תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 1988 העלו בני מחזור ל"ב (כתת "דגן") את הצגת המחזור שלהם "יונתן סע הביתה". ההצגה, אשר היתה פורצת דרך לזמנה, ניבאה בין השאר כי בני המחזור הקטן יפוצו על פני ארצות תבל ויתרחקו אחד מן השני גיאוגרפית ורגשית, לפני שישובו ויפגשו שנים רבות לאחר מכן.
בחלקים הקודמים של סדרה זו הוצגו סיפוריהם של ירון ברון, אשר לאחר קריירה מגוונת כרקדן בינלאומי, נהג גמלים ומנהל לוגיסטי קבע את מקום מושבו בבדפורד, אנגליה, איציק נחמני, איש עסקים מוכשר המתגורר באיי בהאמה, מיכל שגיא, מעצבת פנים, ומדריכת הורים בשיטת אדלר המתגוררת במלבורן, אוסטרליה, טל בירן, אשר לאחר נדודים באירופה, ארה"ב וצפון הודו, הקימה בית-ספר אנתרופוסופי בעמק וקבעה את ביתה בגבעת חיים ושי חן שעבר בין כל קיבוצי עמק יזרעאל והשתקע לבסוף בגניגר.
סיפורנו הנוכחי מתמקד במאור כהן (אמנם מהמחזור שמעלינו, אבל כאמור בפרקים קודמים היינו כתה מצורפת). מאור היא בתם של ביל ונעמי כהן, אחות לירדן, מעיין, דנה ודותן ז"ל. היא גרושה ואמא למיה (19) ואלה (15). לפני שנה היא חזרה להתגורר בקיבוץ עם בתה אלה, אחרי שהות של 21 שנים בחו"ל, מהן 13 שנים באיזור הספר באלסקה ושמונה שנים בצפון מדינת וושינגטון (בעיירה פורט טאונסנד בפנינסולה האולימפית).
אני אומר למאור כי למרות שפוגשים אותה הרבה בכלבו, בשבילי הקיבוץ ובגינת הכלבים, הרי שרבים ובעיקר אלו שהגיעו ב-30 שנים האחרונות, לא באמת יודעים מי היא, למי היא שייכת ובעצם כלום אודותיה. אז אולי כדאי להתחיל בהתחלה.
"נולדתי בקנזס להוריי ביל ומינה. אמי הייתה ישראלית, שפגשה את אבי במהלך ביקור בארה"ב. הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים: ירדן ואני. אמי נפטרה כשהייתי בת שנה וחצי ואבא החליט להגשים את תכניתם המשותפת, לעלות לארץ ולהתיישב בקיבוץ וכך הגענו שלושתנו לגבעת חיים בתחילת שנות השבעים. כאן פגש ביל את נעמי וכשהייתי בת ארבע הם התחתנו ואני זכיתי באמא, שתי אחיות גדולות (מעיין ודנה) וקצת לאחר מכן באח צעיר ואהוב, דותן.
גדלתי בקיבוץ של שנות השבעים: לינה משותפת, כתה מצורפת, הרבה שעות באורווה ובסה"כ תחושה של חופש. בנעורים עבדתי קצת בסיוע לישישים בקיבוץ (מה שיהפוך למשמעותי בהמשך) את בית-הספר סיימתי כבר בכתה י"א והחלטתי לצאת לשנת שירות מוקדמת, בקיבוץ חולית (קיבוץ במועצה אזורית אשכול שהוקם תחילה בחצי האי סיני והועתק לפתחת שלום – י.א.) שם עבדתי בגד"ש ולאחר שירות צבאי מקוצר גרתי כשנתיים באנגליה ולאחר מכן חייתי בתל אביב בין 1991-2001. למדתי אמנות במשך ארבע שנים ב"קלישר", עיצבתי חלונות ראווה, ערכתי תרגומים לטלוויזיה, עבדתי כברמנית ברוקסן וחייתי את העיר. לאחר כעשור הרגשתי "תקועה" והחלטתי להגשים חלום ישן ולנסוע לאלסקה.
פגשתי אנשים נהדרים
התחלתי בסן פרנסיסקו, שם עבדתי משך חצי שנה בטיפול בישישים (כאמור, התמחיתי ב"איזולטור") כדי לחסוך כסף למסע ומשם המשכתי לאלסקה. קניתי כרטיס פתוח למעבורת ששטה לאורך חופי אלסקה, עם אפשרות לרדת ולעלות בכל תחנה. בכל ספרי המדריכים נאמר שכדאי להגיע מוקדם, לפני תחילת עונת התיירות, אבל כנראה שעשיתי טעות בתכנון, כי הגעתי מוקדם מדי. כל ההוסטלים היו סגורים ועדיין היה קר מדי לישון באוהל. קלטתי את זה כבר בתחנה הראשונה אליה הגעתי ולא ידעתי מה לעשות, כי התקציב לא איפשר לי לחזור וגם לא להישאר במלון יקר. אבל בכל מקום באלסקה יש מקלחות ציבוריות וגם מכבסות אוטומטיות בתשלום, עכשיו נשאר לפתור רק את נושא הלינה. למזלי, בזמן שעשיתי כביסה, התחלתי לדבר עם איזה 'לוגר' ותיק שהיה נחמד מאוד והזמין אותי לסעודת חג הפסחא בביתו של אחיו ומשפחתו.
