"טלטלה". עבר חודש שלם מאז שחזרנו וזו המילה המתארת בצורה הטובה ביותר את מה שעובר עלי.

"ברוכים הבאים, טוב לראותכם, העיקר שאתם בבית", אלו המשפטים שמברכים אותנו בשבילי הקיבוץ ואני? אמביוולנטית. מצד אחד הלב מתרגש מקבלת הפנים ומצד שני מלווה אותי תחושת החמצה גדולה, כי אני בכלל לא רוצה להיות כאן עכשיו.

אבל רגע, אתחיל מהתחלה.

בספטמבר, אחרי שנתיים ביודפת, החלטנו להמשיך במסע שלנו והשתקענו בגואה שבהודו למשך שישה חודשים. אחרי התחלה מאתגרת במיוחד, התמקמנו בבית ליד הים וחיינו חיי שגרה קהילתיים עם משפחות נוספות. בבוקר הלכו הבנים למסגרות, לילה הייתה בעיקר עם שאק (שקד) וחברים ואני השתדלתי לעבוד במחשב ולפתח את העסק שלי. בארבע וחצי כולם היו נפגשים בים. זו הייתה חצי שנה שהביאה איתה אוויר לנשימה, כי החיים זולים ומאפשרים לאכול במסעדות, ללכת לסדנאות, חוגים ולחיות ברווחה גדולה יותר.

יחד עם זאת היו אתגרים אישיים שאינם נעלמים כשנוסעים להודו. הרגשתי שלא מיצינו את התקופה בגואה ולכן התכנית הייתה להמשיך לטייל עד יולי, לקפוץ לחודשיים לביקור בארץ בזמן ששאק ייסע לפולין, כך שנוכל לחזור לגואה באוקטובר לעונה נוספת ובעצם תכננו להתמקם חזרה בקיבוץ רק בעוד כשנה וחצי.

בסוף פברואר שמענו על הקורונה, אך אז נראה שאנחנו בתוך בועה מוגנת ולא עלה בדעתנו תרחיש שכזה. ארזנו את חפצינו, נפרדנו מכולם וטסנו לסרילנקה לחדש את הוויזה, בכוונה לחזור מיד לצפון הודו.

אחרי שבועיים אינטנסיביים של מעבר ממקום לא מוכר אחד למשנהו, יחד עם משפחה נוספת, התמקמנו ב"אלה" הנמצאת בהרים. פיסת גן עדן קטנה המאפשרת פשוט להיות. ואז, בדיוק כשאנו מרגישים שלווים ומוגנים מהכל, הגיעה השמועה שהקורונה מתפשטת. באחד הבקרים התעוררנו ממש מוקדם ושאק אמר לי בהיסוס: "מחר ב-12:00 בצהריים סוגרים את שדה-התעופה".

מה סוגרים? זה אמיתי? הלם. אני מרגישה את כל הדם זורם לי בגוף בחוזקה, הבטן מתהפכת והמחשבות מציפות. הייתה לנו הזדמנות של 24 שעות לארוז את עצמנו ולעבור. בראש, זה הדבר שהכי רציתי לעשות אבל הרגשתי שזה מהר מדי והחלטנו להישאר.

קבוצת הוואטסאפ של חברי גואה גועשת, זמן של מעברים וכולם מתלבטים מה הכי נכון לעשות.

אחרי כמה ימים, תחושת אי נוחות הציפה אותנו והרהרנו מחדש. הוחלט שבצעד ראשון נרד למטה לחוף ונחבור לשתי משפחות שהתמקמו שם. הרגשה מוזרה של סוף העולם נוכחת, ממש כמו בסרטים כשהמקומיים חושבים שהכל בגללנו.

החלטנו שחוזרים הביתה, כי אם זה ככה בכל העולם, אנחנו מעדיפים להיות בבית המוכר, עם משפחה, חברים ודשא לרוץ עליו.

ארבעת הימים בהם חיכינו לטיסה הרגישו כמו נצח מורט עצבים. לא היה ברור אם הטיסה תתקיים או שבכלל ניתקע בטורקיה בלי טיסת המשך. בסוף הכל עבר בשלום. נחתנו לשדה-תעופה ריק ואף אחד לא קיבל את פנינו. בחוץ, במזג-אוויר חורפי במיוחד, חיכתה לנו מונית בגודל של מיניבוס ודמעות חנקו את גרוני. אחרי דקות ספורות הודעה על אורה ורד בוואטסאפ של "הכלניות" והדמעות זלגו.

הגענו. ההורים שלי עמדו במרחק ניכר ואני יצאתי מהאוטו, פרצתי בבכי ונכנסתי הביתה. הרגשתי כמו ילדה שרוצה חיבוק מאבא ואמא כשבאותו זמן אני צריכה להכיל את הילדים שלי שרוצים חיבוק מסבא וסבתא.

קיבלנו בית מלא באוכל וכל מה שצריך ועם זאת אלו היו ימים קשים מנשוא, בעיקר בגלל שניסיתי להבין כל הזמן איך ומתי אנחנו חוזרים להודו. בשבוע השני, המציאות היכתה חזק יותר והבנו שכנראה לא נוכל לחזור להודו, כי הכסף שבנינו עליו לא יהיה ותכלס, מי בכלל יודע מה יהיה.

לרגע אחד גייסתי כוחות לרשום את הילדים למסגרות ושאק החל לחפש עבודה, אבל  המאבק הפנימי נמשך. מצד אחד להבין את התמונה הרחבה שהגיעה משמיים וגדעה את המסע באמצע, אל מול חוסר היכולת שלי ליצור ולהביא לידי ביטוי את הרעיונות שרקמתי לזמן שאשוב לכאן.

העליות והירידות שאני חווה תמיד, כאישה מחזורית, מתעצמות עכשיו. יש רגעים של  ניצוצות אור והמון השראה לעשייה ויש רגעים של חושך, דכדוך ואני רוצה רק לברוח (להודו, ברור).

כבר ממש בא לי להיפגש, להתחבק ולהוציא לפועל מיזמים ומפגשים בקהילה. חלקם לנשים (מעגלים, ריקוד חופשי, רוקחות משותפת) חלקם לעצמאיות כאן ובעמק וחלקם לכלל הקהילה (יד 2, קניות שיתופיות ומערך בארטרים שאולי הגיע זמנו שוב). ההשראה שאיתה באתי היא לייצר פעילויות ומפגשים למטרות הנאה והתמלאות הגוף, הנפש והרוח דרך אנרגיה מתחלפת ושיתופי פעולה. אשמח כמובן לשמוע על מה שכבר קיים ולהזמין להצטרף אלי ליצירה משותפת. תודה על קבלת הפנים החמה ועל האפשרות להצטרף מחדש בקצב שלנו.

לסיום, אנצל במה זו לומר שבדרך גם החלפנו את שם משפחתנו לאביב. ככה שתדעו.

הבלוג שלי עם כל הסיפורים על הודו נקרא: על החיים ועל החלומות. מוזמנים.

באהבה והודיה