לפני כחצי שנה עזבו ענבר, עדי, עלמה (שלוש וחצי) ועופרי (שנה וחודשיים) גולן-דניאל את החיים הנוחים בקיבוץ. הם ארזו שבע מזוודות עמוסות בביגוד וציוד ויצאו להרפתקה של שנתיים עם אופציית הארכה לשנה נוספת בקליפורניה הרחוקה, שם התקבל ענבר, מורה ואיש חינוך, לתפקיד מורה לעברית מטעם הסוכנות היהודית. לאחר כמה נסיונות תיאום כושלים, קבענו לשוחח ביום ראשון, שהוא כזכור יום חופש בארה"ב – בשעה 21:00 שעון ישראל, 11:00 בבוקר זמן החוף המערבי

בטיילת של וניס ביץ'

איך ולמה קיבלתם את ההחלטה לעבור?

ענבר: "החלטנו על זה אחרי תקופה ארוכה שחיכינו להזדמנות לצאת לשליחות. זה תמיד עניין אותנו משום שלשנינו יש רקע חינוכי של מעורבות בקהילה והסוכנות היהודית מציעה שליחות הכוללת את שני הערכים הללו. מעבר לכך, חיפשנו קצת הרפתקנות, לשבור את השגרה ולראות עולם אחרי עשר שנים רצופות ששנינו חיינו יחד בקיבוץ. במשך השנים הבנו שהטיימינג אף פעם לא מושלם כי תמיד יש משהו שמפריע בדרך כמו ילדים, עבודה וכו' אבל הפעם לא רצינו לוותר והחלטנו שהולכים על זה".

ספרו קצת על עבודתכם

ענבר: "יש כמה מסלולי שליחות של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. אני שליח הוראה המלמד עברית בבית-ספר יסודי (א'-ז') בלוס אנג'לס ועדי במעמד אשת שליח עם אישור עבודה חוקי".

עדי: "בהתחלה חשבתי שאגיע לכאן ואעביר את השליחות בעבודה זוטרה, אבל התמזל מזלי ומצאתי אחלה תפקיד בסוכנות היהודית. אני עובדת מטעם הסוכנות כרכזת שנת שירות יחד עם מישהי נוספת. יש כאן 18 ש"שנים שהגיעו מישראל, מפוזרים במקומות שונים ברחבי העיר ומתנדבים במוסדות יהודיים שונים. כך שגם אני מצאתי את דרכי בתחומי – החינוך הבלתי פורמאלי".

היו קשיי התאקלמות?

ענבר: "כן, הייתה לנו התחלה מאתגרת מאוד כי המסלול הספציפי של הסוכנות לא מעניק דירה שכורה אלא מצניח אותך במקום חדש ומכריח אותך להסתדר בעצמך. בנוסף, אני השליח הראשון בבית-הספר הזה ולא ידעו איך לקבל אותי, כך שהיינו צריכים להתחיל הכל מאפס. למזלנו הגדול יש לנו משפחה גדולה ואוהבת כאן (בן הדוד של ערה, אמא שלי). הם אפשרו לנו נחיתה רכה ועזרו לנו רבות בהתחלה. חיינו אצלם בבית עד שהתארגנו על דירה וכעת מצאנו את המקום שלנו מבחינת המחייה, העבודה, חברים שמצאנו בסביבה וסופסוף אנחנו מרגישים כאן בבית וזה הרבה יותר קל".

איך חיי הקהילה ולמי התחברתם שם?

עדי: "יש ישראלים רבים באל.איי. וכמות משוגעת של יהודים. אפשר בקלות לחיות כאן חיים שלמים מבלי לדבר אנגלית כי הכל מסביב בעברית: המוסכניק ישראלי, הספרית גם והסופרמרקט מלא במוצרים מהארץ וזה לטוב וגם לרע. אנחנו משלבים – נעזרים בנוחות הזו עם אנשים שדוברים את שפתך וחיים את התרבות שלך ומשתדלים גם להיחשף לתרבות חדשה ולהכיר מקומיים, למשל הורים לילדים מהגן של עלמה".

הכל ארוז בשבע מזוודות. ממריאים

איך הסתגלו הילדים למציאות החדשה?

עדי: "כבר בשבוע הראשון עלמה נכנסה לגן אליו רשמנו אותה מראש, גן דו-לשוני – הילדים והגננות מדברים עברית ואנגלית. היא לומדת בצורה מרשימה וכל יום באה עם מילה חדשה, אנחנו שומעים אותה מהצד מדברת לעצמה באנגלית וזה מקסים. עופריקי החמוד נכנס לגן ישראלי, מטעמי נוחות, אבל אולי כשיגדל נכניס אותו לגן של עלמה בתקווה שגם הוא ילמד לדבר אנגלית. עלמה הייתה בת שלוש כשנחתנו והפגינה יכולת הסתגלות מדהימה, הרבה יותר מאיתנו המבוגרים וזה היה מרגש לראות את זה. תמיד שמענו על היכולת הזו של ילדים אבל אני לא בטוחה שזה ככה עם כל ילד. זכינו שהיא כזו".