פגשתי אנשים נהדרים. הם התירו לי להקים אוהל בחצרם ונשארתי אצלם מספר ימים. כך גיליתי שאפשר לטייל באלסקה תוך הסתמכות על טוב ליבם של המקומיים ותמורת בישול ושטיפת כלים. היו לי הרפתקאות מדהימות דרך אנשים שהכרתי במסגרת זו. בין השאר זכיתי להטיס מטוס מעל ערבות אלסקה, רחצתי במעיינות חמים טבעיים, ראיתי טבע פראי ופגשתי אנשים נפלאים.
כשהגעתי לקצה מסלול המעבורת בג'ונו, עיר הבירה, התקיים שם בדיוק פסטיבל מוזיקה גדול. הכרתי אנשים מהקהילה היהודית ודרכם גם את לאונרד (לן) מי שלימים היה לבעלי. החלטתי לעבוד קצת על סירת דייג, אבל המפגש הבלתי אמצעי עם המוני הדגים האומללים שנועדו לעלות על שולחנם של בני האדם לא התאים לאישיות שלי. פרשתי והמשכתי לחפש כיצד להתפרנס (להזכירך הייתי כבר בת 32). בכל אותו הזמן לן המשיך לחזר אחרי. הוא היה מבוגר ממני בשנים רבות ובהתחלה זה קצת הרתיע אותי, אבל בהמשך נכבשתי בקסמיו, עברנו לגור יחדיו והיו לנו 14 שנים שחלקן היו נהדרות.
אל איזור הספר
גרנו בהיינס, עיירה של כ- 1,500 נפשות. הבתים מפוזרים על פני שטח ענק מאוד ולמעשה, בעמק בו נמצאת העיירה גרים כ-2,500 איש בשטח הגדול ממדינת ישראל. זה כמו לחיות בתוך נשיונל ג'אוגרפיק: שקט מושלם, המופרע רק על ידי הנהר, אוושת הגלים, אריות הים והציפורים. הסיכויים לפגוש דוב בחצר ביתך, גדולים יותר מהסיכויים לפגוש את שכנך
לן היה רופא משפחה ובנוסף לעבודתו במרפאה הציבורית הייתה לו קליניקה בבית. אחרי ארבע שנים וכשמיה הייתה כבר בת שנתיים, התחתנו (ביל ונעמי באו לחתונה). כיום מיה בת 19 ומתגוררת בבלינגהם, העיר הכי צפונית בחוף המערבי של ארה"ב. היא free-spirit, ילדה של סירות ומים וטיולים שהצליחה היכן שאני פרשתי והייתה סקיפרית על סירת דייג משך שני קייצים. כיום היא לומדת להיות ספרית.
כשלוש שנים וחצי לאחר מכן נולדה גם אלה (15) שחזרה עמי לישראל ולומדת כעת ב"מעיין שחר". מאחר שהמקום נידח ורחוק מאוד ולמרות שבעלי היה רופא, כמו כל אשה הרה באיזור הספר, נסעתי בשבוע ה-38 להריון במשך ארבע שעות במעבורת לעיר הגדולה הקרובה כדי ללדת בבית יולדות מסודר. יש תקופות שדרכי הגישה סגורות למשך זמן ממושך, אז צריך לצאת בזמן.
כפי שהוזכר, המקום שגרנו בו הוא איזור ספר אמיתי, כמו בספרים ובסדרות (מישהו אמר חשיפה לצפון?). יש ספינת אספקה שמגיעה פעם בשבוע במידה ומזג-האוויר מאפשר ויום לפני הגעתה, כל המדפים בסופרמרקט ריקים. כמו כולם שם, הרבה מהאוכל שלנו גידלנו בעצמנו וליקטנו במהלך חודשי הקיץ, כאשר מזג-האוויר והאור מאפשרים. בחודשי הקיץ יש 20 שעות אור ביום ובמשך ארבע שעות נוספות מעין דמדומים. מצד אחד זה דופק את השעון הביולוגי, אבל בשביל הירקות והצמחים זה נהדר, הם עושים פוטוסינתזה 20 שעות ביום וגדלים כמו על סטרואידים. היינו מלקטים ומייבשים פטריות, אוכמניות, תותים וגרגרים שונים. היה לנו בוסתן דובדבנים ושדה תותי בר מאחורי הבית. בעלי הרופא, היה מספק שירותי רפואה למקומיים תמורת בשר צייד (בשר אייל או דוב, שאני פחות אוהבת) דגים טריים ומעושנים, היה לנו כלוב סרטנים שהיינו מושים עם סירת המפרש שלנו ואני גידלתי את הילדות ואת האוכל לחורף.
