ביום ראשון ה-6.12.2015 נפגשתי עם ורדה לביא על אם הדרך בכניסה לחדר האוכל, התגלגלה השיחה בינינו, כשהגענו לעגלת הסכו"ם ורדה ציינה שהיא מאוד אוהבת לקרוא את מה שאני כותב וביקשה שאכתוב עוד, אמרתי לה שללא סיבה לא תהיה כתבה, אני צריך למצוא מוזה כדי לכתוב. נפרדנו כאשר ורדה מוסיפה ואומרת תשתדל בשבילי ותכתוב.
עברו כמה ימים והמוזה הופיעה, נזכרתי במחלה בשם סקרלטינה (ובעברית: שנית).
המחלה והסיפור קשורים קשר ישיר לאישה קטנה וחזקה שהייתה אז מפקדת מבצר המצורעים שהוקם על ראש הגבעה בקיבוץ. בחורה צעירה בת 26 או אולי 28 ששמה ורדה דן שהגיעה אלינו לקיבוץ מנתניה. הייתי בקושי בן חמש ולא שאלתי יותר מידי שאלות. מחנה המצורעים סקרן אותי, באתי להציץ ונפגעתי. זיכרונות של ילד בגן נשארו חרוטים עמוק בנשמה.
בין השנים 1956-1957 פרצה בקיבוץ מגפה בשם סקרלטינה (כאמור, שנית).
ילדים נערים ונוער מתבגר מכל הגילאים נכנסו לצריף הכחול ששימש כאיזולאטור (חדר חולים) באותם הימים.
הצריף היה מוצף בקודחים מחום, מקומו היה ליד בריכת השחייה של בתי הילדים וסמוך לגן בלנקה (הגן הצהוב).
את חולי הסקרלטינה העבירו לאחר שבוע של זריקות בטוסיק עם תחת אדום כמו להקת בבונים לבידוד במבצר המצורעים. המבצר היה על ראש הגבעה בצריף ירוק שהיה ממוקם בין ביתו של גרי בר-שלום עד פאתי המקלחת הציבורית, היום גרים במקום משפחת זעירא ואורה ורד. המקום הוקף בעצי אזדרכת ודשא עם שיפוע גדול מבית משפחת שילר לכיוון המקלחת הציבורית.
עד היום לא ביררתי את מהות המחלה, אמרו לנו שלאחר שבוע של חום גבוה כולם עוברים לצריף הירוק לבית הבראה. נכנסנו למבצר המצורעים לבידוד של עוד שלושה שבועות עם פריחה בבית השחי, פנים נפוחות ואדומות ופצעונים בשלבי הגלדה בכל הגוף. כשהגעתי למבצר בדיוק שוחררו הילדים הגדולים, ימימה הישראלי, רינה נבון, רוני פרטיג ועוד הרבה ילדים מאותה שכבת גיל. בדרך כלל המחלה פסחה על ילדי הגנים, אני נדבקתי ככל הנראה מאחותי הגדולה אראלה שאצלה כמעט כל הכיתה חלתה, ובזמן שהיא סיימה את הבידוד אני חליתי במחלה.
המטפלת מימי ליפמן הכניסה אותי לקבוצת המצורעים, ומאז הועברתי לידיה של המפקדת ורדה דן (בסבב הראשון של המחלה טיפלה קלר ברנע). את אימי ציפורה השאירו מחוץ לתחום היות והייתה לקראת סוף הריון עם אחותי דבורה ואסרו עליה להתקרב למתחם המצורעים מכיוון שהמחלה מדבקת. אבי אורי היה עסוק בענייני אידיאולוגיה הקשורים לקיבוץ ואני, ילד בן חמש הועברתי לבית ההבראה עם חבורת פרחחים שאת חלקם אני זוכר, לא שוכח וגם לא סולח. הנערים המתבגרים שקיבלו אותי למבצר היו דוד קראוס, אבנר אנגל, אילן שינדלר, יוני פרינץ, בני ברגשטיין, עופר פניגר ועוד שניים שהגיעו יותר מאוחר, עומרי ענבר ומאיר זייטל. הייתי הקטן שבחבורה, טרף קל לחבורה המתבגרת.