יש חוויה מיוחדת שעברת?

ענבר: "כל התקופה היא חוויה מגבשת כי זו יציאה של המשפחה הגרעינית לעולם חדש. זו תקופה עם התמודדויות ביומיום, חוויות רבות, אתגרים וצומחים מזה וגדלים מזה ומתחזקים מזה. אנחנו הרבה יחד וזה כיף גדול".

הילדים ב- Halloween

מצליחים לטייל בקליפורניה?

עדי: "היינו צריכים חודשיים בשביל להתאפס על עצמנו. אין בית קבוע, אין חשבון בנק, אתה לא יודע איפה לקנות אוכל וענבר התחיל לעבוד כבר שבועיים אחרי שהגענו. זה היה קשוח מאוד אבל אחרי חודשיים נשמנו והבנו שזו מדינה עם נופים מדהימים. במרחק שעה יש הרים מושלגים ואם נוסעים חצי שעה בכיוון השני, מגיעים לחופי רחצה".

ענבר: "אחת הסיבות העיקריות שבאנו היא כדי ליהנות ובכל חופש או סוף-שבוע ארוך (ולאמריקאים יש הרבה כאלה) אנחנו נוסעים למקום חדש. אנחנו כאן לתקופה מוגבלת ומשתדלים לנצל אותה כמה שאפשר. היינו לא מעט בפארקים ובאתרים בדרום קליפורניה ובאביב כנראה ניסע לטייל בפארק יוסמייטי המפורסם".

למה הכי מתגעגעים?

עדי (צוחקת):  "עינבי העביר לי את הטלפון אבל נראה לי שדווקא הוא מתגעגע יותר ממני, מדבר הרבה על הפועל גלי".

ענבר: "כן, הקבוצה חסרה לי מאוד. קשה להישאר בעניינים בספורט כי אנחנו בשעות הפוכות מהארץ ואירופה. אמנם אפשר לראות משחקי NBA כמה שרוצים, אבל אני מתגעגע לשבת בערב ולראות כדורגל טוב. מתגעגעים מאוד לחברים שלנו ולמשפחות, למרות שאמא שלי וניתאי אחי באו לבקר אותנו לאחרונה, בזמן הכריסמס".

עדי: "אנחנו בעיקר מתגעגעים לפתוח את הדלת ולראות ירוק, להסתובב עם הילדים חופשי מבלי לדאוג שיקרה להם משהו, לא להחזיק להם את היד כל הזמן ופשוט לתת להם לרוץ – זה ממש חסר לנו. המעבר מקיבוץ לעיר הוא קשוח ועוד לעיר הכי משוגעת. לוס אנג'לס ממש ענקית, יש אזור עירוני קרוב יותר לים ושם השכונות המפורסמות כמו הוליווד ובוורלי הילס. אנחנו גרים באזור ה'וואלי' שהוא כביכול כפרי יותר, אבל זו עיר לכל דבר".

מעודכנים במה שקורה בקיבוץ?

עדי: "אל תשכח שאלי דניאל הוא אבא של ענבר, אז אין באמת סיכוי לא להישאר מעודכנים".

ענבר: "אנחנו עוקבים אחרי מה שמתרחש בקבוצת הפייסבוק של הקיבוץ, מנסים להתעדכן מחברים ומהמשפחה, אז אנחנו יחסית בעניינים. זה מרגיש לא כל כך כיף לראות את הלך הרוח הזה מרחוק ומקווים לתקופות טובות ונעימות יותר, לפחות מבחינת השיח בין האנשים בקיבוץ וגם במדינה".

שלג בכריסמס עם ערה ודוד ניתאי

מותר לכם להצביע בבחירות לכנסת?

ענבר: "כן, אנחנו מצביעים כנציגים של המדינה. לא חשבנו שייצא לנו להצביע כי טסנו אחרי הבחירות הראשונות ויצא שתוך חצי שנה פה נצביע פעמיים. זו חוויה קצת מוזרה אבל נעשה את מה שצריך כמובן".

כמה מלים לסיכום?

ענבר: "אנחנו עוברים כאן חוויה של החיים, עם לא מעט אתגרי, אבל גם עם נוחות ורוגע. באחורה של הראש אנחנו שמחים שיש לנו בית חם לחזור אליו, רשת בטחון וקרקע מוצקה בקיבוץ".

עדי: "פגשנו פה ישראלים רבים שמרגישים שאין להם בשביל מה לחזור לארץ, הם מתוסכלים מהמדינה ומקטרים המון. החיים פה טובים מאוד ואפשר לחיות פה חיים נוחים בלי כאבי ראש. המקרה שלנו שונה וזה טוב, כי הגענו לתקופה מוגבלת ואנחנו מחוברים מאוד לקיבוץ ולבית, אז בשבילנו זו חוויה חיצונית שהיא רק שלנו ויש לנו לאן לחזור".