נפגשתי עם אלה עוקב-פרטל לאחר שהתאהבתי ביצירות הבתים המיניאטוריים שלה. יתכן וחלקכם לא מכירים אותה, אז הנה לכם ההזדמנות. אלה בת 31, במקור מקיבוץ תל קציר, נשואה לליאור פרטל ואמא לאלמוג בן הארבע שהולך לגן דולב. הם גרים כאן כבר שמונה שנים ושוכרים דירה בשכונת החיילים

איך הגעתם לגבעת חיים?

"למדתי חינוך מיוחד", מספרת אלה. "התכנון היה למצוא עבודה בצפון אבל מצאתי עבודה בשפרירים וכך הגענו לגבעת חיים ומאז אנחנו פה, כבר שמונה שנים. אני מחנכת ורכזת פדגוגית בשפרירים ב' ומהרגע שהגענו לכאן, אנחנו לא מצליחים לעזוב, זו ממש בעיה ☺. עברנו פה בין דירות שכורות כי החוזה מתחדש כל פעם לשנה ויש עדיפות לבני משק.

ליאור, בן זוגי, עובד גם הוא  בחינוך – בבי"ס יובלים בגח"מ, לאחר שעשה הסבה לחינוך. אני נלהבת מאוד מחינוך, זה בדם שלי ויתכן שזה סחף גם אותו לתחום. אני לא קוראת לזה עבודה, מחכה כל יום ללכת לשפרירים, מחוברת מאוד לבית-הספר והוא כמו הבית שלי".

למה בחרת דווקא בחינוך מיוחד ?

"בעיני אין "חינוך מיוחד". כל חינוך הוא מיוחד ואם אני הולכת להיות אשת חינוך, אני צריכה להכיר את כל הקצוות ולראות את כל האתגרים והקשיים. אם הסטאז' שלי היה בבית-ספר של חינוך רגיל, אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קשה, כי שם הדגש אינו על נפש התלמיד או על העצמתו, אלא על סיום החוברת או הגעה לעמוד X וזה לא מתאים לי. זה מרגיש לי כמו בייביסיטר, לעשות וי כדי להגיד "הנה, חינכנו" בתפיסה הכללית כמערכת. לגבי אלמוג שלנו, עוד נראה מה נעשה ואני מקווה שייפתחו עוד בתי-ספר ראויים. אני מקווה שתקופת הקורונה תעשה שינויים ותיצור כיתות קטנות יותר. אני מאמינה שמערכת החינוך תשתנה כי העולם מתקדם וצורת הלמידה הקיימת כה מיושנת. לדעתי, יש למנהלי בתי-ספר הרבה כח לשנות ולעשות דברים אחרת. כרגע אני ממשיכה בלימודי תואר שני בניהול מערכות חינוך בסמינר הקיבוצים בשותפות עם מועצת עמק חפר".

מה מיוחד בשפרירים ב'?

"זה בית-ספר לילדים עם לקויות למידה מורכבות. המסגרת הזו רואה קודם כל את התלמיד כמכלול, את נפשו, המיוחד שבו, משפחתו והדברים שהוא עבר ועובר, כשהמטרה היא להעצים אותו. יש בבית-הספר מרכזים מיוחדים ומורים מדהימים שהלב שלהם כל כך רחב. הלמידה מותאמת לכל תלמיד והוא בונה לעצמו את המערכת: תלמיד שאוהב יותר אומנויות או ספורט יוכל לבחור יותר שעות בתחומים האלו ותלמיד שקשה לו עם השעורים העיוניים, יוכל לבחור פחות שעות עיוניות. אני בונה עם כל תלמיד את המערכת, אבל מהרגע שהוא בחר הוא צריך לעמוד בה".

ספרי קצת על הקשר שלך לאומנות

"אני זוכרת את עצמי מאז ומתמיד יוצרת ומציירת. זה משהו שהוא חלק ממני ותוך כדי הלימודים, נכנסתי לזה יותר, התחלתי לצייר על קנבסים ובהמשך השתתפתי בתערוכות. עוד לפני הקורונה התחלתי לחשוב על כך שזה יפה שאני אוהבת לצייר, אבל אני קונה המון צבעים שמגיעים בבקבוקי פלסטיק וקנבסים שאת חלקם אני זורקת. בסוף לאן כל זה הולך? ואז התחלתי לחשוב על הזיהום. זה המון פלסטיק שהולך לפח ואני, עם הרצון שלי ליצור, מזהמת את הסביבה ופוגעת בעולם.

