כמה ימים אחרי הכתבה עם החבר'ה מהנעורים, על פינוי "הזולה" שלהם, הטלפון שלי מצלצל. על הצג "לביאה". אני אומר "שלום" ומקבל לאוזן שטף מילולי שנעצר רק אחרי כדקה בשאלה "מה פתאום אתה כותב על זה?"

בום.

אני נמצא במקצוע כבר כמעט שני עשורים ויודע היטב שכאשר נשאלת שאלה כזו, אני עומד לכתוב על זה ויהי מה.

07:52, בוקר יום שישי, אני פוסע לאיטי עם 3 הילדים בכיוון הגן. הטלפון שלי מצלצל, על הצג מופיע שמה של אישה רגועה בדרך כלל. אני אומר "שלום" ומקבל לאוזן שטף צרחות על איך זה שהכתבה על פינוי הזולה לא התפרסמה בעלון שיצא באותו בוקר ואיך אני מניח ללביאה לסחוב אותי באף, ושהיא תסובב אותי ושבסוף הכתבה לא תתפרסם.

בום.

אני נמצא במקצוע כבר כמעט שני עשורים ויודע היטב שכאשר אני חוטף משני הצדדים, אז סביר שעליתי על קצה של קרחון או זנב של דרקון.

ואכן, הפגישה עם לביאה המחישה לי שפרשת "הזולה" היא רק נגיעה בתחום הענק שנקרא "איך ומה עושים עם הנעורים בקיבוץ בעשור השלישי של המאה ה-21?"

"את זה אני חיה כל יום", היא אומרת כשאני מתיישב במשרדה. היא מצביעה על חזון החינוך הבלתי פורמלי בגח"א התלוי על הקיר. "אלו לא רק מילים אלא הבסיס לעשייה שלנו". השיחה שמתפתחת סוקרת הערכים שמנחים את העבודה כמו כבוד הדדי, סובלנות, ושלום, אבל לפתע אני נזכר בצרחות של אותה אישה (רגועה בדרך כלל) בשישי בבוקר ומפנה את לביאה לכיוון אותה "זולה" לשמה התכנסנו.

"אנחנו מלווים את הזולות מרגע הקמתם. הדיאלוג עם הילדים והוריהם נמצא וקיים כל הזמן. השאלה ששאלנו את עצמינו הייתה – האם הזולה מורה על איזה כשל במערכת שלנו או מבטאת צורך שאין לו מענה? החברה' אמרו כל הזמן – אנחנו רוצים מקום משלנו. כששאלתי אותם האם הנעורים לא עונים על 'משלנו', הם אמרו שכן אבל בזולה, זה ממש.

"הזולה" נמצאת במרחב מחוץ לתחום – וככזה הוא. רבות דובר עם הילדים על זמינות אלכוהול וסמים במרחב שכזה ועל הסכנות הטמונות בנגישות כה זמינה. נאמר גם, כל הזמן, שזה מקום של "הקיבוץ" ויבוא רגע בו יאלצו לפנות. הייתה הזמנה פתוחה לבוא ולבנות משהו – במרחב של החינוך".

אני מזכיר לה שהזולה נפתחה בעקבות סגירת הנעורים לכמה שבועות לאחר שנמצאו שם כמה ג'וינטים. "הנה הם", היא מצביעה על שקית התלויה על הקיר ובה נחים להם שלושה ג'וינטים. "כן, אני זוכרת טוב. אמרתי להם שאני חוששת מאוד שפתיחת הזולה תרחיק אותם מהנעורים ותתן דוגמה לא טובה. הם אמרו לי לא לדאוג ומייד לאחר מכן קמה זולה שנייה של ילדי כיתה ט'".

לאחרונה היא סיירה במקום עם שרון, מנהלת הקהילה. "שהתלהבה אבל גם ראתה את הסיכונים במקום", אומרת לביאה. "נכתב מכתב להורים שהודיע כי יש לפנות את המקום ואולי, בדיעבד, זה לא היה נכון לפנות רק להורים אלא מיד גם לנערים. נערכה שיחה של שרון עם כל הנערים והמדריכים במסגרתה הבהירה שרון את המצב בו אין כל יכולת לאפשר קיום זולות שכאלה וצריך למצוא את כל המענים במרחב החינוך. היא עודדה אותנו למצוא פתרון".

לביאה יודעת שיש כאן משהו גדול יותר מזולה זו או אחרת. "את כל התהליך אני מלווה בהתבוננות על הצורך שעלה פה וביעדי השנה הבאה, תבחן ההנהלה החינוכית מקרוב את הצורך והמענים. בינתיים יוחד מקום בתוך מבני החינוך לקבוצת "דובדבן" (ט') ולקבוצת "מנגו" (יא') כך שהם מעבירים את ההתנהלות "הזולתית" לתוך מבני החינוך. נדגיש כי נבנו נוהלי התנהלות והודגש בהם הצורך באחריות אישית ובאמון שהמערכת נותנת בילדים. ברור ומוסכם שאין שם כל התנהלות לא חוקית כגון אלכוהול וסמים.

היא אומרת שיש לבדוק את מרחב הנעורים, אולי יוקם שם משהו בסגנון "יורט" מונגולי, מעין אוהל רחב מימדים ובו יונהגו כללים שונים בעצה אחת עם הילדים. "נעשה הכל, כדי להיות רלבנטיים לחיי הילדים ולבנות תנאים בהם יוכלו לתרגל ערכים חשובים לכל חברה. היה פה אירוע שהביא להתבוננות שהביאה לשינוי ולתוצאה שכבר נראית בשטח".

רגע לפני הפרסום, היא מעדכנת שקבוצת "מנגו" התחילה לעבוד על "זולה" חדשה במתחם החינוך.