יניב הורוויץ מוכר לכולנו כמוזיקאי. בין הפעילות המוזיקלית הענֵפה בה הוא מעורב בקיבוץ במסגרת חגים ואירועים לשיעורי המוזיקה שהוא מלמד כאן, מתברר שעיסוקו התרחב גם אל תחומי הטיפול. הסתקרנתי וביקשתי לראיין אותו על עבודתו

"עד היום עבדתי ואני ממשיך לעבוד בעיקר עם נוער בסיכון", מספר יניב. "'נוער בסיכון' זה מונח שאינו ממש לטעמי, יש בזה משהו קצת מקטין בעיניי, מדובר בנערים שמגיעים לא פעם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, בעיות בבית, מה שיכול להתבטא בקשיים נפשיים או בבעיות התנהגותיות, בצורך לבחון גבולות ובקושי לדבוק במסגרות".

איפה אתה עובד?

"אני עובד בפנימיית 'בן יקיר' בכפר הרא"ה ועומד להתחיל לעבוד ב'שבילי העמק', מה שהיה שפרירים א'. בנוסף, סיימתי עכשיו כמעט שלוש שנים ב'מיתר נירים' בגבעת אולגה, שזו מסגרת חינוכית-טיפולית משותפת למחלקת הרווחה בעיר ולעמותת 'נירים'. זה מקום מדהים, קצת כמו מתנ"ס משודרג, מתוקצב ומסובסד. המקום מושך אליו בני נוער משכונת גבעת אולגה, שהיא שכונה קשה, אבל גם ממקומות קרובים נוספים, כמו בית-הספר הדמוקרטי הממוקם שם בו לומדים נערים שאמנם לא מגיעים בהכרח מרקע סוציו-אקונומי נמוך, אבל לחלק מהם יש קשיים רגשיים או דאגות כאלו או אחרות. יש נערים שמגיעים לשם, מכירים את המקום ופשוט נכנסים, אחרים יכולים להיות מופנים על ידי הרווחה".

מה הייחודיות של המקום?

"המקום פתוח לרחוב ויש בו כמה מרחבים. במרחב אחד יש מגוון פעילויות, כמו קורס ספרות וקורס בישול ויש מרחב חברתי של חצר, סנוקר, מקום לאכול ארוחות חמות ומקום לסְתלבט. יש מפעל מוגן להכנת שוקולד, בו הנערים עובדים ומכינים שוקולד ויש את אולפן המוזיקה, שם אני הייתי. זה ממש אולפן לכל דבר, מאובזר, עם כלי נגינה וציוד לא רע בכלל. השקיעו שם לא מעט כסף ועשו משהו יפה מאוד. עבודתי כללה גם מפגשים פרטניים קבועים עם הנערים וגם עבודה עם הרכב שהתגבש עם הזמן. האווירה במקום מאפשרת אופי עבודה גמיש מבחינה טיפולית, מה שמזכיר את הזרם הקהילתי של הטיפול במוזיקה.

"מדובר בזרם שמאתגר את הסטינג (setting) הטיפולי הקונסרבטיבי ואומר למטַפלים, 'בואו נצא לקהילה, נצא לרחוב, נתאים את עצמנו למה שקורה'. מבחינת הטיפול במוזיקה זה אומר לצאת להופעות, לצאת להקלטות, לקיים דו-שיח עם הקהילה. זה אומר לנסות להיכנס לחיים של המטופלים ולצאת מהקליניקה. אני מתחבר מאוד  לזרם זה ועבדתי ברוח הזו גם במקומות אחרים.

"עם הזמן, ריכזתי את האנרגיות שלי בעבודה עם הנערים לכתיבת שירים, הקלטתם וביצועם. זה היה הבייבי שלי שם. יש נערים ממש ממש מוכשרים שיכולים לעשות הכל ויש רבים אחרים שכותבים יחד איתי: לוקחים איזו חוויה או קשר משמעותי שיש להם בחיים, או אירוע קשה שקרה להם ואנחנו מחברים יחד את המילים. לא פעם ההלחנה נעשית בצורה אינטואיטיבית מאוד על-ידם ואני עוקב אחריהם ומחבר הרמוניה, מרחרח ומנסה לגשש איתם אחרי איזה 'צבע' שמתחבר להם. הדברים התנקזו בסופו של דבר למופע סיום, שזה אירוע שיזמתי ונכללו בו ביצועים של השירים המקוריים, רובם גם הוקלטו באולפן. העלינו מופע משותף באולם גדול בגבעת אולגה, עם כסאות ועם במה ועם תאורה ונוצרה תחושה של משהו חגיגי. הנערים ניגנו live (לא מוקלט) מול קהל של משפחות וחברים וזה היה אחד הדברים הכי מרגשים שהיו לי בחיים. זה גם נתן מעין מסגרת לקראת סיום העבודה שלי שם וגם עזר לנערים להתכונן לקראת יעד, נתן עוגן לקשרים ולתהליך עצמו בו אני בעצם משתף אותם ומערב אותם עד כמה שאפשר".

ואיך העבודה בבן יקיר?