מפקדת המחנה, ורדה דן הלכה מדי יום בשעה אחת עשרה להביא את המנשקה ממטבח הילדים. האוכל היה כמו בבית הבראה, כל יום גלידת גורמה תוצרת בית (קלרה נרבר) אך הסיוטים התחילו ברגע שוורדה הייתה מתרחקת, חבורת הפרחחים המגלידים המציאו עבורי כל יום תרגילי הישרדות והחלו להתעלל בי לשם שעשוע, לטפס על עצי האזדרכת במהירות של קוף ולקפוץ מהעץ כמו טרזן. אבנר אנגל היה מהנדס הפעלולים וכל יום השתנו המשימות לביצוע תרגילי ההשרדות. יום אחד כאשר ורדה לא הייתה בשטח ואני הייתי מאוד במתח, דוד קראוס הביא ציפה של שמיכה, החבורה דחפה אותי פנימה, סגרה את כל הכפתורים והם העלו אותי בתוך הציפה אל ראש הגבעה ליד משפחת שילר. משם התגלגלתי עד למקלחת הציבורית הלוך וחזור, התחננתי לנציג היחיד מיוצאי כפר סולד, יוני פרינץ שיציל אותי מהגלגולים הללו אך יוני נסחף גם הוא ולא הושיע. רק כאשר ורדה חזרה עם המנשקה מחדר האוכל החבורה התמימה נרגעה. ורדה צועקת והחבורה צוחקת כאילו לא קרה כלום. באחד הימים הצלחתי להעביר מסר לאימי ציפורה שורדה לא משתלטת על חבורת הפרחחים. אמא, שהייתה לקראת לידה נצלה את הפסקת הצהרים לטיול בכביש שמעל מחנה המצורעים, ואני קיבלתי את עוגיית ההבראה בגודל של צלחת שהקיבוץ הקציב לכל יולדת, חיכיתי לעוגיה הזאת כל יום באחת עשרה בצהרים וכך ניצלתי מכניסה נוספת לתוך הציפית.
הקליטה של הבחורה הצעירה ורדה דן (לביא) בקיבוץ הייתה הישרדות במחנה המצורעים. החולים הבריאו והמחלה לא חזרה יותר לקיבוץ, אני נשארתי עם טעם מיוחד של גלידה תוצרת בית ועם זיכרון של עוגית הבראה שהצילה אותי. עם יוני פרינץ ודוד קראוס עוד לא סגרתי את החשבון אך עם ורדה לביא השלמתי את משימת הכתיבה.
2 Responses to ורדה מנהלת מחנה המצורעים חולי הסקרלטינה (שנית) / יפתח לברון
כתיבת תגובה לבטל
חיפוש בתוכנו
ארכיונים
קטגוריות
- אמנות ושירה מקומית (159)
- בטחון (20)
- בטיחות (35)
- ביקור בית (5)
- בנות ובני משק שחזרו (12)
- בנות ובני משק שעזבו (15)
- בריאות ורווחה (47)
- גינון (62)
- דבר המערכת (129)
- הנהלה (346)
- הפרטה (137)
- התנדבות (42)
- וידאו (22)
- ותיקים (175)
- חברות (73)
- חגים (10)
- חדר אוכל (4)
- חוגים (8)
- חיות (6)
- חיילים (23)
- חינוך (224)
- חירום (16)
- חניה (18)
- חקלאות (50)
- חשמל (22)
- טור דיעה (30)
- טיולים (45)
- יהדות (29)
- ילדים (134)
- כללי (640)
- לזכרם (227)
- לילדים (12)
- מועצה (2)
- מועצה אזורית עמק חפר (96)
- מזון (39)
- מחזורים (8)
- מטפלים/ות (6)
- מילה טובה (84)
- מים חמים (4)
- מכתבים למערכת (24)
- מפגש מחזור (1)
- מרכז שרותים (43)
- משפחות (194)
- מתכונים (68)
- נדל"ן בקיבוץ (5)
- נוסטלגיה (226)
- נעורים (43)
- סביבה (158)
- סיפורים (115)
- ספורט (42)
- ספרים (13)
- סרטים (83)
- עובדים זרים (7)
- עיצוב הבית (4)
- ענפי הקיבוץ (32)
- עסקים (86)
- פוליטיקה (34)
- פורים (8)
- פרסום (15)
- צבא (1)
- צעירים (87)
- קהילה (503)
- קורונה (39)
- קליטה (169)
- שיוך ונושאים קשורים (146)
