היות ובקיבוץ יש שלושה אנשים עם שם כמעט זהה (רון/רונית/רוני פולק) אבהיר כי רון פולק (39) הוא מנהל תיכון "דור" בהרצליה. נדלקתי על הרעיון לראיין אותו, כששמעתי שהוא מנהל בית-ספר המהווה הזדמנות שנייה לילדים ונערים "שהלכו לאיבוד" בבתי-ספר שונים, נושא המסקרן אותי כמי שמעורב בהתנדבות בהוראה ב"משגב".

צילום: איתמר רגב

"אני נשוי ליעל גריסרו, אבא להדר (5) ונגה (2) וכבר כמעט חמש שנים בקיבוץ. אמי סוכנת נסיעות ואבא מהנדס חשמל ואחותי היא מעצבת טקסטיל. במקור אני מגבעתיים, בוגר קן בורוכוב המיתולוגי של 'הנוער העובד', שם הייתי חניך, מדריך ופעיל בנעוריי", פותח רון. "בשנת שירות הייתי קומונר בשכונה ג' בבאר-שבע. שרתתי בגדוד 50 בנח"ל והמשכתי לפרק משימה. הדרכתי נעורים בקיבוץ גשר ובדגניה א' וגם אחרי השחרור המשכתי בתנועת הבוגרים בקומונה עוד שנתיים עד שעזבתי בגיל 24.

הדרכתי בכפר הנוער 'נירים' לנוער בסיכון ולמדתי חינוך דמוקרטי בסמינר הקיבוצים, במקביל לעבודה בפנימיה של נוער בסיכון בתל אביב. אני מורה להיסטוריה וספרות ולאחר השלמת תואר ראשון התחלתי ללמד ב'דור', הייתי גם מחנך, ובהמשך רכז שכבה. במקביל למדתי תואר שני בניהול ומנהיגות חינוכית ולפני כשש שנים מוניתי לנהל את ביה"ס, תפקיד אותו אני ממלא גם כיום".

הוא מספר מה זה אומר הזדמנות שנייה. "בית זפר לתלמידים שנשרו ממסגרות אחרות, שלא מצאו את עצמם, כאלו המתמודדים עם אתגרים לימודיים, רגשיים, משפחתיים, חברתיים ויש אצלנו גם תלמידים המתחנכים בפנימיות ובמשפחתונים. רוב התלמידים חוו לאורך השנים חוויה שלא רואים אותם, שהם 'לא מסוגלים' והיו לרוב אבודים במערכת, כך שברור שהם צריכים משהו אחר במסגרת החינוכית.

אנו שואפים לייצר מעטפת חיובית ומכילה עם צוות המלווה אותם בתהליך האישי אותו הם עוברים. התלמידים מקבלים תשומת-לב רבה, אמונה ודחיפה מהצוות 'שנלחם' עליהם כדי שיחוו חוויה חיובית ויצליחו.

אנחנו מלמדים בכיתות של 12-15 תלמידים, המאפשרות יחס אישי ואפשרות לראות כל תלמיד באופן אישי. יש כ-125 תלמידים עם כ-50 אנשי צוות, כולל מורים, תרפיסטים, מנהלה ובנות שירות ומערך זה מאפשר השלמת פערים, התייחסות לבעיות ונסיבות ומענה אישי נקודתי".

צילום: איתמר רגב

רון מאמין כי על רקע הפערים הגדולים בחינוך ובכלל בישראל, יש בכוחו של החינוך לעזור לשבור מעגלי הדרה. "המורים מלמדים כיתות קטנות המאפשרות להכיר כל תלמיד עם הרקע, האתגרים והחוזקות, וגם את משפחתו ורוב התלמידים גם זוכים לביקור בית. העובדה שהמורים בוחרים בסוג כזה של עשייה חינוכית, מייצרת, לדעתי, מחויבות גדולה יותר מבתי-ספר גדולים אחרים, שלצערי מתמודדים עם תחלופה גדולה בימים אלו. בית-הספר זוכה לתמיכה ורוח גבית של העירייה".

בגרות, כן או לא?

"בעבר, בתי-ספר כמו שלנו יועדו לכך שהילדים לא יהיו ברחוב והסתפקו בכך", הוא מתאר "מגמה זו עשתה עוול לילדים שרבים מהם חכמים ומוכשרים, אך נסיבות חייהם לא אפשרו להם לקבל הזדמנות ממשית ללמוד, להתפתח ולהביא את עצמם לידי ביטוי. מסגרות אלה לא אפשרו להם לצאת ממעגל ההדרה ואם הייתי מסתפק בכך – הייתי מועל בתפקידי. יש לי יחס דואלי לעניין הבגרות: אני משוכנע שכפי שהיו הדברים עד כה, נגרם עוול לתלמידים, כי מבחני הבגרות מרוקנים את הלמידה מסקרנות, עניין ומשמעות והתלמידים נאלצים לשנן "ולהקיא" את החומר במבחן.

כפי שאתה יודע, יש נסיון חיובי של השרה הנוכחית לשנות את זה עכשיו. כל האמור עד כה הוא ברמה הפדגוגית, אבל מבחינה חברתית והשאיפה לשוויון הזדמנויות, עדיין תעודת הבגרות היא כלי חשוב מבחינת מוביליות חברתית. התעודה חשובה גם לתחושת מסוגלות וערך עצמי.

