלקי ודבורהל'ה עבדה בו במשך היום, כשבמקביל המשיכה לבצע במרפאה תורנויות ערב בלבד.

הן החלו לפרסם באזור באמצעות פליירים שהדפיסו וחילקו בכל תאי הדואר בעמק חפר. דבורהל'ה סיפרה על היוזמה החדשה לכל האחיות במרפאות ברחבי העמק והשמועה על "מסגרת עץ" פשטה מפה לאוזן. במהלך הזמן רצתה פנינה לחזור למשרה מלאה במתפרה ודבורהל'ה המשיכה להפעיל את העסק. כאשר התפנה מבנה הסנדלרייה של וילי, היא קיבלה אישור מהקיבוץ ועברה למשכנה הנוכחי במבנה מחסן המשק. לוקיישן מדהים לכל הדעות.

מה הייחוד של "מסגרת עץ"?

"אני יודעת להציע לאנשים את המסגור הנכון. אני חושבת שיש לי עין טובה ליופי ואסתטיקה ואני עוזרת ללקוחות לבחור נכון". אכן, כל מי שמבקר במקום יוכל להתרשם מייד מהחוש האסתטי המפותח של דבורהל'ה, מההקפדה על הפרטים הקטנים והעבודה המדויקת. היא קונה מסגרות גדולות, מפרקת אותן ומייצרת מהן מסגרות קטנות ובין לקוחותיה הרבים, גם מפעלים ומוסדות שונים באזור (בית טרזין, הגלריה, גבעת חביבה, המועצה האזורית עמק חפר, נטפים, פחמס ועוד) ואומנים שעבורם היא ממסגרת תמונות לתערוכות רבות.

איך נראה יום עבודה של פנסיונרית?

"בעבר עבדתי גם בבוקר וגם אחר הצהריים", היא אומרת. "במשך השנים ועם לידת הנכדים החלטתי לצמצם ולעבוד בין 7:30-12:00. שלושה מילדיי גרים בקיבוץ (גיא, הילה ודפנה) והרביעית (איילת) בבת חפר". למרות שיש לה תקופות עמוסות, בעיקר סביב תערוכות גדולות, היא תמיד מעדיפה לעבוד לבד, בקצב שלה, מבלי לקחת עזרה. היא מקפידה להיות זמינה בטלפון גם בשעות אחה"צ ואם יש בקשה דחופה מאוד, היא מוצאת את הדרך לסייע.

"מסגרת עץ" משמשת גם כמקום מפגש לחברים הקופצים לקפה ופטפוט וגם לחתולים המגיעים לאכול אצלה והיא נהנית מהאווירה הרגועה והנעימה שהצליחה לייצר במקום.

ומה התכניות לעתיד ?

"קשה לך?", אני שואלת. "לעיתים אני שואלת את עצמי – אולי כבר מספיק?", היא מסכמת. "מה אני צריכה את זה? אני כבר בת 71, מתי יהיה לי חופש ארוך, אולי לסגור? בשנה האחרונה הפסקתי לעשות מסגרות גדולות מאוד כך שבסך הכל אין לי קושי פיזי גדול מדי. ראובן, בן הזוג המסור, עוזר ותומך כל השנים, מסייע בפינוי ובמחזור החומרים ובהתקנת אביזרים כמו תאורה על השלט, כך שבסך הכל נוח לי ואני אוהבת מאוד את העבודה שלי. בעתיד? "לא יודעת, מקווה להיות בריאה כמו ההורים שלי עד 95 שנים, עם ראובן וכל המשפחה הגדולה שלנו".