"גם בבן יקיר התמזל מזלי ואני עובד באולפן חדש שנתרם למקום. יש מטפלים רבים שעובדים בתנאים מינימליסטיים, בחדר קטן עם גיטרה אחת, אז אני באמת יוצא דופן מהבחינה הזו. שלא כמו במיתר נירים, בבן יקיר הטיפולים נעשים באופן יותר קונסרבטיבי: יש לי את המטופלים שלי שבאים בשעות קבועות, משהו יותר אסוף, כי לשם אני באמת מגיע כמטפל למפגשים טיפוליים. זו חוויה שונה מאוד, אף על פי שהמתודות הן הרבה פעמים אותן מתודות: גם בבן יקיר אני כותב שירים עם מטופלים, מקליט אותם ומלמד אותם לנגן".

מה ההבדל בין ללמד לנגן לבין טיפול במוזיקה?

"זו שאלת מיליון הדולר. אני חושב שאני עוד בתחילת הדרך וצריך זמן כדי להבין את זה עד הסוף, אבל אם נפשט את זה קצת, אני חושב שההבדל נעוץ במטרה: אם המטרה היא טיפולית וזה גוזר שיחה טיפולית, אז זה טיפול. אם המטרה היא לקדם את התלמיד מבחינה מוזיקלית ולפתח אותו יצירתית, אז זה לא טיפולי.

"אני מודה שאני בא מהמוזיקה וזה המקום הנוח שלי. נוח לי לעבוד דרך המוזיקה. יש מטפלים במוזיקה שהמוזיקה מבחינתם היא טריגר למפגש, לשיחה, ואני לעומתם מאמין במשהו שנקרא art as therapy. כלומר, מבחינתי, האמנות היא הטיפול. מובן שיש בזה שיחה ויש בזה עיבוד, אבל אני רואה תהליכים מרגשים מאוד ותהליכי התפתחות של המטופל תוך כדי ומתוך היצירה עצמה".

איך הגעת לעבוד דווקא עם נערים?

המפגש הראשון שלי עם נערים היה בשנת שירות, בכפר הנוער קדמה. נראה לי שרציתי 'לפתוח את החממה', להתרחק הכי רחוק ממה שאני מכיר וזה נראה לי אז הכי קיצוני, 180 מעלות. עד היום אני זוכר את השנה ההיא כשנה פוקחת עיניים. אחר כך, במשך שנים רבות, הנחתי את זה בצד והגדרתי את עצמי רק כמוזיקאי. הייתי נעול על זה שאני רוצה לעסוק במוזיקה, אבל בכל פעם זה היה 'מטפטף' לי. למשל, בשיעור פיתוח קול יכול היה להיווצר פתאום רגע אינטימי משמעותי עם התלמיד שנפתח לשיחה, או שהסתקרנתי מחלקים אחרים אצל התלמידים מעבר למטרות המוזיקליות. בתקופה מסוימת עבדתי גם כמנהל מוזיקלי של להקת נוער ביבנה וזה היה משמעותי. יחד עם זאת, הרגשתי שאין לי את הכלים באמת לטפל ושגם אם אני עובד ממקום אינטואיטיבי וחזק מאוד, הוא מוגבל.

"זה הביא אותי לפנות ללימודים. רק בגיל 30 פניתי לעשות תואר ראשון ותואר שני ברצף. התואר הראשון היה במדעי ההתנהגות בשילוב אמנויות במכללה האקדמית לחברה ואמנויות והתואר השני בטיפול במוזיקה מאוניברסיטת חיפה. בתואר השני נחשפתי למרצים ואנשי סגל שטיפחו את הקו הקהילתי, שלי הוא התאים מאוד והבנתי שבמובן מסוים, אני כבר בעצם עושה בדיוק את זה".

ועכשיו אתה מצטרף אל "שבילי העמק".

"כן. לשמחתי, מאחר שזה מקום חדש, ניתנה לי הזדמנות והדבר הראשון שעשיתי היה להזמין ציוד חדש לאולפן מוזיקה. אני בא עם הידע שלי בהפעלת אולפן טיפולי והקמנו עכשיו אולפן כזה בבית-הספר החדש. אמנם אני מתחיל לטפל שם רק בימים אלה, אבל כבר זמן מה שהתעסקתי עם הקמת האולפן ואני מתכנן להביא את שיטת העבודה הזו לשם תוך התאמתה לאוכלוסיית התלמידים במקום".

אתה גם מלמד בקיבוץ מוזיקה. מי יכול לבוא ללמוד אצלך?

"כולם, בני כל הגילאים. בתל אביב לימדתי בעיקר מבוגרים וגם הרבה מוזיקאים שבאו ללמוד אצלי פיתוח קול. כאן בקיבוץ הרבה ילדים באים ללמוד אצלי, אבל גם מבוגרים. מה שכיף זה שהמפגשים הם במקלט, שהוא בעצם כמו סטודיו, אולפן ועם כל בן אדם זה תופס כיוון קצת אחר: יש שאצלם זה רק פיתוח קול או רק גיטרה, יש כאלה שמשלבים גם הקלטה, יש שעובדים על חומרים מקוריים ואני תמיד מנסה להיות קשוב למי שמגיע. כולם מוזמנים".