כאשר עברתי על ההצעות לכתבות לגליון הזה, צדה את עיני ידיעת מודיעין מעניינת. "אמיתי לביא מוכן לדבר". בום.

אמיתי לביא? מוכן לדבר? זו בהחלט ידיעה מרעישה ולא בכדי – במהלך הראיון שלנו הוא הציץ לפתע בתדהמה בשעון היד שלו ואמר: "מה זה? אני מדבר רצוף כבר שעה". כן, מתברר כי גם עבורו, האוקסימורון "אמיתי לביא מוכן לדבר" אינו טריוויאלי כלל וכלל.

אז ברור שכמו עיט, עטתי על המציאה וקבענו ראיון לעלון. עם שקיעה הגעתי לביתו ושקעתי אל תוך הספה בסלון. השתלבתי מייד באווירה הרגועה והבהרתי לאמיתי שאם כבר הגעתי, אז לא מדברים רק על החשמליה, אלא גם ובעיקר עליו וכמובן שמתחילים בהתחלה.

משפחת לביא - גדי והסבתא; ורדה; אמיתי ורפי

משפחת לביא – גדי והסבתא; ורדה; אמיתי ורפי

הוא כיתה מעלי, יליד 1966 (כתת "שקד") הבן של ורדה ורפי ז"ל ואח של גדי. "לא, אין לי טראומות מהלינה המשותפת", הוא אומר כשאנו מדברים על הילדות בקיבוץ. "לא רציתי לברוח לבית ההורים בלילות, לא היה לי קשה, אולי כי לא הכרתי שום דבר אחר. יש לי זכרון נעים – בלילות שישי היינו גדי ואני ישנים בבית, על הספות בסלון ומתעוררים בבוקר שבת לצלילי מוזיקה קלאסית וקול חיתוך הסלט שהכין אבא רפי לאחר שהיה חוזר מחדר החושך שם היה מפתח את צילומיו".

כבר כילד, הוא היה ספורטאי מצטיין. "אמנם התאמנתי מעט אצל גרשון בשחייה, אבל בתחרויות הייתי מצליח בלי אימונים", הוא זוכר. "לא אהבתי את השחייה מקיר אל קיר וגם לא פעם כאבו לי האוזניים במים. בשלב מסויים עברתי לכדורמים, אבל נתנו לי לשחות בהתחלת המשחק כדי לזכות בכדור ואז החליפו אותי, לכן פרשתי גם משם. אני לא טיפוס נוסטלגי ואני חושב שכיום אנו משוחררים מכבלים והגבלות מיותרות אישיות ומקצועיות שהיו בקיבוץ של אז, כשאמרו לך מה אתה יכול ומה לא".

‏‏f5_מחזור כח קבוצת שקד צילם אגון לקר (4) - עותק

כשהגיע הזמן להתגייס, הוא עשה בחירה לא טריוויאלית אז בקיבוץ והלך להנדסה קרבית. "אהבתי מאוד את הצבע האפור של הכומתה", הוא מספר. את החלק האחרון של שירותו הצבאי עשה ביחידת ההסרטה של הנדסה קרבית, במה שיסמן את תחילת דרכו בשנים שלאחר מכן.

ב-1987 הוא השתחרר מצה"ל. "הלכתי ללמוד קולנוע בבית צבי, אבל אחרי שנה נסגרה שם מגמת הקולנוע ועברה לירושלים. התחלתי לעבוד כאסיסטנט אצל צלמת בתל אביב, למדתי ממנה המון והייתי משוכנע שזו תהיה הקריירה שלי בחיים. זו הייתה התחלה של 15 שנים בתחום זה בתל אביב, צרפת, איטליה ואפילו בגח"א עם חגי ויפתח".

אז גם נכנסה מרים לחייו. "גרנו בתל אביב כשלוש שנים ואז היא חזרה למשפחתה בפאריז ולאחר פרק זמן, הצטרפתי אליה. התחתנו ועבדתי עם אחיה, אבל כל הזמן המשכתי לצלם – ברחוב, בבית וצילומי סטודיו".

לאחר זמן מה הגיעה "הצעה שאי אפשר לסרב לה" וכמו תמיד עם הצעות כאלה, היא הגיעה באיטלקית. "חבר שעבד בערוץ טלוויזיה באיטליה, התקשר ואמר לי שאם אלמד איטלקית, הוא יכניס אותי לעבודה. אז למדתי איטלקית ובאתי לעבוד איתו בתור צלם טלוויזיה במילאנו. בכל שבוע צילמנו את המשחקים בסן-סירו, מגרש הבית של מילאן (שהייתה אז מהקבוצות הטובות בעולם) והיה לנו סידור עם בעל הבית שם, אחד בשם סילביו ברלוסקוני, שהוא עובר במסדרון ואנחנו 'כאילו במקרה' נתקלים בו ומראיינים אותו".

