IMG_9129 

קבלו סקופ: למרות מה שרבים מכם חושבים, שמו המלא הוא לא "גיל חדרוכל" אלא גיל דותן.

"כן", הוא אומר בחיוך. "אני יודע שיש מי שקוראים לי כך וזה מראה שהצלחתי" והעניין עולה לא מעט במהלך השיחה איתו – הזהות בינו לבין חדרוכל.

אנחנו נפגשים בבוקר שישי בעמדת הראיונות הממוזגת שמעמיד החדרוכל לרשות מערכת העלון בחודשי הקיץ ודבר ראשון, ניגשים לפזר את ערפילי ההיסטוריה.

"אז אני גיל דותן, הנכד של ראובן ז"ל ואלינור ז"ל אפל. במקור אני מחדרה, אבל מילדות מבקר פה, אצל סבתא וסבא וכמובן אצל המשפחה המורחבת (ורדי / סטיוארט). לפני כעשר שנים הגעתי לכאן עם תהילה אשתי (יחד מאז גיל 16!) ובנינו בשכונה ב'".

הוא התגייס לקורס-טיס וכשהפסיק השתתפות, עבר לפלס"ר נח"ל שם שירת כלוחם, צלף ומפקד. בשנת 2006 הוא השתחרר ואחרי כשנה טס לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. "עבדתי בבית קפה במנהטן שהיה שייך לישראלית שממש אימצה אותי. זה היה הנסיון הראשון שלי בעבודה עם אוכל ואנשים ואהבתי את זה מאוד".

בהמשך תהילה הגיעה ויחד הם נסעו לטיול הגדול בדרום אמריקה ומשם חזרו לתל אביב.

"התחלתי לעבוד כשותף בבית-קפה שניסה להפוך לרשת בתי-קפה ואחרי כשנה, התחלתי ללמוד הנדסה תעשייה וניהול באוניברסיטת ת"א כשבאמצע התואר, עברנו לגבעת חיים איחוד".

במקביל, החל גיל את הקריירה. "התחלתי לעבוד בהנהלה הראשית של בנק הפועלים ואז עברתי לחברת 'ורינט', חברת היי-טק המעסיקה אלפי עובדים, אבל אחרי כשלוש שנים חשתי מיצוי. לא ידעתי מה אני רוצה בדיוק, אבל הבנתי שאני רוצה משהו אחר. באותו הזמן, גם התחלנו לחשוב על הגדלת המשפחה".

ואז, כמו שקורה לכולנו מדי פעם, היקום שלח לו מסר.

IMG_3299

"באופן מופלא, בדיוק אז, נתקלתי במודעה שפרסמה אלה על כך שמחפשים מנהל לחדרוכל. בתחילה היה מוזר לדמיין את עצמי בתפקיד זה, אבל כשפגשתי את אלה – הכל הסתדר. היה קליק שהפך לחיבור חזק מאוד החל בפגישה הראשונה".

בלי לחשוב יותר מדי, הוא זינק אל תוך הסירים. "קבענו יום נסיון ומייד חשתי משהו אחר לגמרי ממה שחשתי בעבודה בשנים שלפני כן, אפילו היה בזה משהו קסום: זה בית ואני יכול להיות מי שאני. מצאתי מקום שעושה לי טוב ומסקרן אותי מאוד".

לפני כחמש שנים, באוגוסט 2018, הוא החל לעבוד. חשוב לו מאוד להמחיש את הנקודה העיקרית בחמש השנים הללו. "אני אוהב מאוד להיות בקשר עם אנשים, מכל הסוגים, כולל הקצוות וזו הייתה אחת המשימות העיקריות אם לא העיקרית שבהן בתקופתי פה. האתגר הייתה העבודה הפיזית, כל היום על הרגליים, חייבים להיות בעירנות מלאה לכל מה שקורה או מתפתח ולפתור בעיות".

אט אט הוא התרגל ואפילו פרח, כי זו הייתה התקופה הזכורה לרבים מאיתנו בתור שנגרי-לה אקזוטית, נשכחת ומופלאה – התקופה לפני הילדים.

גם גיל מתלהב כשהוא נזכר. "היה לי המון זמן פנוי. הייתי מסיים בארבע ואז – העולם כולו פרוש לפני. גלישה, סקייטבורד, תחביבים, שלא לדבר על שינה רציפה בלילות".

IMG_3052

באוגוסט 2019, נולד גור, בנם הבכור של תהילה וגיל. "כמובן שאז חל שינוי. סיפרתי לאלה עוד בחודשי ההריון והיא תמכה בי בצורה טוטלית לפני ואחרי הלידה הן מבחינה מנטלית והן מבחינת גמישות בעבודה. קיבלתי מעטפת נהדרת שאני לא בטוח שהייתה מתקיימת במקום אחר".

התחילה שגרה אחרת, של אבא – עם פעוטון, לילות ועבודה. לפני כשנתיים נולדה גם רימון. "כמו בכל מקום, אז כבר היו לעיתים גם משברים בעבודה", משחזר גיל. "כי לעיתים דבר אחד בא על חשבון הדבר השני ולזכות אלה אני חייב לומר שהיא תמיד אמרה את המשפט: 'אני מבינה שאתה רוצה להיות אבא ואני מקבלת את זה' ותמיד צלחנו גם את הרגעים הקשים יותר".

נו – אני שואל – אז למה לעזוב? מתברר שביל קלינטון צדק כשאמר: "זו הכלכלה, טמבל".