- שכונת בנים (168)
- שעשועונים (26)
- שפרירים (10)
- תכירו (14)
- תכנון (164)
- תמונת החודש (40)
- תפוז הזהב (38)
- תקשורת (32)
- תרבות (107)
תגובות אחרונות
- רעיה מירון על דבר העורכים / ליאור אסטליין
- לאה אשכנזי הרץ על לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- נאוה על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- נויה לס על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- ליאורה פלד על מומחים מנסיון חיים / ענת אופיר
- נויה לס על תפוז הזהב / גדעון כרמל מעניק ל…
- שחף רטר על דעה אישית / עוזי לס
- שרה דוד על כרוב כבוש (רומני) / בלהה זיו
- לאה על הלב הפועם האחרון שנותר לנו / ליאור אסטליין
- דפנה על יונתן סע הביתה / יאיר אסטליין
כתבות אחרונות
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / תניה רטר מעבירה ל…
- גח"א במלחמה – אוקטובר 2023 / ליאורה רופמן, יו"רית קיבוץ
- ומה מספרים המתארחים מהעוטף? / שלמה כהן
- תנו להם רובים / ליאור אסטליין
- מתנדבות 2023 / שלמה כהן
- ממלכת דוד / ליאור אסטליין
- עוף ברימונים / יהושע זיו
- לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / שלוה ברוך מעבירה ל…
- משולחנו של מנהל הקהילה / יוני ארי
- הזמנה לבכי / ארנון לפיד
- אנחנו שנינו מאותו הכפר / שלמה כהן
- מן הנעשה בשדותינו / ניצן וייסברג, מנהל ענף הצומח והחקלאות
- חשמל בכפות ידיו / ליאור אסטליין
- הגנים לקראת השנה החדשה / אנטה ז'סטקוב, רכזת הגיל הרך
- יונתן סע הביתה – חלק שישי / יאיר אסטליין
- על שינוי אקלים, פאנלים סולאריים ואחריות / רענן רז
- סלט חסה עם גרגירי רימון / בלהה זיו
- הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- על מועמדותי בבחירות למועצה האזורית / מיכל רסיס
- עושות שלום נפגשות עם פלסטיניות / שלמה כהן
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / זהבה צ'רבינקה מעבירה ל…
- על החיים ועל המוות / שלמה כהן
- אמוציות של נוי / ליאור אסטליין
- "אני מרגיש בושה" / יואב מורג
- טעון שיפור / שלמה כהן
- ארץ אוכלת יושביה / גידי שקדי
קטגוריות
אמנות ושירה מקומית בטיחות בריאות ורווחה גינון דבר המערכת הנהלה הפרטה התנדבות ותיקים חברות חינוך חקלאות טור דיעה טיולים יהדות ילדים כללי לזכרם מועצה אזורית עמק חפר מזון מילה טובה מרכז שרותים משפחות מתכונים נוסטלגיה נעורים סביבה סיפורים ספורט סרטים ענפי הקיבוץ עסקים פוליטיקה צעירים קהילה קורונה קליטה שיוך ונושאים קשורים שכונת בנים שעשועונים תכנון תמונת החודש תפוז הזהב תקשורת תרבות
סיפורי מקום נפלאים.תודה יפתח.
אז איזולטור
היה כמובן גם בגבעת-חיים לפני הפילוג.
צריף ליד שדרת האקליפטוסים בין מגדל-המים וגת.
אני כותב שישמר בזיכרון היכנשהו.
אני בן כ-3 חולה סתם.
גם מיכאל-אבל, מבוגר בשנה ושובב.
הוא מכניס וו-מתכת לשטקר ואומר לי תרגיש כמה זה מדגדג.
הרגשתי. זה נתן לי זבנג.
אז בא יורם-בוכהולץ (בן-7) ולקח כסא עץ ועם רגל הכסא הוציא את ה-וו.
(אם אפשר תעבירו לידיעת יורם)
רון ארזי