יום אחד הם נשלחו לאתר בשוויץ. "אודרי הפבורן נפטרה ונשלחנו לסקר את הלווייתה. היו שם הרבה שחקנים מפורסמים, צילמנו את אלן דלון מספיד אותה, אבל למרות אבק הכוכבים, העבודה הזו לא מילאה אותי וחשתי שזה לא זה ובתום שנה חזרנו מרים ואני לפאריז".

אחרי שנתיים נולד אדם (29, איש מחשבים) בנם הבכור. "החלטנו שאנו רוצים לגדל ילדים בקיבוץ וחזרנו לכאן. היינו כמעט האחרונים שנקלטו מחדש פה לחברות ואז נסגרה האופציה הזו. עבדתי בפריגת ומדי פעם חזרתי לאהבה הישנה שלי ועזרתי לצוות הצילום באירועים וחגים".

בינתיים נולדו גם דלין (27, עובד במלונאות באיטליה) וקמי (24, מתגוררת בהולנד). "אחרי כארבע שנים חזרנו לפריז לעוד שנה נסיון והפעם עם הילדים. זה רק חיזק את בחירתנו לחזור ולגדל ילדים בקיבוץ. אחרי שחזרנו משנת החופש התחלתי ללמוד חשמל ועשיתי הסבה מקצועית לחשמליה, שם אני עובד עד היום. בתחום החשמל, הקמנו את הענף הסולארי ואנו ממשיכים לפתח תוך שאנו עומדים כבר על הכנסה של כמיליון ₪ בשנה".

20210224_153337-300x225

הוא מבקש להרחיב קצת על עבודתו. "אני חושב שרוב האנשים פה לא מבינים מה זה חשמל במאה ה-21. יש עדיין את התדמית של החשמלאי כמי שבא להחליף פקק שרוף, או לתקן כבל חשמל, אבל בפועל הקמנו בקיבוץ חברת חלוקה שזו בעצם 'חברת חשמל של הקיבוץ' אשר קונה חשמל בחוץ ומוכרת לחברים, תוך שמירה על איכות ועל הסטנדרטים שמכתיבה רשות החשמל. אנחנו בחשמליה גם מספקים את שירות הבילינג (חשבונות החשמל). חלק ניכר מעבודתנו הוא לדאוג לאספקת חשמל סדירה ואיכותית. אם אתם לא מרגישים אותנו – סימן שאנו עושים את עבודתנו כראוי ואנו עובדים קשה כדי שלא ירגישו אותנו. אנחנו גם מתחזקים את כל ענפי ומוסדות הקיבוץ ואם נשאר זמן אז גם עושים עבודות אצל החברים בבתים. בנוסף, החל משנה זו אנו מתמודדים עם אחזקה ופיתוח בתחום התקשורת בקיבוץ בעזרת היעוץ של אביגייל, רוני ודיויד".

f5_חשמליה 2021 מימין אמיתי לביא אלכס קראוס

במבט לעתיד הוא צופה אתגרים בתחום אספקת החשמל ברמה הארצית, כמו גם עלייה הדרגתית בכמות כלי-הרכב החשמליים המהווה אתגר שיש להיערך אליו תשתיתית. "התחום הסולארי נמצא בגידול מתמיד ובקרוב יוקמו מערכות קטנות גם על גגות הבתים הפרטיים אצל אלה שירצו בכך. אגירת אנרגיה – נושא יחסית חדש שללא ספק ישפיע על רשתות פרטיות כמו שלנו. חשוב להזכיר כי חוץ ממני, עובדים בצוות גם אלכס קראוס, חן אמיתי ונתנאל סטיוארט".

בשנים האחרונות "גילה" אמיתי את האופניים והפך אותם לתחביב העיקרי. שלוש פעמים בשבוע הוא יוצא לרכיבת אופניים. "זה לא רק בשביל הכושר, זה בעיקר להתחבר אל הטבע ולהרגיש אותו. בגיל 50 הפסקתי לעשן ויחד עם הרכיבה והטיולים באופניים וגם ברגל, אני חש שאני בכיוון הנכון".

הוא מרוצה מאוד מהחיים בגבעת חיים כיום. "כולנו בקיבוץ, גרים בעצם בתוך גינה ואם נצליח לשמור על רמת הקהילתיות והאחריות ההדדית, ימשיך להיות פה נעים. כיום אני הרבה יותר נטוע ומושרש פה ואכפת לי יותר, כי אני עובד בתוך הקהילה ונמצא בקשר עם החברים כל הזמן".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

42495896