תוך כדי בידוד, שוחחתי עם סמדר לשם ארבל כדי לשמוע חוויות מאירוע זכרון אותו ערכו משפחות לברון בצל הקורונה, לציון 20 שנים ללכתו של אורי לברון

"סבא אורי יצר בחייו מנהג ולפיו לא היינו מציינים אזכרות לסבתא ציפורה אלא מציינים את זכרה ביום הולדתה. זה היה עקרוני מאוד מבחינתו, על-מנת שנזכור את ההולכים בטוב וברגעים שמחים. כך היינו נפגשים בתאריך לידתה, אוכלים ארוחה טובה ומספרים דברים נעימים ומצחיקים. כשסבא אורי נפטר, היה ברור שהמנהג ימשך וגם אותו ואת זכרו נציין בתאריך יום הולדתו, מה גם שהוא נפטר כחודש לפני יום הולדתו, אשר חל בד"כ בחנוכה, החג האהוב עליו (שירים יד מי שלא הכי אוהב את החג בו הוא נולד)".

אז כך הייתם נפגשים בכל שנה?

"עקרונית כן, עם השנים זה דעך מעט וכמו שהחיים עושים, לכולנו היו עיסוקים שונים ולא תמיד הצלחנו להתכנס כולנו. אבל כבר לפני שנה, לקראת ציון 20 שנים למותו, חשבנו שנעשה אירוע גדול יחסית, גם בשל התאריך העגול, גם בשל הצטרפותם של בני זוג שלנו, הנכדים ונינים רבים של סבא אורי למעגל המשפחתי, שחשוב שישמעו את סיפורו. ואז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. היה ברור שלא ניתן לקיים ארוחה משפחתית רבת משתתפים, אבל לא רצינו לוותר על אירוע כלשהו וכך עלה הרעיון להפיק אירוע וירטואלי".

איך זה התקבל?

"אנחנו, דור הנכדות והנכדים, התלהבנו ושמחנו על האפשרות להפיק משהו משמעותי ומקורי ולחוש קצת משפחה בימים של ריחוק. דור הבנים והבנות (יפתח לברון, דן לברון, דבורה לשם ואראלה בורשטיין) קצת נרתעו, אבל כשראו את ההתלהבות שלנו ואת החשיבות שערב הזכרון מהווה עבורנו, הם זרמו על אף החשש".

אז איך התארגנתם לזה?

"כולם התבקשו לשלוח תמונות וקטעים שלו אלי והם התווספו לאוסף מכובד שאני אוצרת ומגדילה כבר 20 שנים. בנוסף, נפגשתי עם היידי בארכיון ומצאנו שם מלא מלא חומרים: סרטים, מכתבים בעברית וגרמנית וכמובן יפתח שיש אצלו ארכיון בפני עצמו. כך הפכה עיקר העבודה "מה לא להכניס". החלטנו שמכיוון שלא מדובר בתכנית "חיים שכאלו" והנוכחים יהיו בני משפחה קרובים, נחפש את הסיפורים הקטנים, את הזוויות האישיות ולא הרצאה על קורות חייו, שכמו כמעט כל עולה משנות ה-30 יכולים למלא ספרים שלמים. האירוע נערך ערב לפני תאריך יום הולדתו, כולם נאספו לזום מביתם או התקבצו בקבוצות קטנות. אני, לדוגמא, הייתי אצל הוריי יחד עם סיגל אחותי ודניאל ואופיר ילדיי הגדולים. עודד, בן זוגי עלה מהבית (תוך כדי שמירה על שירה הקטנה שישנה) ושני, בתם של דן וסוזן עלתה מארה"ב".

והייתה תכנית מובנית? מנחה?

"כן. היה 'סדר ערב', אבל זה לא היה משהו רשמי וטקסי. דיברו בני המשפחה שתכננו מראש והשארנו זמן גם למי שירצה לדבר באופן ספונטני. שילבנו שירים, תמונות וסיפורים ואפילו טכנולוגיות מגניבות כדי שיהיה מפגש דינמי. אציין את חיים ציטרון שהיה ילד חוץ בגח"א שאומץ אצל סביי ושמר איתם על קשר כל השנים האלה. הוא חי שנים בארה"ב וקיום הערב באופן וירטואלי, איפשר את השתתפותו אחרי שלא היה בארץ שנים רבות. החלק הכי מרגש ומשמעותי לטעמי, היו סיפורים שאני לא מכירה ורגעים שנותנים עוד זווית על סבא".

איך התרשמת שדור הנינים מתחבר לערב?

"מהדור הצעיר ביותר במשפחה השתתפו דניאל ואופיר, ילדיי, אביב, בתה של טליה לברון, יותם ומיקה, ילדיה של נעה לברון ולביא ורון ילדיה של עידית (נכדיה של אראלה). הם לא רצו לדבר (התביישו) אבל היו מרוכזים ומרותקים ונדמה שהבינו את החשיבות הגדולה של סבא לחיינו ואת כוחה של שרשרת דורות, בעיקר כשרוב חוליותיה נמצאות באותו מקום גיאוגרפי".

סבא שלך היה דמות משמעותית מאוד עבורך. אני זוכרת את זה מילדות וגם לא יכולה לשכוח את פרויקט הגמר שלך במגמת אומנות בתיכון. היה שם פורטרט ענק ומדויק שלו אותו ציירת.

סמדר צוחקת. "לגבי הדיוקן, לקחתי את סבא לראות לפני פתיחת התערוכה, רק שנינו ובחיים שלי לא ראיתי אותו כל כך נבוך. הוא לא ידע איפה לשים את עצמו ובסוף אמר לי 'מה אני, מלכת אנגליה?' אבל אני חושבת שהוא הבין שזה ביטוי למה שהוא מייצג וממלא בחיים שלי.

סבא היה דמות משמעותית מאוד בחיי וככל שבגרתי הבנתי שהיה בו את הכשרון להיות משמעותי לכל אחד מנכדיו. הוא הקפיד להישאר רלוונטי, ממש 'עבד בזה', לדוגמה, ראה תוכניות טלוויזיה שעניינו אותנו (ואותו כנראה ממש לא) כדי להיות חלק מחיינו. כשחזרתי מהמסע לפולין בכיתה י"א הוא היה היחיד שהרגשתי שאני יכולה לדבר איתו על מה שראיתי שם ובשבת לפני שנפטר, הוא עזר לי להכין סיור בצפת במסגרת קורס מש"קיות חינוך בצבא. גם ברגעים שמחים וגם ברגעים קשים, ידענו שיש לנו משענת אצלו, מעשית ונפשית".

אז סבא אורי לא כאן כבר 20 שנים. אבל הוא חי איתנו הרבה מעבר לערבי זכרון שמחים ומרגשים. הוא  איתנו בעלי הפרדס שהקים ואהב, המרשרשים ברוח, בבניינים הרבים הניצבים בקיבוץ ובארץ, בכל פעם שנשמע השיר "אנו נושאים לפידים" שהיה האהוב עליו ביותר, כיאה למי שנולד בחנוכה ועיקר בלב ילדיו ונכדיו, להם היה כה משמעותי והיום, אפילו ניניו שמכירים כל כך הרבה סיפורים ואנקדוטות עליו.