מבט נוסף על המחאת הישראלית של בני הקהילה האתיופית ועל הקשר שלו ליום ירושלים

בשבועות האחרונים אנחנו עדים להתפרצות המחאה של הישראלים, בעיקר הצעירים, בני הקהילה האתיופית. רבים מאתנו בוודאי אינם מכירים באופן אישי את בני הקהילה הזו וההיכרות עמם היא דרך התקשורת או במסגרת התנדבות בתוכניות עזרה בתחומים שונים.
כחלק מעבודתי עם צעירים מהפריפריה אני פוגש צעירים אתיופים מוכשרים רבים ובכך זכיתי להכיר חלק מהמנהיגות העתידית של קבוצה זו. כל מי שמתחבר באופן אישי לבני הקהילה מתוודע למכלול הבעיות איתן הם מתמודדים. מהכותרות בעיתון בוודאי שמעתם על אי השוויון והאפליה ממנה הם סובלים כמעט בכל תחום: מצב כלכלי (מרביתם משתייכים לעשירונים הנמוכים), מגורים (חיים בשכונות "סגורות" בהן מרבית התושבים בני הקהילה והמפגש עם הישראלים הוותיקים – הלבנים – מועט), חינוך (אפליה בקבלה למוסדות חינוך, אחוז נמוך של זכאות לבגרות וכתוצאה מכך גם של השתתפות בהשכלה הגבוהה), צבא (אחוזי נשירה גבוהים וייצוג-יתר בבתי כלא צבאיים), תעסוקה (עבודות צווארון כחול וקשיי השתלבות בתעסוקה גם לאקדמאים) ועוד ועוד.
אני רוצה להאיר היבט שמוכר פחות הקשור ליום ירושלים שמצוין החודש (17.5.15, כ"ח באייר). חוקר מתחום האנתרופולוגיה, ד"ר בן עזר, שערך מחקר גדול בקרב מבוגרים וצעירים בני העדה ביקש לשמוע מהם על חייהם באתיופיה ובעיקר על השתלבותם בחיים בישראל. הוא שוחח עם כמה עשרות מבני הקהילה, ולהפתעתו גילה שמרביתם אינם מספרים על החיים באתיופיה וגם לא על תהליך הקליטה בישראל. מרביתם דיברו על המסע הגדול שעשו מאתיופיה לישראל. מסע זה, שהתרחש בשנות ה-80 המוקדמות, הפך למיתוס המכונן של רבים מבני הקהילה. מדובר ביציאה רגלית של אלפים מיהודי אתיופיה (ההערכה היא שכ-12,000 איש יצאו לדרך), שמטרתו הייתה לחצות את המדבר ולהגיע לירושלים. המניע ליציאה לדרך היה אלוהי, כאשר מנהיגי הקהילה (הקייסים) קיבלו אות שהגיע העת לעלות לירושלים.
בדברים שתיארו אנשי הקהילה בלטו שלושה נושאים מרכזיים: זהות יהודית, סבל וגבורה.
מבחינת הזהות היהודית תיארו המשתתפים במסע את המוטיבציה העצומה שלהם לשמור על המצוות והחוקים היהודים כפי שהכירו אותם אלפי שנים גם באתיופיה. המשימה היתה קשה, כיוון שהדרך היתה רצופה בכנופיות שודדים, צבאות זרים, גנבים ושבטים רבים שהיו עוינים להם. הסבל היה רב, וכשליש ממשתתפי המסע לא סיימו אותו כיוון שמתו ממחלות, התקפות, רציחות, רעב ועוד. כ-4,000 מיהודי אתיופיה נספו בדרכם לישראל. לצד הסבל הרב שכלל גם את פגעי הטבע, אונס נשים ומכירתם לעבדות, חטיפת ילדים וצרות רבות נוספות, המסע היה רצוף בגילויי גבורה ומנהיגות. ילדים שהגנו על משפחתם, אבות שנלחמו בחיות טרף, אימהות שדאגו להמשך קיום המשפחה והשבט, ומעל כולם המנהיגות הדתיים והרוחניים של הקהילה שהובילו את המסע מצאתו דרך כל הסיכונים אל המטרה – ירושלים.
האם הסיפור הזה מצלצל לכם מוכר? קהילה יהודית שיוצאת לדרך במדבר, עוברת סבל רב ומובלת בידי מנהיגים דתיים ורוחניים – הרי זו יציאת מצרים! והאם הנרטיב של פגיעות, התעללות, גבורה וניצחון מוכר אף הוא? הרי זו השואה והתקומה!