בחושך מול הדב
זה אמנם נשמע קסום, אבל בכל פעם שהבנות יצאו לחצר, הייתי צריכה להזכיר להן מה עושים כשנתקלים בדב (מרימים ידיים גבוה, כדי להיראות גדולים ונסוגים לאט בהליכה לאחור או באייל הקורא (מטפסים על עץ או מתקן גבוה). כשהן היו ממש קטנות אף פעם לא השארתי אותן לבד על הדשא בחוץ ללא השגחה כי יכול להגיע נשר ולחטוף אותן (באמת). היה מקרה שטיילתי עם הכלבה בחוץ. כבר היה סוף הקיץ והיה חשוך ופתאום מנצנצות מולי זוג עיניים ומתרומם גוש ענק – דב! כמובן שבאותו רגע שכחתי את הפרוטוקול ורצתי בצווחות הביתה. למזלי הוא לא רדף אחרי.
בשנה האחרונה שלנו באלסקה, היה דב שהתלהב משדה התותים שלנו והיה מגיע על בסיס קבוע. ניסינו להבריח אותו עם סירים ומחבתות אבל זה לא ממש עשה עליו רושם. החורפים שם קשים מאוד, אז לרוב היינו באים לנפוש בארץ (או בהוואי). גם הקיץ, עם 20 שעות אור ביממה גורם לך לשכוח לנוח.
אלו היו חיים מלאים מאוד אבל בגלל המרחק ממרכזי הערים, אין מבחר גדול של תרבות פנאי כמו הופעות, קונצרטים, קולנוע וכו'. בנוסף, הבנות שלי היו הילדות היהודיות היחידות על פני מאות קילומטרים. אני לא דתייה ולא שומרת מסורת, אבל כשאתה חי בחו"ל, הרבה פעמים הקהילה היהודית מספקת איזה קשר שורשי שהיה חסר לנו שם. הבנתי את זה רק אחרי זה כשעברנו ליבשת ארה"ב.
אחרי המעבר לפורט טאונסנד והגירושין, הייתי אם יחידנית וכדי להתפרנס חזרתי לטפל בישישים, כשבמקביל החלטתי לחזור ללימודים. עשיתי תואר שני וכיום אני מטפלת זוגית ומשפחתית עם התמחות בטיפול באמנות. זה גם מה שאני עושה כעת בקיבוץ (יש לי קליניקה שפתחתי עם גליה אסטליין, גם היא מטפלת באומנות, במקום אורן זיו שעזב לפורטוגל). אני ממשיכה לצייר וליצור וכשגרנו בחו"ל היו לי מספר תערוכות קבוצתיות ואפילו תערוכת יחיד במוזיאון. ציורים שלי תלויים בחדר האוכל ואפשר לראותם גם באתר שלי (www.maorcohen.com).
חזרתי לפני שנה ובסה"כ טוב לי מבחינה משפחתית וחברתית. טוב לי ומעניין לי בעבודה שלי ונעים ללכת בשבילים ולפגוש בני כיתה ומכרים מהעבר.
חסר לי מאוד טבע פראי בישראל בכלל, כלכלית לא פשוט כאן וגם הצפיפות כאן שונה מאוד ממה שהורגלתי אליו, אבל אני לא רוצה שיצטייר מזה שלא טוב לי. אני שמחה מאוד שהבת שלי מצאה חברים וחברות מהסביבה ואני אוהבת שהיא יכולה להסתובב כאן בחופשיות. אני מאחלת לה שתמשיך להיקלט בצורה טובה ולהינות מהחיים הבריאים שיש כאן.
לקיבוץ אני מאחלת שיצליח לצלוח את השינויים בצורה כזו שתשאיר כאן קהילה בריאה ואיזו אחווה בין האנשים החיים כאן. לעצמי אני מאחלת שאצליח להתפרנס כאן בכבוד ולהמשיך למצוא עניין מקצועי ואישי בעבודה ובחיים.
