נערות ונערי "הקיבוץ המתחדש" לומדים במגוון מוסדות חינוך, לאו דווקא מהזרם המרכזי. לכבוד פתיחת שנת הלימודים – קבלו שלוש דוגמאות

כל חיי אני משתדלת להשתייך לזרם המרכזי. זה כיף. תחושת העדר היא אחת התחושות החשובות שיכול אדם להעניק לעצמו והיא מגובה במחקרים מדעיים רבים כתורמת לבטחון האישי ולאושר.

כשלמדנו בתיכון, היו נערים בודדים שלא למדו ב"מעין". לי זה נראה כמו הצעד האמיץ/משוגע/ משונה ביותר בעולם. בעיקר, כשזו הייתה בחירה שלהם.

בערב קיצי של יולי 2020, כנראה אחת מהשנים המשונות והמורכבות בהיסטוריה של ישראל (ושל העולם) צעדו למרפסתי שלושה כוכבים שהעזו. אני חייבת להבין מה ואיך הם החליטו ואולי לא להעביר לדורות הבאים שלי, את התחושה שתמיד חייבים להיות חלק מהעדר.

נינה ירקוני

של מי אתם?

נוגה הייט, הבת של חן ויואב, עולה לכיתה י', נינה ירקוני, הבת של טניה ודב, עולה לכיתה י"א ומנו, בנם של טל ודן אורדובר, עולה לי"ב. בצעירותם הם הגיעו עם הוריהם חזרה לקיבוץ וגרים בהרחבת הבנים.

שלושתם יפים, שלושתם חייכנים  עם עיניים מבריקות, שלושתם החליטו לא ללמוד בתיכון "מעין" בעין החורש, בו למדתי אני ובו לומדים רוב נערות ונערי הקיבוץ.

אז איפה אתם?

מנו לומד בתיכון האנתרופוסופי בפרדס חנה, נינה לומדת בתיכון רמות ים במכמורת ונוגה לומדת בבית-הספר הדמוקרטי בחדרה.

אבל למה?

טל, אמא של מנו, עובדת בבית-הספר היסודי "אופק" באלישיב, בי"ס אנתרופוסופי ובו למד מנו, כך שההמשך במוסד אנתרופוסופי היה טבעי מבחינתו.

נוגה הייט

נוגה היא חלק מהחינוך הדמוקרטי החל מגיל ארבע (יש דבר כזה גן דמוקרטי!) והמשיכה לאורך השנים באותו קו, גם בעידוד הוריה.

נינה נולדה בניו יורק הרחוקה ולפני שמשפחתה בנתה את ביתה בקיבוץ, הם גרו במכמורת. היא החלה ללמוד בבית-הספר הסמוך לביתה, שם נחשפה למקצוע השיוט והתמקצעה בו.

אני תוהה האם ההחלטה ללמוד בתיכונים אחרים היא שלהם או של הוריהם וכנראה שזו החלטה משותפת. מכיוון שההחלטה נלקחה מזמן קשה להם לענות במדויק, אבל שלושתם שלמים מאוד עם הבחירה ומרגישים שהיא שלהם. נינה ומנו גם בילו שנה או שנתיים ב"שחר-מעין" לפני ששבו למסגרת חיצונית.

כשאני מנסה לברר מה לא הלך שם טוב, מנו עונה בחיוך ובנחרצות: "זה פשוט הרגיש כמו בזבוז זמן כי כל הזמן לומדים שם למבחנים. בתיכון שלי אנחנו מקבלים גישה וזמן למגוון אומנויות ומלאכות, מאפשרים לנו להתנסות ולחוות דברים רבים שאינם חלק מתכנית הלימודים הרגילה ועל הדרך אני לומד וניגש לבגרויות".

נינה מספרת שנהנתה מההיצע החברתי ב"שחר-מעין" ולא הייתה לה בעיה עם בית-הספר עצמו, אך כיוון שהחליטה לקחת את השיט לרמה תחרותית, העדיפה להיות קרובה לים ובבית-ספר המטפח את הספורט הימי.

ומה עם בני כיתה, כאן בקיבוץ?