יהודי אתיופיה היו בטוחים שהנה הם עברו את כל המבחנים התקניים שהופכים אותם לראויים להיכנס אל ארץ הקודש – בדיוק כפי שעשו בני ישראל במצריים. הם גם הניחו שהם חוו את אותו האסון ואותה הגבורה שהיוו את האתוס עליו קמה מדינת ישראל המודרנית. החיבורים הללו גרמו להם לחשוב שיגיעו לישראל ויתקבלו כאחים, "כטיפה השבה אל הים".
ומה קרה בפועל?
כאשר הגיעו בני הקהילה לסודן, חיכו להם שם אנשי המוסד וטייסי חיל האוויר שהעלו אותם ארצה. כל עולה קיבל מדבקה עם מספר על המצח וכעבור שעה נחת בנתב"ג. מאז זו התמונה שמסמלת את מבצעי "משה" ו"שלמה" שהביאו את מרבית הקהילה לישראל. מה שמרבית הישראלים הוותיקים יודעים על קהילת יהודי אתיופיה, הוא שמדובר בשבט פרימיטיבי שהגיע מהעולם השלישי ושניצל בזכות מדינת ישראל וטייסי חיל האוויר. בתור ניצולים שכאלה, חסרי היכרות עם התרבות המודרנית, העברית והישראליות, הם נכנסו למרכזי קליטה (אינם מסוגלים להתנהל בחברה), ילדיהם נשלחו לפנימיות דתיות (ההורים לא ידעו כיצד לגדל את ילדיהם), מנהיגי הקהילה שלהם לא הוכרו ע"י הרבנות והמדינה כרבני קהילה ומרביתם אף אולצו להתגייר (לא יודעים יהדות מהי) והתוצאה כבר הייתה כתובה בראשית הכתבה בדמות אי השוויון והאפליה ממנה הם סובלים עד היום. צבע עורם הכהה רק העלה מחדש את סוגית הגזענות שהספיקה קצת להיחלש בחברה הישראלית, ובשנים האחרונות הדמיון החיצוני שלהם לפליטים ולמסתננים ממדינות אפריקה השונות (אריתריאה, סודן) לא עושה להם טוב.
בימים האחרונים נחשפתי בפייסבוק ליוזמה מרגשת: צעירים בני הקהילה החלו במסע רגלי לירושלים. הם צועדים בישראל, אוחזים בדגל ישראל, ועוברים בדרכם ביישובים בהם גרים בני הקהילה ומספרים על אותו מסע מיתולוגי אותו עברו הוריהם וסביהם בסודן. היעד שלהם הוא ירושלים גם כסמל ליעדו של אותו מסע וגם כסמל למרכז של ישראל המודרנית. בנוסף, ביום ירושלים הקרוב יציינו מוסדות המדינה הרשמיים את יום הזיכרון לנספים באותו מסע לירושלים ולישראל. צעד יפה ונכון בדרך לתיקון העוול שציבור זה סובל ממנו.
אני מאחל להם ולנו שנדע להכיר טוב יותר אלה את אלה, ולהבין את הכוח של המסע אחר זהות ומשמעות. בלי הכרה של החברה הישראלית במשאבים הרוחניים של הקהילה הזו ושל אחרות, גם המשאבים החומריים הרבים ביותר שמשרדי הממשלה יעבירו, לא יספיקו.
למעוניינים במידע נוסף, חפשו בגוגל "המיתוס הפרטי של יהודי אתיופיה".

מידע נוסף ניתן למצוא דרך עמותת "עולים ביחד".
העמותה הוקמה בשנת 2006 ע"י אדוה הדר ויפעת עובדיה. יפעת זילבר עובדת בעמותה ומכירה את הנושא מקרוב. קצת על העמותה: מעל 800 בוגרי העמותה סיימו את "מסלול" העמותה, משולבים בארגונים משהשורה הראשונה במשק הישראלי ומשמשים מודל להשראה ולהצלחה לבני הקהילה והחברה הכללית. לעמותה מעל 2000 מתנדבים ביניהם בכירי המשק הישראלי, שרים, ח"כ, מנכ"לים, דירקטורים ועוד הרבה אנשים טובים בעלי לב ענק אשר שותפים להובלת החברה הישראלית למקומות טובים ומהווים ביחד עם בוגרי ומשתתפי התכנית רשת חברתית ענקית, צבעונית ומגוונת אשר פועלת לקידום בני הקהילה והחברה הישראלי בכלל.