מקרה שהיה כך היה והתנהל בווטסאפ:

"ליאורה כתבה טקסט יפה שהקריאה היום בטקס של בית טרזין, אולי תפרסם בעלון"?

"לדעתך – זה מעניין מישהו מתוך "הקהילה" שגרה ב"קיבוץ המתחדש"? ואם לדייק את השאלה – מתוך כ-900 בגירים ובגירות – כמה מהם מתעניינים ביום השואה או בקשר שבין גבעת חיים איחוד לגטו טרזיינשטאט? ואני שואל אותך את השאלות הללו בתור אדם שמתעניין מאוד. אז אחד – כבר יש לך".

4d438a3c-805d-45d9-b6ba-6a239967b105

ובעודי מתכתבת עם ליאור, אני מסתכלת בארכיון על דנה, בתו המתוקה של ליאור בת החמש, שבאה עם הגן ומתעניינת בחפצי המורשת של הקיבוץ ואני שמחה שלא כולם חושבים כמו ליאור. (הערה של ליאור – המלל נוסח כשאלה אודות מחשבות היידי. בגוף השאלה העדתי על עצמי כמתעניין מאוד).

ככל שהזמן עובר, יש קושי לשמר זכרונות ומורשת ולהעבירם לדור הצעיר.

הסיפורים על העבר ועל הדרך בה נבנתה הארץ, מה עבר על השורדים ואיך הוקם הקיבוץ – האם גורלם להתגלגל אי שם בתהום הנשייה, או שמא נמצא את הדרכים לעניין את הדור הצעיר?

הייתי במפגש העדות המפעים במועדון עם אווה אורבן לקראת יום השואה. המועדון היה מלא אנשים (רובם מגיל 70 ומעלה) רות, בתי ואני דמענו בעת ששמענו את העדות הקשה והרהוטה של האישה הדקיקה והעדינה בת ה-95. נדב, בני, שמח שהתעקשתי שיבוא לשמוע.

לשמחתי, בטקס יום השואה שנערך באנדרטה היו בני כל גיל גם ילדים קטנים, כלומר – בטקס הקצר והתמציתי יש משיכה גם לגיל הצעיר.

לאנשי חינוך ותרבות העוסקים בנושא יש ודאי דרכים והצעות להפוך את הנושאים הללו לנגישים לבני הנוער, אבל חשוב שאנחנו ננסה, בפינת האלוהים הקטנה שלנו, לשמור על הזכרונות, לשתף ולהעבירם לדור הצעיר. גם אם לא תמיד אנחנו יודעים מה יחלחל ומה ישמר אצלם.

והנושא הזה גם מתקשר כמובן למרכז מורשת קיבוצי שאנחנו חייבים להקים כאן וזה אקטואלי, כי ממש אוטוטו, ב-23 במאי, הקיבוץ יהיה בן 71 ובהשאלה מיגאל אלון – קיבוץ שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

Smart Touch TIFF File

יום השואה 2023 – טקס בית טרזין בבית וינה / ליאורה רופמן 

ניצולות וניצולים, אורחים נכבדים וחברי קיבוץ יקרים, לכבוד הוא לי לעמוד כאן לפניכם ולשאת דברים בטקס יום השואה של בית טרזין.

קיבוץ גבעת חיים איחוד ובית טרזין מנהלים מאז שנת 1975 (שנת הקמת בית טרזין) מערכת יחסי גומלין מורכבת ומיוחדת, כפי שסיפרה בעבר רות בונדי ז"ל, ממקימי בית טרזין: "ניצולי גטו טרזיינשטאט בישראל ובייחוד חניכי תנועות הנוער הציוניות ביניהם, (הבינו) שחייבים להקים אגודה, שלא רק תארגן מפגשים למען החיים, אלא תקים מוסד חינוכי-תרבותי לזכרם של אלה שלא שרדו".

אז למה דווקא גבעת חיים איחוד?

ממשיכה וכותבת רות בונדי: "באותה העת כבר היו קיימים בערים שונות בארץ בתים לזכר יוצאי חבל זה או אחר במפת הגלות והשואה, שוממים רוב שעות היום, רוב ימות השנה. חברי העמותה להנצחת חללי גטו טרזיינשטאט רצו במקום חי, בלב ישוב, כחלק אינטגרלי בתוכו והבחירה הטבעית נפלה על קיבוץ גבעת חיים איחוד. הקיבוץ לקח על עצמו את המשימה והקציב לבניית הבית מקום מרכזי, בלב אזור מוסדותיו. כפי שאתם נוכחים, עד היום מתקיימת פעילות בית טרזין בגן היפיפה של לב הקיבוץ. זאת ועוד – חברי הקיבוץ שהיו מעורבים בהקמת בית טרזין ועד היום לוקחים פעילים בוועד המנהל שלו, אף לקחו חלק בסיוע למימון בית טרזין באמצעות מגבית בין החברים שהיוותה מעשר של משכורת חודשית אחת".

אז הנה אנו עומדים כאן היום בטקס החשוב הזה – שמתמקד בנושא העבודה בגטו טרזינשטאט.

f5_2008-10-08_001 בית טרזין פאנלים בתערוכה ההיסטורית

העבודה בגטו הייתה מערך מאורגן שנתפס כמרכיב חיוני וחיובי. מעט סדר בחיי הטירוף ותשתית שאפשרה לפרט לא רק לפעול למען עצמו, אלא להישאר בעל משמעות ובמידה אולי גם לסייע לזולת. העבודה בגטו היוותה אמצעי יצרני ותועלתני עבור הנאצים, שכל עוד הייתה קיימת אולי יכלה להציל חיים.

נוכל, אם בכלל, רק לשער מה הייתה המשמעות הדרמטית והבלתי נתפסת של העבודה דווקא עבור אלה שבחרו לשקם את חייהם בקיבוץ ובהם חברי קיבוץ גבעת חיים איחוד.

מדהים לחשוב איך ציר מרכזי ורצחני כמו עבודה בעולם האפל והאכזרי של השואה, הופך לאמצעי מרכזי, משמעותי ומעצים בעולם של אחרי – של החיים בארץ ישראל כאן בקיבוץ.

בעוד בגטו העבודה הייתה אחד הסיכויים הבודדים לשרוד, בקיבוץ היא הפכה לאמצעי מרכזי ליצירת חיים בכלל וחיים חדשים בתוכם. בעוד שבטרזינשטאט העבודה שירתה את מכונת המלחמה הנאצית, בקיבוץ הופכת העבודה אמצעי עבור השורדים ליצור ולקחת חלק פעיל במפעל הציוני, בית לאומי יהודי שיגן עליהם.

בזכות אלה ושכמותם אנו כאן היום. מרים צ'רבנקה ז"ל, שורדת גטו טרזינשטאט, חברת קיבוץ שלקחה חלק משמעותי בהקמת בית טרזין, כתבה על בית טרזין שהוא פקדון "שי יקר" – תרתי משמע – שזכינו בו ושחשוב שנדע להתייחס אליו כראוי.

אנו חברי קיבוץ גבעת חיים איחוד היום, כמו אז, מודעים לשי היקר שנפל לחיקנו והאחריות הגדולה שנלוות לו. נעשה כל שנוכל וכל שנדרש כדי שהקשר האמיץ הזה ימשיך עבור אלה ששרדו, אלה שלא שרדו ועבור עתיד ילדינו.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

42495896