"כילד צעיר לא הלכתי הרבה למרכזונים אבל הגעתי לפעולות בתנועה ושם הכרתי את החבר'ה שלי מפה", מספר מנו. "לקראת כיתה ז' התחברתי אליהם יותר וכאמור, למדתי תקופה יחד איתם ב'שחר-מעין'. אני מרגיש שיש לי שתי חבורות, שאני מחובר לשתיהן וזה רווח נקי. עמוס מאוד, אבל כיף מאוד".

מנו אורדובר

נינה ונוגה מספרות שכילדות צעירות לא היה להן קל להתחבר לכיתה הקיבוצית שלהן ורק בשנים האחרונות, כשכולם התבגרו קצת, הן מצאו את מקומן והן מרוצות בשני המקומות. "זה לא קל", מספרת נוגה, "להגיע מבחוץ, כולם בחבורות שהתחילו בגן ולהיפגש איתם אחה"צ במרכזון אחרי שבילו יום שלם ביחד בבית-הספר". "כיום", אומרת נינה, "אני מגיעה למרכזון ומדריכה בתנועה ולגמרי חלק מההווי האיחודניקי, אבל החברים הקרובים אלי באמת הם מבית-הספר".

אג'נדה חינוכית?

כל אחד מהם יודע להסביר בצורה מעוררת התפעלות את האמונות והערכים של התיכון בו הוא לומד וזה אכן נשמע מיוחד ושונה מהמיינסטרים של משרד החינוך.

אז מה יש אצלם שאין בתיכון רגיל כמו 'שחר- מעיין'?

נינה כאמור, הייתה עד לא מזמן שייטת מקצועית ותחרותית. לאחרונה פרשה מתחרות והיא מתרכזת באימון ילדים צעירים, היא עושה בגרות בימאות ובסופה תוציא רשיון להשטת יאכטה. אילולא הקורונה, היא הייתה כעת בדרכה לקפריסין עם בני כיתתה והמורה שלה, על יאכטה אותה הם משיטים ומתפעלים.

נוגה בוחרת בתחילת כל שנה את המקצועות אותם היא מעוניינת ללמוד כשהבחירה לחלוטין בידיה ורק היא מחליטה. היא מסייגת ואומרת כי ברגע שבחרת, אתה מחויב להיכנס וללמוד כמו בכל כיתה אחרת אך החופש הוא בבחירה ללמוד מה שחשוב לך ומעניין אותך.

מנו מתאר את החינוך האנתרופוסופי כגמיש יותר, אך לא חופשי. לדוגמה, הוא העדיף לגשת לבגרות במתמטיקה שנה מוקדם יותר וקיבל לכך אישור.

מנו מספר שאחד הדברים הכי אהובים עליו בבית-הספר הוא ריבוי סדנאות עבודה, כגון נגרות, צורפות וברזל. הוא יכול להיכנס לאחת מהן עצמאית ולעבוד. במהלך הראיון הוא מספר גם על תחביב הטיפוס בו הוא עוסק בהתלהבות רבה.

סיכומי שיעור

כולם מסכימים שהאכפתיות של בני הנוער בקיבוץ כלפי המקום והקהילה קיימת ובתקופת הקורונה הורגשה ביתר שאת. הם עובדים בשגרה (בתשלום) בנוי, בחינוך ובעוד ענפים ובקורונה נרתמו למערך ההתנדבות המפעים שהופעל אצלנו. "בזמן הקורונה הבנתי שאני חלק ממשהו מדהים", אומרת נינה ומנו ונוגה מסכימים.

כולם מתכוונים לצאת לשנת שירות לפני הצבא ולדבריהם, בעוד בכיתה בקיבוץ זה כמעט מובן מאליו, בבתי-הספר שלהם זה קיים, אך במידה פחותה.

אני משחררת אותם לעיסוקי הלילה של החופש הגדול, לא לפני שהם עוזרים לי לשמור את הקלטת השיחה בנייד וגורמים לי להרגיש זקנה.

פעם אני הסתובבתי בשבילים החשוכים האלה.

נשמתי את הריח של הדשא שנקצר, חשתי את חום היום עולה לאט מן האספלט ואת זרעי הקיץ נישאים ברוח.

פעם הייתי נערה בתיכון.