עבור התלמידים שלנו זה משהו גדול, לאחר שבעבר תלמידים קיבלו את המסר מהמערכת שהם לא מסוגלים ללמוד ולהצליח וגם אימצו זאת בדימוי העצמי שלהם. כשנער כזה מצליח בבגרות אחת ועוד אחת, הוא מקבל תחושת מסוגלות שלא היתה לו לפני כן. כך הוא מגיע לתובנה שהוא יכול להתמודד גם בצבא, בעבודה ובבחברה. אם הייתי יכול, הייתי מבטל את מבחני הבגרות כפי שהם ועושה להם התאמה למיומנויות הנדרשות במאה הנוכחית ובעיקר שיאפשרו ללמידה להיות רלוונטית לחיי התלמידים".

יש גם מספרים שעולים בהתמדה. "בשנים האחרונות יש שיפור בכל מחזור ואנו מקווים להגיע השנה ל-50 אחוזים שיסיימו עם בגרות מלאה. בנוסף יש קרוב ל-80 אחוזים שיסיימו עם תעודה טכנולוגית. אם עוסקים במספרים, חשוב לציין שאנחנו רואים את התלמיד ולא את האחוזים. אנו לא במרדף אחר הבגרויות, אלא פשוט מאמינים שהתלמידים שלנו מסוגלים ללמוד ולהצליח אם יקבלו את המעטפת הדרושה להם וראוי שיקבלו הזדמנות כפי שמקבלים כל תלמידי ישראל.

צילום: איתמר רגב

דרוש תחילה כי הצוות יאמין ואז גם התלמידים מאמינים. יש, לצערי, נשירה של תלמידים בודדים מביה"ס בכל מחזור. נדיר, אבל עדיין קורה לעיתים רחוקות שאנחנו יוזמים מעבר של תלמיד למסגרת אחרת. אך כאמור, המוטו המרכזי שלנו הוא להיאבק על כל תלמיד ושכל אחד יכול להצליח".

כן, אני יכול

רון מספר כי יש סטיגמה עימה נאלצים להתמודד בבית-הספר כל יום, אך ניכר גם שינוי. "יש כיום ילדים הפונים ללמוד אצלנו, למרות שהיו יכולים להגיע לבתי-ספר הגדולים, מתוך ידיעה שכאן הם יקבלו את רוב מה שהם צריכים כדי ללמוד ולהתקדם. יש עניין של שייכות, העצמה, פיתוח מיומנויות, שהתלמידים שלנו מקבלים ולא היו מקבלים במקום אחר. כמובן שקיימת הבעייה החברתית של התרחקות מסוימת מהחבר'ה איתם למדו עד כה".

כשהוא מסכם, הוא מספר כי "המטרות מתמקדות בתחושת שייכות, מסוגלות, הגעה לשוויון הזדמנויות, למידה רלבנטית לחיי התלמיד, עוררות של סקרנות ועניין. יש כאן מערכת כללית בה לא מופרדים התחומים החברתי, הערכי, הלימודי והרגשי".

שמעתם על מודל אמריקאי שנקרא Big Picture Learning? "במודל זה מקבל כל תלמיד מנטור בתחום המעניין אותו ולומד את התחום עם המנטור מחוץ לביה"ס יום בשבוע. כך יכול התלמיד ללכת בעקבות החלום שלו החל בגלישת גלים, המשך בבילוש במשטרה וכלה בתכנות במייקרוסופט. לאורך התהליך, התלמיד כותב עבודה בהיקף של שמונה יחידות לימוד לבגרות. כאן משתלבות תשוקות וחוזקות התלמיד עם הידע המעשי, האמון והתרגול בעולם האמיתי ולא בתיאוריה".

הוא רואה נקודות דמיון לבתיה"ס "משגב" ו"שחר-מעיין". "בלי להכיר את בתי-הספר כאן, אני רואה קשר אישי, משמעות המחנך בחיי התלמיד, נכונות של מורים ואנשי צוות להילחם על כל תלמיד, ליווי ע"י אנשי צוות, אפשרות הבחירה של התלמיד והרלוונטיות של הלימודים לחיי התלמיד.

צילום: איתמר רגב

שימור ופיתוח צוותי ההוראה, הוא מרכיב קריטי אצלנו. כך שכל איש צוות זוכה לליווי מקצועי ופיתוח מיומנויות, כולל יום בשבוע בו מגיעים אנשי הצוות למפגשי היוועצות עמיתים לפני תחילת הלימודים בהם עולים קשיים הנובעים מאופי העבודה בביה"ס ודרכים להתמודד איתן.

רוב אנשי הצוות שלנו מגיעים למקצוע בשביל משמעות ושייכות, אותם אנו שואפים לייצר כאן. חשוב לי לציין כי לצד המשמעות והסיפוק, העבודה בתיכון כמו שלנו היא לעיתים סיזיפית ומלווה בלא מעט תסכול. יש אתגרים רבים ואכזבות כחלק בלתי נפרד מהליווי של התלמידים שלנו. לעיתים קרובות לוקחים דברים ללב".

ויש סיפור הצלחה לסיום. "תלמיד שחינכתי הגיע מפנימייה ולמד בחינוך מיוחד שנים רבות, עם רקע אישי ומשפחתי מורכב מאוד. הוא היה חדור מטרה, בהתמדה יוצאת מן הכלל וביכולת מרשימה של התגברות על קשיים. יש לי התכתבות איתו בווטסאפ בסוף י"ב, כשהוא מברר אם עבר את מבחן הבגרות בלשון. הוא כתב משפט שמתמצת את התפיסה של הבגרות ככלי טיפולי: 'אני לא מאמין. אם עברתי את הבחינה הזו, אין דבר שאני לא יכול לעשות' ואכן, העמידה ברף הלימודי עזרה לו מאוד לבנות את הבטחון והדימוי העצמי. הוא התגייס לקרבי ושירת שירות מלא ומשמעותי. ראינו איך המסוגלות שלו נבנית, בתחומים שונים, לאורך התהליך שעבר בביה"ס".