גיל מאשר: "בשמחה הייתי מעביר פה עוד חמש שנים אבל הגיע הזמן לחשוב כלכלית והתחושה הזו הלכה והתגברה בשנה האחרונה, כי הכל מתייקר והעבודה בקיבוץ אינה מתגמלת מספיק – יש משכנתא, שני ילדים, שיוך ולמרות התחושה הנהדרת וההצעה לתפוס ביום מן הימים את מקומה של אלה, חשתי שאני רוצה וצריך להתפתח בתחום אחר, שיהיה משתלם יותר גם מהבחינה הזו".

אז הוא מתחיל ללמוד פיתוח תוכנה בחברת "אינפיניטי" השייכת למטריקס כאשר היעד הוא להפוך למתכנת. "יש התחייבות של החברה למצוא עבודה עבור כל מי שלומד בקורס הזה. לפחות כעת נראה לי שזה לא יהיה כייף כמו העבודה בחדרוכל, אבל זו תהיה ההתחלה ואני מאמין שאמצא את דרכי".

רגע, בואו נחזור לכייף. "התמזל מזלי", אומר גיל. "עולם המזון הוא מעין 'שעה שמחה' או 'זמן קסם' עבור רוב האנשים. כשהם באים לחדרוכל, הם באים להשביע רעב פיזי ומנטלי, לפגוש חברים ועבור רובם מדובר ברגעי נחת במהלך היממה. החל בילדי הגנים שתמיד שמחים להיכנס אלינו לביקור במהלך הטיול היומי, דרך כיתה א' שמגיעים הנה בפעם הראשונה עם המרכזון, ילדי בית-הספר, אורחים מבחוץ, חברי הקיבוץ ועד הפנסיונרים הקבועים. בשעה הטובה הזו, אני בא עם כולם במגע ולכן תמיד, או כמעט תמיד, יש אנרגיה טובה וזו הסיבה המרכזית לכך שאני בתחושה של כייף בעבודה".

נכון, הוא אומר שתמיד יהיו תלונות על המלח באוכל בגבעת חיים איחוד, על זה שלא הודיעו מראש שמנה כזו או אחרת היא קצת חריפה, אבל זה מינורי עבורו, כי העבודה הזו הייתה גם כרטיס הכניסה שלו לגח"א.

"פשוט הכרתי כאן את כולם, מלמטה ועד למעלה ומלמעלה ועד למטה", הוא מדגיש. "יש פה ילדים שגדלו מול עיניי וחלקם באו לעבוד אצלי אחר כך, אני רואה התפתחות יומיומית, של נשים בהריון שהופכות לאמהות שבאות עם הילדים ולצערנו גם את ההיפך – הכסא הקבוע של הפנסיונר/ית שיום אחד הופך מיותם. כן, חווים פה את כל הגלגל".

העבודה המחישה לו את החשיבות העצומה של החדרוכל מעבר להיותו מקום בו אוכלים. "מדברים איתי מקיבוצי הסביבה שאצלם אין חדר אוכל – ואני שומע המון קנאה במקום החי, הנושם, המגנט החברתי שהוא חדרוכל ואני מאמין באוכל, בנראות, באווירה ובתחושה שיצרנו פה".

זמננו הולך ותם. "אני מאחל בהצלחה לערן שחם הנכנס לנעליי, אני חייב תודה ע נ ק י ת לאלה אותה אני אוהב אהבת נפש, ליורי השף ולצוות הנהדר וכמובן שלכל הקהילה, על החיבוק הם שקיבלתי מהם החל ברגע הראשון ועד עתה – הם מזכירים לי עד כמה אני אהוב. לא צריך יותר מזה".

IMG_4542

ויש גם כמה מילות פרידה מאלה, הבוסית:

"חשוב לי לציין שאת הברכה האמיתית אני משאירה לגיל ולצוות.

גיל עובד איתי כבר חמש שנים וקשה לי לזכור את החדרוכל בלעדיו, גם בגלל שאני כבר זקנה ולא זוכרת הרבה אבל בעיקר כי לגיל יש את היכולת להיזכר.

מה הכוונה? גיל הוא בעצם ילד בן 10 בגוף של בחור בן 36 במובן הטוב של העניין. נתחיל בזה שהוא נראה ילד ונמשיך בכך שגיל תמיד ימצא את האור והריגוש והטוב בכל דבר.

דרך המחשבה שלו וכך גם החשיבה היא בתולית, תמימה, מרגשת לעיתים ברמת היכולת לראות משהו כל כך ישן ולהתלהב ממנו כאילו ראה אותו בפעם הראשונה. "גם למראה נושן יש רגע של הולדת", אמר אלתרמן חכם אחד.

גיל לימד אותי המון: שלא תמיד אני צודקת, שיש קווי חשיבה שונים מאוד משלי ולפעמים הם גם מוצלחים מאוד. שאפשר לשמוע מוזיקה שהיא לא רק חווה ונורית ושלום, שסבלנות זו ברכה והסבלנות של גיל הצילה אותי באופן יומיומי.

ועוד מלא דברים שאבחר לחלוק איתו ועם הצוות. גיל הוא קסם שדרך פה לתקופה בתוך הלב הפועם של הקהילה שלנו, הוא בשבילי סמל לכל כך הרבה דברים ובעיקר זכרון מתוק שלא אשכח לעולם.

והמסקנה הברורה היא שזכיתי בו לתקופה ומאחלת לנו בכל ענף ובכל מקום שנדע לשמר את אנשינו הטובים כי הם סוללים את המשך הדרך. בלעדיהם אנחנו כלום ושום דבר. מאחלת לערן ולנו הצלחה בדרך החדשה ומאחלת לגיל את כל הטוב שיש והצלחה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

42495896