חיפוש בתוכנו
ארכיון
קטגוריות
- אמנות ושירה מקומית (158)
- בטחון (19)
- בטיחות (35)
- ביקור בית (4)
- בנות ובני משק שחזרו (12)
- בנות ובני משק שעזבו (15)
- בריאות ורווחה (47)
- גינון (62)
- דבר המערכת (128)
- הנהלה (345)
- הפרטה (137)
- התנדבות (40)
- וידאו (22)
- ותיקים (174)
- חברות (73)
- חגים (10)
- חדר אוכל (4)
- חוגים (8)
- חיות (6)
- חיילים (23)
- חינוך (224)
- חירום (12)
- חניה (18)
- חקלאות (50)
- חשמל (22)
- טור דיעה (30)
- טיולים (45)
- יהדות (29)
- ילדים (134)
- כללי (639)
- לזכרם (227)
- לילדים (12)
- מועצה (2)
- מועצה אזורית עמק חפר (96)
- מזון (38)
- מחזורים (8)
- מטפלים/ות (6)
- מילה טובה (84)
- מים חמים (4)
- מכתבים למערכת (24)
- מפגש מחזור (1)
- מרכז שרותים (43)
- משפחות (194)
- מתכונים (67)
- נדל"ן בקיבוץ (5)
- נוסטלגיה (226)
- נעורים (43)
- סביבה (158)
- סיפורים (115)
- ספורט (42)
- ספרים (13)
- סרטים (83)
- עובדים זרים (7)
- עיצוב הבית (4)
- ענפי הקיבוץ (32)
- עסקים (86)
- פוליטיקה (34)
- פורים (8)
- פרסום (15)
- צבא (1)
- צעירים (87)
- קהילה (503)
- קורונה (39)
- קליטה (169)
- שיוך ונושאים קשורים (146)
- שכונת בנים (168)
- שעשועונים (26)
- שפרירים (10)
- תכירו (14)
- תכנון (164)
- תמונת החודש (40)
- תפוז הזהב (37)
- תקשורת (32)
- תרבות (107)
תגובות אחרונות
- נויה לס על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- ליאורה פלד על מומחים מנסיון חיים / ענת אופיר
- נויה לס על תפוז הזהב / גדעון כרמל מעניק ל…
- שחף רטר על דעה אישית / עוזי לס
- שרה דוד על כרוב כבוש (רומני) / בלהה זיו
- לאה על הלב הפועם האחרון שנותר לנו / ליאור אסטליין
- דפנה על יונתן סע הביתה / יאיר אסטליין
- רעיה מירון על "בכל זאת, זה צובט בלב" / איילת אסטליין כהן
- נויה לס על תפוז הזהב / ארי כהן לנג מעביר ל…
- רעיה מירון על תפוז הזהב / ארי כהן לנג מעביר ל…
כתבות אחרונות
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / שלוה ברוך מעבירה ל…
- משולחנו של מנהל הקהילה / יוני ארי
- הזמנה לבכי / ארנון לפיד
- אנחנו שנינו מאותו הכפר / שלמה כהן
- מן הנעשה בשדותינו / ניצן וייסברג, מנהל ענף הצומח והחקלאות
- חשמל בכפות ידיו / ליאור אסטליין
- הגנים לקראת השנה החדשה / אנטה ז'סטקוב, רכזת הגיל הרך
- יונתן סע הביתה – חלק שישי / יאיר אסטליין
- על שינוי אקלים, פאנלים סולאריים ואחריות / רענן רז
- סלט חסה עם גרגירי רימון / בלהה זיו
- הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- על מועמדותי בבחירות למועצה האזורית / מיכל רסיס
- עושות שלום נפגשות עם פלסטיניות / שלמה כהן
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / זהבה צ'רבינקה מעבירה ל…
- על החיים ועל המוות / שלמה כהן
- אמוציות של נוי / ליאור אסטליין
- "אני מרגיש בושה" / יואב מורג
- טעון שיפור / שלמה כהן
- ארץ אוכלת יושביה / גידי שקדי
- עוגת פרג / בלהה זיו
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / משה נתיב מעניק ל…
- קיץ לוהט בגח"א / ליאורה רופמן
- טקס הנחת אבן הפינה לשכונה ג' / רועי אסטליין
- המנה האחרונה / ליאור אסטליין
- שיח והידברות בעמק חפר / שלומית בן יון
- הקרן לערבות הדדית / ברוך גשן
- כדורגל, שדיים ומהפכה משפטית / ליאור אסטליין
קטגוריות
אמנות ושירה מקומית בטיחות בריאות ורווחה גינון דבר המערכת הנהלה הפרטה התנדבות ותיקים חברות חינוך חקלאות טור דיעה טיולים יהדות ילדים כללי לזכרם מועצה אזורית עמק חפר מזון מילה טובה מרכז שרותים משפחות מתכונים נוסטלגיה נעורים סביבה סיפורים ספורט סרטים ענפי הקיבוץ עסקים פוליטיקה צעירים קהילה קורונה קליטה שיוך ונושאים קשורים שכונת בנים שעשועונים תכנון תמונת החודש תפוז הזהב תקשורת תרבות