מי אני בכלל? מה זה החוצפה הזו? ואז התחלתי לחקור את כל נושא היצירה הטבעית והפיגמנטים ואיך לייצר צבע. עשיתי כמה נסיונות לקחת פיגמנט ולייצר מזה אקריליק או סתם גיר. הצלחתי, אך זו עבודה מסובכת מאוד וזה גרם לי להעריך ולכבד יותר את החומר. מזה יצאתי ליצירה רק מחומרים טבעיים: התחלתי לייצר תמונות ומתלים של בתים קטנים מעץ ממוחזר ובמקום על קנבסים, אני מציירת ציורים קטנים יותר על גבי דיקטים שאני לוקחת מהנגרייה.

מאז שאלמוג נולד, אני כבר לא יכולה להקדיש הרבה זמן לציורים גדולים על קנבס כי זה תהליך שלוקח לי כמה ימים בהם אני כל כולי בתוך היצירה והשינוי התאים למציאות שלי. גם היצירות של הבתים לוקחות זמן רב, אבל אפשר להניח אותן בצד, אפשר ללכת עם אלמוג לטייל ולאסוף חתיכות עצים והוא גם יכול לשחק עם החומרים תוך כדי. יצרתי אותן משאריות מעבודות עץ של ליאור וחתיכות עץ שאספתי עם אלמוג".

מתי הבנת שיצרת משהו שיש פוטנציאל למכור אותו?

"התמונות של העצים יצאו מהממות והמשפחה שלי רצתה שאכין גם להם ואז באו עוד אנשים שהתעניינו. הייתה לי חנות מקוונת באתר Etsy בה מכרתי את ציורי הקנבס, הדירה שלנו קטנה ואין לנו מקום אחסון, כך שהייתי צריכה להפטר מהם. זה נחמד שקונים ממך אנשים ממדינות שונות בעולם. לפני הקורונה מכרתי גם פעם בחודש  ביריד "שיק-שוק" בפרדס חנה, בו נמכרים מוצרים מתוצרת עצמית ונהניתי מאוד מזה ומהמפגש עם האנשים".

איך שילבת את היצירה בהוראה?

"ביקשתי שיתנו לי שעות של אומנות עם התלמידים שלי בכתות ח'-ט'. לימדתי אותם על התהליך שעברתי עם עצמי ועל חשיבות היצירה מחומרים טבעיים ואנחנו משתמשים רק בחמרי גלם מהטבע ולוקחים את האומנות לכיוון של בנייה כשהם בוחרים את הפרוייקטים שהם רוצים לעבוד עליהם.

בנינו פינת ישיבה וטאבון מאדמה (בחופשת סוכות לא התאפקתי ולקחתי את ליאור ואלמוג לבית-ספר והתחלנו בבנייה שלו) כשהתכנון הוא ליצור עם התלמידים גם מטבח מאדמה. נכנסתי חזק מאוד לנושא הזה והוא חשוב מאוד בעיניי. מעבר לאיכויות התרפויטיות של עבודה עם אדמה, יש את ההבנה החינוכית שהכל חוזר לאדמה וזה לא הולך להטמנה, כי זה לא עשוי מבטון. יש בהבנה הזו משהו חזק מאוד, שזה לא יישאר לנצח ומתישהו זה יתפרק וכשזה יקרה זה בסדר שכך יהיה. אפשר גם לבנות דברים קטנים מאדמה ותכננתי ללכת לסדנת פיסול באדמה, אבל כרגע אני יותר בדברים הגדולים. בנוסף אני בונה עם התלמידים פסל גדול של אייל מחתיכות עץ משוייפות וזה פרוייקט רציני".

אני שואלת אותה מה הדבר הבא. "אני אוטודידקטית באופיי ואובססיבית למדי לגבי דברים עליהם אני רוצה ללמוד ועד שאני לא יודעת אותם אני לא נחה. החלום שלי הוא שיהיה לנו בית מאדמה. בינתיים אנחנו בקומותיים".